סער ניסה לשנות וגם רשם הישגים, אבל בנושאים הכבדים ביותר הוא לא הצליח לייצר שינוי

לפני כשנה, עת מונה גדעון סער לתפקיד שר המשפטים בממשלה החדשה, כתבתי כאן כי דווקא עם ממשלה כזאת על הרכבה המסובך, ודווקא כשסער הוא שר המשפטים, אפשר להוביל רפורמות מרחיקות לכת - גם בתחום יסודות שיטת הממשל שלנו ויחסי הגומלין בין הרשויות, וגם בתוך מערכת המשפט. ההערכה והתקווה שלי הייתה מעט נאיבית. כלומר, ברור שבשנה אחת אי אפשר למלא אחר רשימה כה ארוכה של הבטחות בחירות, אבל האמת היא שככל שעבר הזמן, כמה מן ההבטחות (לא כולן, אבל היומרניות שביניהן) נראו מתרחקות יותר ויותר מהנייר שעליהן נכתבו.

סער, כתבתי כאן לפני שנה, היה בדיוק האיש שיכול היה ליצור את השינוי שיזכה להסכמות בממשלה ובכנסת. מצד אחד, איש ימין ושמרן בדעותיו, מצד שני פוליטיקאי שרוצה לשמור על מערכת המשפט ולהגן עליה מפני המבקשים להחריבה. ברקורד שלו כחבר כנסת וכשר הפנים לשעבר הוא מהפוליטיקאים היחידים שהצליחו למצוא פשרות חקיקה בנושאים חוקיים וחוקתיים רגישים, ביניהן רפורמה בשיטת בחירת השופטים לבית המשפט העליון (חוק סער), וכן ההסדר שיצר בעקבות פסיקת בג"ץ שאסרה על ראשי ערים לכהן עם כתב אישום חמור.

שנה לממשלת בנט - פרויקט מיוחד

עם זאת, מה שהצליח כח"כ (מהאופוזיציה למרבה האבסורד) וכשר הפנים, לא הצליח כשכיהן כשר משפטים. סער, חשוב לציין, לא חימם את כיסאו בסאלח א-דין וגם הגיע להישגים לא מבוטלים; עם זאת, בנושאים הכבדים והרגישים ביותר הוא לא הצליח בינתיים לייצר שינוי. קל מאוד לבדוק את ההצלחות והכישלונות אל מול אתר האינטרנט של "תקווה חדשה", שהבטחות הבחירות עדיין חקוקות בו. בחרתי את העיקריות שבהן שעוסקות במשפט ובשיטת הממשל, שהקשר ביניהן מובהק:

הגבלת כהונת ראש ממשלה - החקיקה להגביל את כהונתו של ראש הממשלה לשמונה שנים עברה בקריאה ראשונה ושנייה ונתקעה שם. סער, שפחד במרץ האחרון להפסיד בהצבעה השלישית, דחה אותה. מאז, כזכור, הקואליציה רק הלכה והתערערה.

שינוי שיטת הבחירות לכנסת - בכלל לא בכיוון, לא עלה, ונראה שסער הניח את היוזמה בתחתית רשימת המשימות שלו.

פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה - זו אחת האניגמות בהתנהלותו של סער. אם בתחילת הקדנציה הוא נשמע נחוש ודרוך לקיים את הבטחת הבחירות הזאת, די מהר לאחר בחירתו קולו בנושא נחלש עד נדם. בשיחות סגורות הוא כבר נשמע הרבה פחות נלהב מהעניין והרבה יותר מסויג. מדוע זו אניגמה בהתנהלותו? כי אם היה מוצא מודל פיצול הגיוני בין תפקיד היועץ לתפקיד התובע הכללי (כפל תפקידים שאין לו אח ורע בעולם), היה לו סיכוי לא רע למצוא שותפים למהלך גם בקרב הפלג השמאלי של הממשלה. סער, כך נראה, עשה את החישוב שאין הצר שווה בנזק המלך: כמות האנרגיות המשאבים והעצבים שיצטרך לגייס עבור הפיצול הזה - שינויי חקיקה רבים, החלטות ממשלה, רפורמה ארגונית אימתנית במשרד המשפטים, התמודדות עם התנגדות יועצים ושופטים בדימוס (שמיד עם תחילת הקדנציה עלו למאבק נגד היוזמה) - לא שווה את התוצאה הסופית שמן הסתם תהיה רזה בהרבה ממה שתכנן מלכתחילה. הרפורמה לעת עתה מאופסנת עמוק בבוידעם של סאלח א-דין.

רפורמה לחיזוק זכויות עצורים, חשודים ונאשמים בחקירה ובמשפט - גם כאן, כמו בסיפור הגבלת הכהונה, רשומה בהחלט עשייה של סער, אך המלאכה לא הושלמה, וספק רב מאוד אם תושלם עד מערכת הבחירות המאיימת. סער הוביל את חקיקתו של חוק יסוד: זכויות בהליכים פליליים. חוק במעמד חוק יסוד שמסדיר לראשונה את זכויות החשודים (וגם נפגעי עבירה) עבר בקריאה ראשונה וטרם הועמד לקריאה שנייה ושלישית. לכשיושלם, ייהפך לחלק מהמפעל החוקתי בישראל; סער יוכל לראות בו הישג משמעותי בעבודתו כשר משפטים. זה כאמור עדיין לא קרה, ובהתחשב במצב הקואליציה ספק אם יקרה בתקופת כהונת סער.

שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון - זה ללא ספק השיחוק הגדול של קדנציית סער. כאן לא היה צריך חקיקה, אלא שכנוע של נשיאת בית המשפט העליון להירתם למהלך. סער, שזיהה אצל חיות את הרצון לייצר רפורמות בתחום השקיפות של המערכת (היא עושה בעניין זה לא מעט), הצליח להפוך את השימוע של שופטי בית המשפט העליון בפני ועדת המשנה של הוועדה לבחירת שופטים לשימוע פומבי. נכון, לא מדובר בסגנון השימועים שהסנאט עושה לשופטי עליון בארצות הברית, ועדיין מדובר במהלך שבהחלט יגביר את השקיפות של אחד ההליכים המשמעותיים ביותר בדמוקרטיה הישראלית, במיוחד כשבשנים האחרונות ההליך הזה הפך ליותר ויותר חשוד בכך שהוא נגוע במניעים לא ראויים. אנשי הליכוד יכולים לברבר עד אובדן הכרה על כך שזה לא באמת וזה רק בכאילו; בפועל, בכל שנות שלטון נתניהו לא נקפו אצבע בעניין, גם כששלטו ללא מצרים בממשלת ימין על מלא.

חוק יסוד החקיקה - סער, במהלך שהנאיבים בינינו (ביניהם אני) חשבו שהוא היסטורי, הקים ועדה שתקדם את חקיקת חוק יסוד: החקיקה, שמשמעותו הסדרה היסטורית של היחסים בין הרשות המחוקקת לרשות השופטת בישראל. כיוון שמעבר למלים הגבוהות והאמוציות שמלוות את הסוגיה הזאת, המחלוקת הצטמצמה בפועל למספר המחוקקים שיידרש להפוך החלטת בג"ץ, וכן לשאלת הרוב הנדרש בבג"ץ להתערבות בחוק של הכנסת, ההנחה הייתה שהמשימה, דווקא בהרכב המיוחד של הממשלה הזאת, היא אפשרית. ההנחה כאמור הייתה נאיבית. הדיונים של הוועדה התקיימו בעצלתיים, אם בכלל, חבריה נותרו חמוצים, נעלבים ומאוכזבים מסער ומאי ניהול הישיבות, וסער בשיחות סגורות נשמע פחות ופחות משכנע ומאמין במהלך, ונתן לשומעיו להבין ששום דבר אמיתי, בטווח הנראה לעין, לא יצא מזה.

באשר למינויים במערכת המשפט, ובכן סער צלח יפה מאוד את מינוי המועמדת שלו לתפקיד היועצת המשפטית לממשלה. בשונה משרי משפטים קודמים הוא היה שקוף מהתחלה, הצהיר שעו"ד גלי בהרב מיארה היא המועמדת שלו, וכך הפך את ועדת האיתור למחויבת אליו. בדרך הוא ביצע שני פאוולים מיותרים: הראשונה, שכנציג הממשלה בוועדת האיתור הציב את מאיר שטרית, אף שזה סיים את הקריירה הפוליטית שלו בפרשה הבזויה של דמי השתיקה למנהלת משק הבית שלו. סער בתחילה התעקש על המינוי והתבזה בראיונות ההגנה עליו. לבסוף שטרית הקל עליו כשביקש לעזוב את התפקיד (אולי בעצתו של סער, אנחנו לא יודעים). הפאוול השני היה האופן שבו שיחק בכבודו וברגשותיו של עו"ד רז נזרי, המשנה הוותיק ליועץ, שהיה אחד המועמדים. כזכור, מקורבו של סער, ח"כ צביקה האוזר, מנע מנזרי אפילו להיות בין המועמדים שיעלו להצבעת הממשלה. סער עומד על כך שלא היו לו יד ורגל במהלך הזה.

כך או אחרת סער הוביל בהצלחה את מינויה של בהרב מיארה - יועצת אישה ראשונה; מצד אחד בכירה במערכת לשעבר, ומאידך עם פרספקטיבה של כמה שנים מהסקטור הציבורי. מוקדם לקבוע אם בהרב מיארה היא מינוי טוב, שכן עוד לא עמדה במבחנים ציבוריים בפרופיל גבוה. הסטטיסטיקה קובעת כי במוקדם או במאוחר תידרש למגה פרשה או קבלת החלטה שתידרש אליה, שתנחת על שולחנה.

חוץ מזה, סער, לא בלי קשיים, הצליח להוביל מינוי של ארבעה שופטי בית משפט עליון, ביניהם שופטת שסימן מלכתחילה כמועמדת שלו (גילה כנפי שטייניץ), וכן נציג לשכת עורכי הדין, עו"ד יחיאל כשר, שנחשב איש ימין ברוח סער.

כאמור, הישגיו של שר לא נמדדים בשנת כהונה אחת, אלא שלסער לא נותרו עוד חודשים רבים בסאלח א-דין. אם תגענה בחירות בקרוב, גורלו הפוליטי לוט בערפל, ואם יתרחש הנס הגדול, שנראה כרגע דמיוני ולא הגיוני, והממשלה תשרוד את החודשים הקרובים, סער במסגרת הרוטציה יעבור למשרד החוץ. סער לא התבטל במשרד המשפטים. הוא עבד, ניסה היכן שאפשר לשנות ולהטביע חותם, אבל זנח מהר מדי רפורמות היסטוריות שהבטיח.

אחרי כל הדברים האלה, חשוב וראוי לזכור דבר מה נוסף בסיכום שנתו הראשונה של סער במשרד המשפטים: גיליון הציונים לעיל נכתב מפוזיציה של מפונקים. כדאי לזכור שסער הגיע למשרד המשפטים אחרי תקופה טראומטית שחווה שלטון החוק שכן שלטון נתניהו ביקש להחריבו, בעיקר באמצעות השר שנשלח למשימה, אמיר אוחנה. במדינה שבה פינדרוסים, אוחנות, סמוטריצ'ים, ובן גבירים עם D9נים, חביות בנזין ודינמיט, מחכים רק לשנייה שתאפשר להם לשרוף את המועדון, לבטל את משפט נתניהו, להחריב את התביעה הכללית ולבטל את סמכויות בג"ץ, נוכחותו של סער ריפאה וייצבה את המערכת, ועבור דמוקרטיה תחת איום זה לא מעט, אפילו הרבה.