יום שני, 30 באוגוסט 2021. דקה לפני חצות. גלגליו של מטוס התובלה האמריקני האחרון התנתקו ממסלול נמל התעופה בקאבול. על סיפון מטוס ה־C-17 היו השגריר האמריקני בפועל, רוס וילסון, והחייל האמריקני האחרון שדרך על אדמת אפגניסטן, מפקד הדיוויזיה המוטסת ה-82, הגנרל כריס דונהיו. רגע לפני שעלה בכבש המטוס צולם דונהיו מבעד לאמצעי ראיית לילה: דמות ירוקה ובודדה, אוחזת בנשק וצועדת אל החשכה, תצלום שנצרב בספרי ההיסטוריה האמריקנית.
חמשת המטוסים האחרונים המריאו בתוך פחות מעשר דקות, כך הסתיימה המלחמה הארוכה בתולדות ארה"ב. מעליהם חגו מטוסי קרב, מפציצים וכטב"מים אמריקניים, למקרה שכוחות הנסיגה יותקפו ברגעיהם האחרונים. על הקרקע הושבתו כלי טיס, כלי רכב ומערכות הגנה שלא ניתן היה לפנות. לא נערך טקס מסירה, ונמל התעופה לא הועבר רשמית לידי הטליבאן. דונהיו רק הודיע למפקד הטליבאן שעמו תיאם את הימים האחרונים כי האמריקנים עומדים לעזוב.
כשהמטוסים נעלמו בשמי קאבול נשמעו ברחבי הבירה יריות שמחה. לוחמי הטליבאן נכנסו למסלולים ולהאנגרים, הניפו את הדגלים הלבנים של האמירות האסלאמית והכריזו כי הביסו את המעצמה החזקה בעולם. יותר מ-123 אלף בני אדם חולצו מאפגניסטן במסגרת הרכבת האווירית הענקית. מאחור נשארו אזרחים אמריקנים, עשרות אלפי אפגנים שעבדו עם מדינות המערב ומיליוני בני אדם שלא ידעו כיצד ייראו חייהם בעוד כמה שעות.
יריית הסיום של המערכה האמריקנית הפכה ליריית הפתיחה של הטליבאן. באותו לילה החל מבחן שונה לחלוטין: האם תנועת גרילה שידעה להילחם במשך עשרים שנה תדע גם לנהל מדינה?
כמעט חמש שנים לאחר מכן, ד"ר זאב לוין, חוקר במכון טרומן באוניברסיטה העברית ובפורום לחשיבה אזורית, סבור שהתשובה מורכבת יותר מהחלוקה בין הצלחה לכישלון. "אפגניסטן היום היא מדינה שמתמודדת בצורה יוצאת דופן עם שורה של קשיים מהותיים, ובכל זאת מצליחה לשמור על יציבות המשטר", הוא אומר. לדבריו, הטליבאן מבקש להעביר לעולם מסר ברור: "אנחנו לא אירוע זמני. אנחנו מתכוונים להישאר, ולכן על אומות העולם להשלים עם קיומנו".
הטליבאן אכן נשאר. הוא השיב לעצמו את השליטה במדינה, סיים את המלחמה הרחבה והחזיר את הביטחון לחלק מהדרכים. אבל היציבות שעליה מדבר לוין עוד לא חושפת כיצד נראים החיים תחתיה. כדי להבין אותם, כדאי להתרחק מארמונות השלטון בקאבול ובקנדהאר - ולהיכנס עוד לפני הזריחה, אל מאפייה קטנה באחת משכונות הבירה.
חמש שנים לאחר מכן, היום באחת משכונות קאבול מתחיל בארבע לפנות בוקר.
בזמן שרוב העיר עדיין ישנה, שתי אחיות אפגניות מדליקות את התנור השכונתי. הן מכינות את משטח העבודה וממתינות לנשים הראשונות שיגיעו עם הבצק. חלקן באות משכונות רחוקות, אחרות נכנסות מהרחובות הסמוכים, מניחות את הקערות וממתינות שהבצק יהפוך ללחם.
התנור הוא מקום מפגש נדיר בעולם שהולך ונסגר בפני נשים. לצד ריח העשן והלחם החם עוברות החדשות האמיתיות של השכונה. הנשים מספרות באילו רחובות נראו אנשי הטליבאן ומשתפות זו את זו בפחדים. לפעמים הן אינן אומרות דבר. הן מוסרות את הבצק, אוספות את הכיכרות וחוזרות לבתיהן.
"רציתי שלבנות שלי יהיו חיים משכילים ונוחים יותר", סיפרה אחת האחיות בעדות שפורסמה בפרויקט משותף של הגרדיאן וכלי התקשורת זאן טיימס, עיתון שמתפרסם מחוץ לאפגניסטן ע"י גולות אפגניות. "מה יהיה אם הן יסיימו כמוני, עם חיים קשים ומעט מאוד אפשרויות?" השתיים יעבדו ליד התנור עד הערב. הן מצאו דרך להתפרנס בלי להיכנס למשרד, אבל גם במרחב הבטוח יחסית של המאפייה מורגש הפחד. ביקור של אנשי המשרד לקידום המידות הטובות ומניעת הרשע, תלונה של שכן או הוראה חדשה של השלטון עלולים לשנות את חייהן.
מחוץ לשכונה, קאבול היא לא מה שאתם מתארים לעצמכם. מכוניות ממלאות את הכבישים, הצופרים נשמעים ברחובות, השווקים פתוחים והחנויות עמוסות בסחורות. צעירים עובדים כנהגים, שליחים, מוכרים ופועלים. טלפונים חכמים ורשתות חברתיות מחברים את העיר לעולם שהטליבאן אינו מסוגל לחסום לחלוטין.
אלא שככל שמתבוננים בעיר, בולט מי שאינו נמצא בה. נשים נעלמו מחלק גדול ממקומות העבודה, מהאוניברסיטאות, מהפארקים, ממתקני הספורט ומאולפני הטלוויזיה. הרחוב האפגני נעשה גברי יותר. עבור מיליוני נשים, הבית אינו רק המרחב הפרטי שלהן. הוא גבול חייהן.
בחדר בגודל 12 מטרים באחד ממחוזות צפון אפגניסטן, עובדת עיתונאית שזהותה נשמרת בסוד. על שולחן קטן מונחים טלפון, מחשב נייד וכוס קפה. היא נכנסת לחשבון הדוא"ל הבדוי שלה ובודקת איזו משימה השאיר לה העורך. אנשי הטליבאן כבר פשטו פעמיים על ביתה. מאז, בכל פעם שמישהו דופק בשער, היא מחביאה את המחשב מתחת למזרן.
על המסך שמורות עדויות למעשי הרג ולאלימות נגד נשים, לצד סיפורים על חייהם של טרנסג'נדרים. היא חוששת ממלשינים וגם ממצלמות האבטחה המתרבות בערים. לאחר שנסעה לראיין אישה באזור שבו נשים כמעט אינן נעות לבדן, ביקשה מהעורך לעכב את הפרסום. היא פחדה שהטליבאן ישחזר באמצעות המצלמות את מסלול נסיעתה ויגיע אל שתיהן. "אלף תרחישים רצים לי בראש והפחד משתלט עליי", סיפרה בפרויקט של הגרדיאן וזאן טיימס.
מאז אוגוסט 2021 פרסם הטליבאן יותר ממאה צווים והוראות המגבילים נשים ונערות. נאסר עליהן ללמוד בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות, לעבוד ברוב משרות השירות הציבורי ובמרבית הארגונים הלא-ממשלתיים, לבקר בפארקים ובחדרי כושר או לנסוע למרחקים ללא קרוב משפחה גבר. חוק "קידום המידות הטובות ומניעת הרשע" הרחיב את הפיקוח על לבושן, תנועתן ואפילו קולן במרחב הציבורי.
לפי אונסק"ו, 2.4 מיליון נערות אינן מורשות ללמוד בחינוך העל-יסודי. אפגניסטן היא המדינה היחידה בעולם שבה נערות ונשים מודרות באופן רשמי גם מבתי הספר התיכוניים וגם מהאוניברסיטאות.
ההגבלות, שהוצגו בתחילה כזמניות עד ליצירת "סביבה אסלאמית מתאימה", הפכו למדיניות קבועה. חלק מהנערות לומדות בסתר. בדירות פרטיות מתקיימות כיתות קטנות, שבהן מורות שפוטרו מלמדות מתמטיקה, מדעים ושפות מאחורי דלתות סגורות. אחרות לומדות בטלפון, כאשר יש בבית חשמל. פטמה אוזגון נוסרת, המפעילה את אקדמיית "בהדוחט" המקוונת, סיפרה לארגון זכויות האדם אמנסטי אינטרנשיונל כי הביקוש ללימודים הולך וגובר.
אבל שיעור מקוון אינו תחליף מלא לבית ספר. הוא אינו מעניק לרוב תעודה מוכרת, אינו נגיש למשפחות עניות ועלול להיעלם בהחלטה אחת על חסימת הרשת. תמונה שהציגה סוכנות האו"ם לקידום מעמד האישה חמורה אף יותר. בסקר שהתבסס על ראיונות עם יותר מ-5,000 בני אדם, כמעט מחצית מהנשים אמרו שהן יוצאות מהבית רק פעם או פעמיים בחודש. 75% אינן חשות בטוחות ללא מלווה גבר, ו-70% דיווחו על מצב נפשי ירוד. שיעור הנשים המועסקות עמד על 7% בלבד, לעומת 84% בקרב הגברים.
נילופר, נערה בת 13 ממחוז באמיאן, סיימה בשנה שעברה את כיתה ו'. זו הכיתה האחרונה שבה מאפשר הטליבאן לנערות ללמוד. לפי הגרדיאן, גופה הקטן גורם לה להיראות צעירה אפילו מגילה. כשחבריה הבנים התכוננו לשנה נוספת בבית הספר, הוריה שידכו אותה לקרוב משפחה מבוגר שאותו מעולם לא פגשה. "ההורים שלי אומרים שעכשיו, כשהלימודים הסתיימו, הגיע הזמן להתחתן", סיפרה. "להחזיק בת בוגרת בבית הוא נטל כבד".
במסדרון צפוף בבית חולים בקאבול המתינה שמים, בת 17, כשתינוק בזרועותיה. לפי הגרדיאן, היא נראתה יותר כתלמידת בית ספר מאשר כאם צעירה. כשנשאלה מיהו התינוק, השפילה את מבטה והשיבה בשקט: "הוא הבן שלי". שמים עזבה את בית הספר אחרי כיתה ו'. בגיל 15 נישאה, ופחות משנה לאחר מכן כבר הייתה בהיריון. לדבריה, משפחתה קיבלה תמורת הנישואים 200 אלף אפגני. חלק קטן מהכסף שימש לרכישת ציוד לבית, וברובו כיסו בני המשפחה את חובותיהם.
אין כיום נתונים ארציים עדכניים ואמינים על היקף נישואי הילדות באפגניסטן. השלטון אינו מפרסם נתונים מלאים ומגביל את יכולתם של ארגונים לאסוף אותם. אולם ארגוני זכויות אדם מזהירים כי השילוב בין סגירת בתי הספר, העוני והיעדר האפשרות של נערות לעבוד הופך את הנישואים לפתרון כלכלי עבור משפחות.
הדרך מכיתה ו' לחופה, וממנה אל חדר הלידה, התקצרה. בחברה שבה נשים רבות אינן יכולות להיבדק בידי גבר, האיסור על לימודי נערות יוצר גם את המשבר הבא. פחות תלמידות פירושן פחות סטודנטיות לרפואה, פחות מיילדות ופחות רופאות. קרן האו"ם לילדים, יוניסף, מעריכה כי עד 2030 עלולה אפגניסטן לאבד כ-20 אלף מורות ו-5,400 עובדות בריאות.
"נשים הן מרכיב חשוב בכלכלה המודרנית", אומר ד"ר לוין. "האם אפגניסטן תהיה מסוגלת לוותר על מרכיב כה חשוב לאורך זמן? אני לא משוכנע. בטווח הארוך, השארת הנשים נעולות בבתים תביא לפיצוץ אוכלוסין ולמשבר כלכלי מהותי. גם זה משהו שהמשטר צריך לחשוב עליו, אם יש לו תוכניות ארוכות טווח". הדרת הנשים אינה רק מדיניות של דיכוי. היא משנה את מבנה המשפחה, מצמצמת את הכנסות משקי הבית ושוחקת את היכולת של המדינה להכשיר את הדור הבא של המורות, הרופאות והאחיות שלה.
כשהטליבאן נכנס לקאבול העריכו רבים כי יתקשה לשמור על אחדותו, ייתקל במרד חמוש או יקרוס תחת הנטל הכלכלי. חמש שנים לאחר מכן התשובה ברורה: הטליבאן שרד.
הוא לא איבד את הבירה, לא התפצל למחנות לוחמים ולא התמודד עם מרד עממי רחב. כוחותיו שולטים בכל 34 המחוזות, גובים מיסים ומכסים, מאיישים את המשטרה ואת מנגנוני המודיעין ומנהלים את משרדי הממשלה. יריביו החמושים מסוגלים לבצע מארבים והתנקשויות, אך אף אחד מהם אינו קרוב לכבוש שטח נרחב או להפיל את המשטר.
"אפגניסטן היום היא מדינה שמתמודדת בצורה יוצאת דופן עם שורה של קשיים מהותיים, ובכל זאת מצליחה לשמור על יציבות המשטר", אומר ד"ר לוין. ההישרדות הזאת אינה נובעת מגורם אחד. "עיקר המתנגדים ברחו מהמדינה עם עליית הטליבאן לשלטון", מסביר לוין. "השליטים המחוזיים נאלצו לקבל את סמכות השלטון המרכזי, מי בהסכם ומי בכוח". לדבריו, עבור חלק מהכוחות המקומיים הטליבאן לא נתפס כשלטון זר, אלא כחזרה למסגרת מסורתית ומוכרת יותר.
לכאורה, הממשלה פועלת מקאבול. בפועל, מרכז הכוח נמצא מאות קילומטרים מדרום, בקנדהאר, סביב המנהיג העליון הייבתוללה אחונדזאדה. אין באפגניסטן פרלמנט, חוקה פעילה, בחירות או מערכת משפט עצמאית. צווים של אחונדזאדה משמשים בסיס למדיניות, ומינויים חשובים בשלטון, בבתי המשפט ובכוחות הביטחון תלויים באישורו.
לצד ההנהגה הדתית פועל מנגנון ממשל המעוניין לשמר את המדינה ולנהל את ענייניה. "ברור שלמשטר יש הנהגה אידיאולוגית שעליה הוא נשען", אומר לוין, "אבל ברור גם שיש צד מעשי שמנהל את העניינים בשטח ומעוניין לפני הכול לייצר יציבות שלטונית, יציבות כלכלית, הכרה בינלאומית וקשרים כלכליים עם המדינות השכנות".
בתוך הטליבאן קיימים ויכוחים. שר הפנים סיראג' א־דין חקאני, שר ההגנה מוחמד יעקוב וסגן ראש הממשלה עבד אל־ע'ני בראדר נחשבים לעיתים מעשיים יותר מאנשי קנדהאר. הם מעוניינים בהשקעות, ביחסים עם העולם ובממשלה יעילה יותר, ומבינים שהאיסורים על נשים מונעים הכרה בינלאומית. אבל איש מהם לא קרא תיגר גלוי על אחונדזאדה או סירב ליישם את הוראותיו.
גם המידע על עוצמת המחלוקות מוגבל. "קשה מאוד לקבוע משהו אובייקטיבי לגבי מחלוקות פנימיות במשטר, שכן אין באפגניסטן תקשורת חופשית", מזהיר לוין. "ברור שיש חיכוכים ברמות שונות. הם מתעצמים כשיש קשיים כלכליים או סכסוכים אלימים בגבול, אך הם לא נתפסים כרגע כאיום ממשי על השלטון המרכזי".
הטליבאן של 2026 אינו עוד ארגון מורדים המסתתר בהרים. הוא המדינה עצמה. אבל זו מדינה המתנהלת כחצר שלטונית סגורה, ללא דרך חוקית לציבור להשפיע על מנהיגיה או להחליפם. גם הטליבאן עצמו השתנה, אך רק עד גבול מסוים. "מצד אחד, האידיאולוגיה שלו נשארה כשהייתה", אומר ד"ר לוין. "מצד שני, היישום המעשי וההתמקדות בבעיות הפנים, ולא בייצוא המהפכה, הם שינוי מתבקש ואולי גם הלקח המרכזי שנלמד". לדבריו, הטליבאן למד להשתמש בטכנולוגיה ובפלטפורמות תקשורת שלא היו ברשותו בשנות ה-90. "אבל בעניין היחס לנשים, ההבטחות שניתנו בתחילה לא התממשו, והיחס אליהן חזר לאותה מציאות עגומה".
עבור אפגנים רבים, בעיקר באזורים הכפריים, חמש השנים האחרונות הביאו שינוי ממשי: המלחמה הרחבה הסתיימה.
מטוסים אמריקניים אינם מפציצים כפרים, כוחות מיוחדים אינם מבצעים פשיטות ליליות ולוחמי טליבאן אינם מניחים מטענים נגד שיירות ממשלתיות. כבישים שהיו מסוכנים במשך שנים פתוחים כעת. חקלאים מגיעים לשדות, סוחרים מעבירים סחורה ומשפחות נוסעות בדרכים שבהן חששו בעבר להיקלע לקרב.
"החזרת המונופול על הפעלת הכוח לידי השלטון המרכזי היא אחד ההישגים העיקריים והמשמעותיים של המשטר", אומר ד"ר לוין. "השליטה הזאת אינה חשובה רק כלפי פנים, אלא גם משדרת יציבות כלפי חוץ". אחרי יותר מארבעה עשורים של פלישות, מלחמות אזרחים וטרור, היעדר קרבות יומיומיים הוא שינוי עמוק. זהו ההישג הגדול ביותר של הטליבאן ומקור הלגיטימציה העיקרי שלו. אבל עבור רבים, הביטחון החדש נעצר ליד שולחן האוכל.
"פעם היו הזדמנויות ומשכורות גבוהות", סיפר פועל בניין אפגני לרשת ABC האוסטרלית. לדבריו, שכרו כיום הוא כחמישית מכפי שהיה. "אני בטוח, אבל הבטן שלי לא בטוחה".
השווקים בקאבול מלאים, המטבע לא התמוטט והטליבאן גובה מיסים ביעילות גדולה יותר מהממשלה שקדמה לו. על הנייר, הכלכלה אפילו חזרה לצמוח. לפי הבנק העולמי, התוצר הריאלי גדל ב-4.8% ב-2025. אבל חזרתם של מיליוני אפגנים והגידול המהיר באוכלוסייה הביאו לירידה של 5.6% בתוצר לנפש.
במילים פשוטות, הכלכלה גדלה, אך מספר האנשים שצריכים להתחלק בה גדל מהר יותר. בעל חנות יכול לפתוח את העסק בלי לחשוש ממטען בדרך, אך הוא פוגש לקוחות שכוח הקנייה שלהם נשחק. גם איסור גידול האופיום, אחד ההישגים הבולטים של הטליבאן, ממחיש את המחיר. בתוך שנה צנח גידול הפרג בכ-95%. הטליבאן הוכיח שהוא מסוגל לאכוף החלטה גם במחוזות כפריים שהיו תלויים באופיום במשך שנים. אבל חקלאים רבים איבדו מקור הכנסה רווחי בלי לקבל חלופה שתאפשר להם לפרנס את משפחותיהם.
אפגניסטן לא שקעה בכאוס כלכלי, אך גם לא נחלצה מן העוני. הטליבאן הצליח לשמור על יציבות המטבע, לשפר את גביית המיסים והמכסים ולמנוע את התפרקותם המוחלטת של השווקים. אבל הצמיחה אינה מדביקה את הגידול באוכלוסייה, מקומות העבודה מעטים ומיליוני משפחות מתקשות לרכוש מזון.
במילים אחרות, הטליבאן הצליח לנהל את קופת המדינה טוב מכפי שרבים צפו. הוא עדיין אינו מסוגל לממן בכוחות עצמו את בתי החולים, את שירותי הרווחה ואת רשת הביטחון שעליה נשענים מיליוני אפגנים
כ-21.9 מיליון בני אדם, כמעט מחצית מתושבי אפגניסטן, זקוקים השנה לסיוע הומניטרי. יותר מ-14 מיליון צפויים להתמודד עם מחסור חמור במזון, וכ-3.5 מיליון ילדים מתחת לגיל חמש סובלים מתת-תזונה חריפה. מערכת הבריאות ממחישה את עומק התלות. בתי חולים ומרפאות רבים ממשיכים לפעול מפני שהאו"ם, הבנק העולמי וארגוני סיוע מממנים תרופות, משכורות, ציוד ודלק מחוץ לתקציב הישיר של הטליבאן. מאז אוגוסט 2021 העביר הבנק העולמי קרוב לשני מיליארד דולר לשירותי בריאות, תזונה, מים, חינוך ופרנסה באמצעות סוכנויות בינלאומיות, מבלי להעביר את הכסף ישירות לידי השלטון.
אלא שהסיוע הולך ומצטמצם. המימון האמריקני, שב-2024 סיפק חלק ניכר מן המענה ההומניטרי במדינה, הופסק בשנה שלאחר מכן. יותר מ-440 מרפאות נסגרו או צמצמו את שירותיהן בשל המחסור בכסף. במרכזי החלוקה נאלצים העובדים להחליט איזו משפחה תקבל קמח, אורז ושמן ומי תשוב הביתה בידיים ריקות. במרפאות מצטמצמות המשמרות, תרופות חסרות ועובדים אינם יודעים אם יקבלו את משכורתם בחודש הבא.
התלות הזאת אינה חדשה. בתקופת הרפובליקה, חלק גדול עוד יותר מתקציב המדינה ומן השירותים הציבוריים מומן בכסף זר. ד"ר לוין סבור כי דווקא צמצום הסיוע מאלץ את השלטון החדש לנסות לבנות מקורות הכנסה מקומיים. "בתקופת השליטה האמריקנית הסיוע הזה היה גדול בהרבה", הוא אומר. "בשנים האחרונות אפשר לראות דווקא תהליך של גמילה: צמצום הסיוע ומעבר להישענות על מימון מקומי, הכשרת חקלאים, פיתוח מסחר ותעשייה ובעיקר הקמת מערכת כללית של גביית מיסים. כל זה, כמובן, הוא תהליך שייקח עוד זמן".
אלא שלתהליך שלוין מתאר יש מחיר מיידי. מערכת גביית מיסים יעילה יותר עשויה לחזק את המדינה בעתיד, אך היא אינה ממלאת כיום את המחסנים בתרופות ואינה מאכילה את מיליוני האנשים הזקוקים לסיוע. הטליבאן חוגג את סילוק הזרים ומסרב לשנות את מדיניותו, אך המדינה שבשליטתו עדיין אינה מסוגלת לספק שירותים בסיסיים ללא כסף זר.
זהו הפרדוקס שעליו בנויה אפגניסטן החדשה: הטליבאן הביס את המערב, אך עדיין זקוק לכספו כדי למנוע מהניצחון להפוך לאסון הומניטרי מוחלט
לתוך המשבר הזה נשפך גל עצום של בני אדם. איראן ופקיסטן, שקלטו אפגנים במשך עשרות שנים, החלו לגרש או ללחוץ לעזיבה על מיליונים מהם. פטמה, בת 28 ואם לילד, ברחה מאפגניסטן לאחר שהטליבאן אסר עליה להמשיך לעבוד כמאפרת. באיראן הצליחה להתפרנס. ב-2025 נעצרה וגורשה בחזרה. "בכל בוקר אני מתעוררת ותוהה כיצד אכסה את הוצאות המחיה הבסיסיות", סיפרה לרויטרס. "בכל לילה אני עוצמת את העיניים בדאגה לעתיד ילדי".
לפי נציבות האו"ם לפליטים והארגון הבינלאומי להגירה, מתחילת 2026 ועד 1 באוגוסט חזרו לאפגניסטן כ-1.08 מיליון בני אדם: כ-654 אלף מפקיסטן וכ-427 אלף מאיראן. לפחות 413 אלף הוגדרו כמגורשים. מאז סוף 2023 חזרו מיליוני אפגנים נוספים.
בתיעודים ממעברי הגבול הם נראים מגיעים במשאיות ובאוטובוסים, עמוסים במזרנים מגולגלים, בשקי בגדים, בכלי בישול ובילדים. רבים עזבו את אפגניסטן בילדותם. אחרים נולדו באיראן או בפקיסטן ומעולם לא חיו במדינה שאת אזרחותה הם נושאים. חלקם מופנים לאזורים שמהם יצאו הוריהם לפני עשרות שנים, ושאין בהם בהכרח בית פנוי, מים, עבודה או קרקע.
עבור נשים המגיעות ללא קרוב משפחה גבר, החזרה קשה במיוחד. ההגבלות מקשות עליהן לנוע, לשכור דירה, לפנות לרשויות או לעבוד. משפחות שברחו מפני הטליבאן מוחזרות אל שלטונו דווקא בזמן שהסיוע הבינלאומי מצטמצם.
"מציאת תעסוקה עבורם בתוך אפגניסטן היא אתגר לממשל המרכזי", אומר ד"ר לוין. מעבר למחיר הכלכלי, סוגיית המהגרים מאלצת גם מדינות מערביות לקיים מגעים ישירים עם נציגי הטליבאן, אף שאינן מכירות רשמית בשלטונו. "אף מדינה לא יכולה לספוג גידול כזה באוכלוסייה, ובוודאי לא מדינה שבה מחצית מהתושבים כבר זקוקים לעזרה", הזהירה ראש נציגות הארגון הבינלאומי להגירה באפגניסטן, מיונג פארק.
הטליבאן שולט בשטח, אך לא חיסל את הטרור. דאעש־ח'וראסאן איבד את יכולתו להחזיק מרחבים נרחבים, אך שמר על תאים חשאיים ועל יכולת לבצע פיגועים והתנקשויות נגד אנשי טליבאן, שיעים, זרים ואזרחים.
בני ההזארה, מיעוט אתני שרובו שיעי, נותרו פגיעים במיוחד. מסגדים, בתי ספר ושכונות שלהם הותקפו פעם אחר פעם בידי דאעש. הטליבאן טוען שהוא מגן על כל האזרחים, אך ארגוני זכויות אדם מתעדים גם אפליה מצד מוסדות השלטון, פינוי קהילות והגבלות על טקסים דתיים.
גם אל־קאעדה לא נעלמה. דוח של האו"ם קבע כי הארגון שומר באפגניסטן על נוכחות יציבה אך בפרופיל נמוך, נהנה מחסות ומעניק אימון וייעוץ. הטליבאן מכחיש שהוא מאפשר להשתמש במדינה לתכנון מתקפות בחו"ל.
"אפגניסטן בהחלט עלולה לשוב ולהפוך למקלט לארגוני טרור, אך המשטר בהחלט אינו מעוניין בכך כרגע", אומר ד"ר לוין. "כל מאמציו מופנים כעת לרכישת לגיטימציה וליצירת יחסי עבודה עם השכנים, שזה החשש המרכזי שלהם. לכן השלטון המרכזי משקיע מאמצים בנושא. האם הוא יצליח לאורך זמן? קשה להעריך כרגע".
במקביל הפך הקשר עם הטליבאן הפקיסטני, ארגון נפרד הפועל נגד השלטון באיסלאמאבאד, למוקד עימות עם פקיסטן. איסלאמאבאד מאשימה את קאבול במתן מקלט ללוחמים שמבצעים פיגועים בשטחה. היחסים עם מי שנחשבה בעבר לפטרונית המרכזית של הטליבאן הידרדרו לסגירת גבולות, חילופי אש ותקיפות פקיסטניות בתוך אפגניסטן.
אבל עבור רבים, הפחד היומיומי אינו נובע מדאעש או מאל־קאעדה. הוא מגיע מן הגוף היחיד ששולט במדינה.
עם כניסתו לקאבול הכריז הטליבאן על חנינה כללית לאנשי הממשלה וכוחות הביטחון הקודמים. בפועל תיעדו האו"ם וארגוני זכויות אדם הוצאות להורג, היעלמויות, עינויים ומעצרים של חיילים, שוטרים ואנשי מודיעין לשעבר. גם עיתונאים, פעילות זכויות אדם ועובדי סיוע נעצרו.
אישה ששירתה כחיילת בממשלה הקודמת סיפרה לגרדיאן ולזאן טיימס כי היא עדיין חולמת שהיא לובשת את מדיה ויוצאת לתפקיד. כשהיא מתעוררת, היא מדליקה אש, מכינה ארוחת בוקר, שולחת את ילדיה לבית הספר ואת בעלה לחפש עבודה יומית. לאחר שהשער נסגר מאחוריהם, היא מגיפה את הווילונות כדי שאיש לא יידע מי מתגורר בבית.
לדבריה, היא ובעלה זומנו לחקירות ונשאלו כמה אנשי טליבאן הרגו. איומים נשלחו אליהם בטלפון ובהודעות. היא טוענת כי שתי נשים ששירתו עמה נעצרו ומאז לא נודע מה עלה בגורלן. "אני עדיין חולמת שאני לובשת את המדים ויוצאת לתפקיד", אמרה.
"חמיד", שוטר אפגני לשעבר ששירת ביחידה מיוחדת ועבד עם הכוחות הבריטיים, חי כיום במסתור. שמו שונה כדי להגן עליו. במשך שנות שירותו קיבל תעודות שעליהן חתומים בכירים בריטים, ששיבחו את "מסירותו, שירותו יוצא הדופן ומנהיגותו". ב-2022 דלף ממשרד ההגנה הבריטי מאגר ובו פרטיהם של 18,700 אפגנים שעבדו עם בריטניה או ביקשו סיוע ממנה. פרטיו של חמיד נכללו בו.
לאחר מכן קיבל, לדבריו, איומים מהטליבאן, ובהם סרטון שבו אדם חמוש היושב מתחת לדגל הטליבאן מאיים לרדוף אחריו ומפגין ידע על תנועותיו בעבר.
למרות המסמכים והאיומים, בקשתו לעבור לבריטניה נדחתה בטענה שלא הוכיח שעבד בצמוד למשרד ממשלתי בריטי. "האם עליי לחכות עד שאיתפס, אעונה או איהרג בידי הטליבאן, לפני שהשירות שלי והסכנה שבה אני נמצא יוכרו?", שאל בשיחה עם הגרדיאן. "אינני יכול לצאת בבטחה מהבית כדי לעבוד. אני חי בפחד מתמיד שיזהו אותי".
אשתו מבצעת עבודות קטנות מהבית ומפרנסת את המשפחה. "ההשפעה הנפשית הרסנית", אמר. "אשתי ואני מותשים, מדוכאים וחסרי תקווה אחרי שנים של פחד, חוסר ודאות, דחיות ומצוקה כלכלית".
הטליבאן לא קיבל את הלגיטימציה הבינלאומית שחיפש. נכון לאוגוסט 2026, רוסיה היא המדינה היחידה שהכירה בו רשמית כממשלת אפגניסטן. האו"ם עדיין מכנה את אנשיו "הרשויות בפועל", ונציגי הממשלה הקודמת מוסיפים להחזיק במושב המדינה בארגון. אבל מאחורי שאלת ההכרה הרשמית מתרחשת נורמליזציה מעשית.
סין קיבלה שגריר מטעם הטליבאן, חתמה על עסקת נפט ושומרת על קשרים עם קאבול. איראן מנהלת עמו את הגבול, המים, המסחר והפליטים. הודו חידשה נוכחות דיפלומטית טכנית, קטאר מתווכת בינו לבין המערב ומדינות מרכז אסיה מרחיבות את המסחר. אפילו ממשלות אירופיות המעוניינות לגרש מבקשי מקלט נאלצות לשוחח עם נציגיו.
"עבור המדינות השכנות זה מן ההכרח", אומר ד"ר לוין. "הן מעוניינות ביציבות שלטונית אצל השכנה ומודאגות מאוד מזליגה של טרור, סמים ותנועות אסלאמיות רדיקליות. הדבר מוביל לחשיבה מעשית, ובראש ובראשונה ליחסי מסחר שיעודדו כלכלה יציבה מעבר לגבול".
הקשרים כוללים גם פרויקטים של מסילות רכבת, אספקת חשמל ותשתיות חוצות גבולות. אבל מאחורי שיתוף הפעולה מסתתרים גם זרעים של העימות הבא. לדברי לוין, פרויקטים אפגניים להטיית מים לצורך הרחבת החקלאות מעוררים דאגה עמוקה במדינות השכנות. הם עלולים לפגוע באספקת המים לאיראן, לאוזבקיסטן ולמדינות נוספות ולהפוך למוקד של סכסוך אזורי.
רוסיה הלכה צעד נוסף. ביולי 2025 הייתה הראשונה שהכירה רשמית בשלטון הטליבאן. הטליבאן לא פתח את בתי הספר, לא החזיר נשים לאוניברסיטאות ולא הקים ממשלה ייצוגית. למרות זאת, בידודו נשחק. העולם אינו מתקרב אליו מפני שהשתנה, אלא מפני שהשתכנע שהוא אינו עומד להיעלם.
ארצות הברית יצאה לאפגניסטן ב-2001 כדי להפיל את הטליבאן, לחסל את תשתיות אל־קאעדה ולמנוע מהמדינה להפוך שוב למקלט לטרור בינלאומי. בהמשך נוספו מטרות שאפתניות יותר: הקמת צבא, ממשלה דמוקרטית, מערכת חינוך, מוסדות ציבור וכלכלה יציבה.
חלק מההישגים היו אמיתיים. מיליוני ילדים, ובהם נערות, נכנסו לבתי הספר. נשים למדו באוניברסיטאות, עבדו במערכת המשפט, ברפואה, בתקשורת ובפוליטיקה. התקשורת התרחבה ונוצר דור עירוני שנחשף לעולם.
אבל המדינה שנועדה להגן על ההישגים הללו התמוטטה בתוך ימים. הצבא והמשטרה, שעליהם הוציאו האמריקנים עשרות מיליארדי דולרים, התפרקו. ציוד בשווי כ-7.1 מיליארד דולר שנמסר לכוחות האפגניים נשאר במדינה ונפל ברובו לידי הטליבאן. נשק קל, כלי רכב, אמצעי קשר ואמצעי ראיית לילה הפכו את הטליבאן לכוח מצויד בהרבה מזה שהיה ב-2001. בטקסי הניצחון מוצגים כלי רכב אמריקניים כסמלים להשפלת המעצמה שסיפקה אותם לאויביו.
"לאורך ההיסטוריה המודרנית אפגניסטן זכתה, בצדק, לכינוי 'בית הקברות של האימפריות'", אומר ד"ר לוין. "הבריטים, הסובייטים וגם ארצות הברית נחלו בה תבוסות מרות. אף אחת לא למדה את הלקח מקודמתה". לדבריו, הכישלון האמריקני הוא "דוגמה מובהקת למגבלות הכוח ולחוסר היכולת לכפות משטר באמצעות גורם חיצוני, בכל אופן לא במקרה של אפגניסטן".
אל־קאעדה חלש מכפי שהיה ערב פיגועי 11 בספטמבר ואינו מנהל בגלוי מחנות אימונים ענקיים. אולם נוכחותו לא חוסלה, ודאעש־ח'וראסאן צמח לאיום אזורי ובינלאומי. הממשל הדמוקרטי לא שרד, הצבא לא הגן עליו והישגי הנשים והחינוך בוטלו במהירות שלא ניתן היה לדמיין בשיא הנוכחות המערבית.
ארצות הברית הצליחה לסיים את המלחמה שלה. היא לא הצליחה להשאיר אחריה את אפגניסטן שביקשה לבנות.
בחדר אחר באפגניסטן יושבת ילדה בת 12 וכותבת. היא מפרסמת סרטונים ברשת, אף שקרובי משפחה אומרים לאביה שהיא מביישת את המשפחה וכי פעילותה פוגעת בכבודה. השנה הסתיימה עבורה האפשרות ללמוד בבית ספר. כמו כל נערה אפגנית שסיימה את כיתה ו', היא אינה רשאית לעלות לכיתה ז'.
"לפעמים אני מדמיינת שיום אחד אוכל לחזור לכיתה ז', להניח שוב את הספרים על השולחן ולהחזיק את העט בלי לפחד", כתבה בעדות שפרסמו הגרדיאן וזאן טיימס. "הדבר הראשון שאכתוב יהיה הסיפור של הימים האלה".
חמש שנים לאחר שהמטוס האמריקני האחרון נעלם בשמי קאבול, הטליבאן עדיין בשלטון. הכבישים שקטים יותר, השווקים פועלים והעולם מתחיל להתרגל. אבל בחדרים סגורים ברחבי המדינה נשים מסתירות מחשב מתחת למזרון, חיילות לשעבר מגיפות את הוילונות, ילדות לומדות בחשאי בטלפון ונערות ממתינות לחתונה - שאינן רוצות בה.
"זה כמובן תלוי את מי שואלים ברחוב", מסכם ד"ר לוין. "באופן כללי, הפחד ממלחמת אזרחים נוספת חוצה מגזרים. כולם רוצים יציבות וכולם מייחלים לשיפור במצב הכלכלי. העובדה שהמשטר הוא אסלאמיסטי רדיקלי פחות מעניינת את רוב הציבור המסורתי, ואת הנשים ממילא לא שואלים לדעתן".
"אני רק בת 12", כתבה הבלוגרית. "שמעו את קולנו לפני שהחדרים השקטים שלנו יתמלאו בחלומות קבורים. אנחנו עדיין כאן".
אפגניסטן של 2026 שקטה יותר מכפי שהייתה במשך עשרות שנים. אלא ששקט אינו תמיד מסמן החלמה של חברה. לפעמים הוא קולה של חברה שנאלצת לשתוק.