מהשטיח האדום בנתב"ג, לביקור במפעל טסלה והבדיחות עם אלון מאסק, ועד לשרשרת הפגישות עם שועי העולם בשדרה הראשונה בניו יורק - ראש הממשלה בנימין נתניהו החזיר השבוע לתומכיו את הצבע ללחיים ואת הברק לעיניים. אחרי יותר מתשעה חודשים מקרטעים של ממשלתו השישית, סופסוף הכותרות חתכו מהמהפכה המשפטית וההסלמה הביטחונית - ועברו לדיווחים המתפרצים והשידורים המתגלגלים מכל צעד ושעל בביקור שלו בארצות הברית. עם האנגלית המשופשפת, דיבורים על שלום ובינה מלאכותית, פגישות היסטוריות עם ארדואן וזלנסקי במסדרונות האו"ם, ושבירת החרם של הנשיא ביידן במפגש חמים וידידותי, נתניהו חזר לשבוע לאלמנט שלו. נורמליזציה.
אז נכון, זה לא היה בבית הלבן אלא במלון במנהטן, והעיכוב החריג בפתיחה והשידור החי המשובש שימשו מטפורה מושלמת לשיבוש ביחסים, אבל חשיבותה של הפגישה היתה בעצם קיומה, ובחילופי הדברים הלבביים והשגרתיים שלא שידרו שום מתחים חריגים. נורמליזציה. מלבד הערה בולטת של הנשיא ביידן בפתח המפגש, על חשיבות הדמוקרטיה והאיזונים והבלמים, כמעט אפשר היה לשכוח את מאות הישראליים והיהודים שהפגינו בחוץ בשמם של מיליוני הישראלים שמפגינים בארץ למען הדמוקרטיה מדי שבוע ושבוע, אותם נתניהו השווה לאיראן ואש"פ, לא פחות, רגע לפני שיצא לדרך.
ועוד לא יבשה הדיו של הניתוחים והפרשנויות על המסרים ושפת הגוף בפגישת המנהיגים, ויורש העצר הסעודי העניק את הדובדבן שבקצפת של הביקור: הכרזה פומבית היסטורית שהסכם הנורמליזציה עם ישראל קורם עור וגידים ושיונת השלום אכן יצאה לדרך. ולא סתם הסכם - הגדול ביותר מאז המלחמה הקרה. תומכיו ואוהדיו של נתניהו חגגו את החדשות בתופים ובמצילות, כבר הכריזו על מועמדותו לנובל ואף תפרו חליפות לטקס, והעלו באוב את נאום החמוצים המיתולוגי וקמפיין ליגה אחרת כדי להתגולל על כל התנגדות או הסתייגות שמישהו מעלה. את ההערות הנוספות של MBS, על שאיפותיה של סעודיה לנשק גרעיני ולחיים טובים גם לפלסטינים, הביביסטים מדחיקים, לפחות עד סיום החגיגות בניו יורק.
נתניהו מקווה שהנורמליזציה עם סעודיה תחלץ אותו מהמסלול ההרסני של כהונתו השישית, ותסלול את הדרך לנורמליזציה אישית שלו, בדעת הקהל, בספרי ההיסטוריה, ובאולם בית המשפט המחוזי בירושלים שם נידונים התיקים הפליליים שלו. אבל השותפים שלו בקואליציה, וגם שליש מסיעת הליכוד, לא המתינו אפילו עד לשובו מהעצרת כדי לסמן את המכשול הכי רציני לחלומות שלו: ממשלת הימין מלא-מלא שבראשה הוא עומד.
כולם כמובן רוצים שלום. השאלה תמורת מה. יו"ר הציונות הדתית בצלטל סמוטריץ' חידד תקשורתית את התנאים המוקדמים שהציב לנתניהו לכל משא ומתן: "לא יהיה תהליך אוסלו". יו"ר עוצמה יהודית איתמר בן גביר הבהיר גם הוא: "ויתורים ופגיעה בריבונות - לא בבית ספרנו" והמטה הלאומי בליכוד פירסם מכתב פתוח של ח"כים בהובלת יולי אדלשטיין ודני דנון שהכריזו שיתמכו רק ב"שלום תמורת שלום".
לנתניהו דווקא נוח שהליכודניקים ימתגו את תהליך הנורמלזיציה כשלום תמורת שלום, רק שזה לא המצב. למען הדיוק, גם הסכמי אברהם לא היו שלום תמורת שלום, אלא יותר כמו שלום תמורת צי מטוסי אף 35 אמריקניים לאמירויות וגניזת תוכנית הסיפוח שנתניהו הבטיח לימין. גם עם סעודיה, השלום הוא לא תמורת שלום אלא תמורת יכולות גרעיניות וויתורים לפלסטינים - שהקואליציה שלו תתקשה לבלוע. נתניהו מקווה לג'נגל בין כל הצדדים, ולשכנע את השושבינים האמריקאים והסעודים הנלהבים של ההסכם להסתפק בצעדים סמלים והצהרתיים כלפי הפלסטינים בלבד, ללא פוטנציאל של רעידות אדמה פנימיות, ולדחות את התשלום בפועל באשראי, ואולי גם בסוף לא לקיים. זה כבר קרה בעבר.
רק שבין סמוטריץ' לבן גביר, מרחב התמרון של נתניהו מאוד מאוד מוגבל. סמוטריץ', בנדיבותו, אמר לנתניהו שהוא יהיה מוכן לצעדים כלכליים לפלסטיניים בלבד - זאת, בזמן שהוא מעכב התחייבויות ישראליות לאמריקאים להקל בגביית המסים שניתנו לפני חודשים. בשבוע שעבר, הוא ובן גביר קפצו לדום רק מדיווח על העברת מכוניות משוריינות ונשקים לרשות. אם לשפוט לפי ההדגשות הברורות של ביידן באום למלים שתי המדינות, הנורמליזציה תחייב את ישראל להרבה יותר מזה; גם אם החלומות הימניים שהסעודים ימכרו את הפלסטינים יתגשמו, מה שלא מסתמן כרגע הכיוון, הבית הלבן ילחץ לקבל הישגים מהותיים כדי להבטיח את תמיכת המפלגה הדמוקרטית. ולפחות שליש מהקואליציה של נתניהו לא תוכל לעכל שום ויתור או מחווה משמעותית.
מהצד השני, גם התמורה הגדולה הנוספת, הסכמה ישראלית לפיתוח יכולות גרעין סעודיות, צפויה להערים על החלומות של נתניהו מכשולים פנימיים. ראש האופוזיציה יאיר לפיד, שביקר מוקדם יותר החודש בוושינגטון ונפגש עם בכירי הממשל, מנהל קמפיין נגד האפשרות שסעודיה תהפוך למדינת סף גרעינית ותעשיר אורניום על אדמתה ומזהיר ממירוץ חימוש גרעיני במזרח התיכון. הוא משקף את עמדתם של בכירים רבים בעבר ובהווה במערכת הביטחון שמסתייגים מהרעיון.
באוירה הציבורית הנוכחית, שבה יש אפס אמון לראש הממשלה מבערך מחצית מהעם, צל תמידי של ספק מלווה את השיקולים והמניעים שלו ומי מהם גובר - שלו או של המדינה. כל עוד המהפכה המשפטית, המשבר החוקתי והמשפט שלו עצמו על השולחן, נתניהו יתקשה למצוא פרטנרים למסע הנורמליזציה שלו בצד השני וסימני שאלה ילוו את כל קבלת ההחלטות שלו.
גם לפיד וגם בני גנץ הבהירו כבר לאמריקאים שאין סיכוי שייכנסו לממשלה, גם לא בשביל שלום עם סעודיה, אבל שיתמכו בהסכם מבחוץ כל עוד ישמור על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. נתניהו, מצדו, הבהיר לכתבים בניו יורק שאין לו שום כוונה לשנות את הרכב הקואליציה שלו. היא היחידה שמבטיחה לו את השלטון. אבל לא בטוח שהיא תאפשר לחלומות שלו להתגשם.