לא משנה כמה בלוני פייק יפריח נתניהו - המחאה תנצח

לפני כשבוע ביקרה בארץ קבוצה של אנשי עסקים בכירים מטייוואן. "אנחנו מקבלים מכם אומץ", הם אמרו לאיש כלכלה ישראלי בכיר שנפגש איתם, "זה מרגש מה שאתם עושים כאן". האיש שאל על מה הם מדברים. "על המחאה", ענו לו. הבכיר, שמשתתף בעצמו במחאה, לא האמין למשמע אוזניו. "אתם, שחיים בצל האיום הסיני, בלי משענת אמריקאית פומבית, אתם מקבלים אומץ ממה שאתם רואים במחאה הישראלית"?, שאל. "כן", ענו לו. ככה פשוט.

הטייוואנים לא לבד. גורם ישראלי בכיר אחר נקלע לפני כחודשיים לאחת ההפגנות עם אורחים מהונגריה ופולין. "בשלב מסוים החלה צעדה ואנחנו עמדנו על אי תנועה", סיפר, "המפגינים עברו משני הצדדים שלנו. הסתכלתי על האורח ההונגרי שלי, העיניים שלו נצצו. ירדו לו דמעות. שאלתי אותו מה קורה. אתה יודע, הוא אמר לי, האנשים האלה עושים עכשיו מה שאנחנו לא עשינו כשזה התחיל אצלנו". חוויה דומה עברה על פרופ' יניב רוזנאי, שנחשף אף הוא לתגובתם של אורחים מהונגריה באחת ההפגנות.

שלשום נערך במוזיאון הארץ אירוע עם ראשי הפדרציה היהודית בלוס אנג'לס. "לראות את המחאה שלכם כאן, זה אירוע משנה חיים מבחינתנו", אמרו כמה אורחים לישראלי בכיר שישב איתם (watching your protests was a life changing event""). הישראלי ביקש הסברים, וקיבל: "אי אפשר לא להתפעם מול מה שקורה כאן, בסביבות 5% מהאוכלוסייה יוצאים לרחוב, אלה מספרים בלתי נתפסים, זה כאילו יצאו 18 מיליון מפגינים בערב אחד באמריקה. אין דברים כאלה, אתם באמת אוהבים את הדמוקרטיה שלכם". בן השיח הישראלי לא הצליח להתאפק: "תעזרו לנו, ביקש, לא תהיה לנו הזדמנות נוספת".

המחאה נגד הדיקטטורה בישראל מסוקרת בעולם בהשתאות. מודי'ס החליטו לא להוריד את דירוג האשראי שלנו, בזכותה. זה נכתב בדו"ח שלהם. מנהיגים, דיפלומטים ועיתונאים זרים מביטים באירוע הזה בהערצה. תנועות פוליטיות שואבות ממנו השראה. בסוף תהיה גם סידרה בנטפליקס.

הבעיה היא שהחיים שלנו לא בנטפליקס. יש כאן מדינה שאבותינו חלמו להקים 2000 שנה. יש כאן משהו שנבנה לתפארת, כנגד כל הסיכויים, סיפור ההצלחה האנושי המופלא ביותר בהיסטוריה (לא, אני לא מגזים) שגבר על אין ספור סכנות עצומות והקים בטבורו של המזרח התיכון אימפריה מופלאה של עוצמה, טכנולוגיה, מדע, תרבות וערכים, תחת ערך ששמו "ציונות". עד שהפורעים הגיעו.

בניגוד למה שחשבו נתניהו וחבר קיצוניו הסהרוריים, המחאה הזו לא דועכת ולא הולכת. היא הולכת לנצח. כל מי שמסתובב בין ההמונים המפגינים יודע את זה. כל מי שרואה את המגוון העצום של הישראלים שעוזבים הכל, כולל הכל, בכל רגע נתון ובכל נקודה על גבי הגלובוס כדי להילחם על הדמוקרטיה שלהם, מבין את זה.

נתניהו טעה בשלב הראשון, כשלא הבין את העוצמה של המחאה. ואז הוא חטף את ליל גלנט. עכשיו הוא טועה גם בשלב השני. אחרי גלנט הוא נקט בשיטה שקרויה על שמו: סחבת, השהיה, הטעיה, טחינת מים ובזבוז זמן. הוא קיווה להתיש או להרדים את יריביו ולהתגנב למטרה בשקט. אז הוא חטף את אירוע נתב"ג וביום רביעי את אירוע אשד. ועוד היד נטויה. עכשיו הוא ניצב מול גורלו, מול גורלנו, והוא צריך לקבל החלטה.

זה נמשך כבר 7 חודשים. כל שבת, לא מעט פעמים גם באמצע השבוע, בכל מזג אוויר. זה התחיל בליל המטריות המרגש כל כך ונמשך לאורכה ורוחבה של הארץ תוך גילויים מופלאים של מסירות נפש מצד המוני אזרחים מודאגים. פטריוטים ישראלים מהם בנוי עמוד השידרה המחושל של הארץ הזאת. אנשים עובדים, משרתים, יוזמים, יצרנים, נושאים בנטל, מקטרים, לוקחים ללב, נלחמים, אנשים שבחיים לא חרגו משיחות סלון או כתיבת טוקבק, הפכו לכוח לוחם עוצמתי על עתיד ילדיהם ונכדיהם. מילואימניקים, סדירניקים, לוחמים מכל השכבות והגילאים, פנסיונרים, קשישים, צעירים, ילדות וילדים, אין מגזר שלא מיוצג בתנועה העממית הזו, אין פיסת ישראליות שלא מתייצבת שם. הם אומרים דבר פשוט: רבותי, יש לכם רוב בכנסת, אבל אין לכם מדינה. אם תשנו את הכללים, לא תנצחו במשחק, פשוט תפוצצו אותו. ככה פשוט.

זה לא קל. המחאה מתארגנת בתנועה, צריכה כל הזמן להמציא מחדש את עצמה, לתחזק את האנרגיה והמוטיבציה ולשמור את העיניים על הכדור. מולה ניצבת מכונת רעל אימתנית שכבר הכריעה ממשלות. דבר אחד אסור שיקרה: אלימות. אסור להרים יד על אף אחד. לא על שוטר, לא על מפגין אחר, לא על יריב פוליטי, גם לא על מי שתוקף את המפגינים, ולא חסרים כאלה. צריך לצלם, לדווח ולהיזהר. אלימות אינה הדרך. נכון לרגע זה, זו המחאה הכי פחות אלימה שהיתה כאן. המודל צריך להיות מהטמה גנדי ונלסון מנדלה. לא פחות. לא פוגעים ברכוש, לא פוגעים באנשים, לא נקלעים לעימות פיסי. התנגדות סבילה, אי ציות אזרחי, כמו שאמרנו בזמנו בשכונה: בלי ידיים.

את האלימות צריך להשאיר לצד השני. הוא מסתדר איתה מצוין. אין צורך לעיין בגיליון ההרשעות של השר לביטחון לאומני. מספיק להיווכח שעמיתו, שר האוצר והשר במשרד הבטחון, זה שהמליץ לממשלה למחוק כפר פלסטיני, סימן אתמול או שלשום "לייק" לציוץ של אחיו שהגדיר את הנהג שעמד מול קבוצת מפגינים, לחץ על דוושת הגז וניסה לדרוס אותם, כ"אדם נורמטיבי שעומד בגאון מול חבורת פורעים ומתעקש על זכות היסוד שלו לחופש תנועה". כן, זה אמיתי.

התוכנית של נתניהו ולוין הייתה פשוטה: למשוך זמן, להוריד פרופיל, לצמצם ווליום ואז להתחיל את החקיקה בשיטת הסלמי. עילת הסבירות, נקודת איזון ארכימדית שעלולה לשבש את המערכת כולה ולמסד את השחיתות השלטונית בישראל, נראתה כמו הדבר הנכון להעלות מיד אחרי הדיונים המתישים בבית הנשיא. מי ייצא לרחובות על סבירות? הבעיה של הכנופייה הזו הייתה פשוטה: איך למכור את זה לציבור. הישראלים אינם פתאים. קשה יהיה למצוא קליינטים שיסכימו לקנות סבירות משומשת מטיפוסים כמו יריב לוין או רוטמן. אז מנסים למכור את זה דרך סוכני משנה.

אשתמש במשל בו השתמש נתניהו השבוע: מעשה בחמישה בלונים. בלוני ניסוי והטעיה. איך לשכנע את הציבור שלא רק רוטמן, לוין ואמסלם רוצים בביטול הסבירות, אלא גם אנשים רגילים, סבירים לגמרי? ע"י הפרחת בלוני פייק. הבלון הראשון הוא בלון הדגל: פרופסור יואב דותן. משפטן בכיר מאוד, שמרן מאוד, מבקר עקבי של מערכת המשפט ותומך בתיקונים ורפורמות לאורך שנים.

רוטמן ניסה להשתמש בשמו כמי שתומך בביטול עילת הסבירות. ובכן, פרופ' דותן הזעיק את עצמו לוועדת חוקה השבוע (באמצעות הזום) והסביר עד כמה מסוכנת הצעת החוק הזו. אז הלך בלון הדגל. הבלון השני הוא פרופ' אהרון ברק. הם מנסים עכשיו לצטט גם אותו כמי שאמר ש"אם זה ייגמר בעילת הסבירות ולא תהיה עוד חקיקה, אז אני מוכן". הבעיה היחידה היא, שהוא לא אמר את זה. הוא התייחס לביטול עילת הסבירות על החלטות מדיניות של הממשלה. והוא צודק. הבעיה היא שהרוטמנים והדוברמנים רוצים שעילת הסבירות תבוטל על כל החלטה של נבחר ציבור. גם בנושא רגולציה, מינויים, התנהלות שלטונית, חלוקת שלל, מה לא. כלומר, לא תהיה שום בקרה על כוחו הבלתי מוגבל של השלטון. הזמנה לשחיתות שלטונית בלתי מוגבלת. אז גם הבלון הזה פרח השמיימה.

הבלון השלישי, אחד המרשימים שבהם, הוא כבוד השופט העליון השמרן, דתי ומתנחל, נועם סולברג. הרוטמנים טוענים שסולברג הוא הראשון שקרא לביטול עילת הסבירות. ובכן, לא נכון. מדובר בהרצאה שנתן ב-2019, שהפכה אחר כך למאמר פרי עטו ב"השילוח", כתב עת ימני שמרני. הוא אמר שם שצריך לצמצם את השימוש בעילת הסבירות (והוא צודק), אבל הוא הוסיף שאינו מתכוון לחקיקה. הוא דיבר על זה שהמשפט עצמו ירסן את השימוש, דרך הפסיקה. זה תהליך מוכר וידוע במשפט, שהולך לפעמים לכיוון הליברלי ולפעמים לכיוון השמרני.

אגב, נבואתו של סולברג הוגשמה במלואה. יש היום הרבה יותר שופטים שמרנים ובית המשפט העליון אכן מרסן את עצמו בנושא עילת הסבירות. עובדה: בפסק דין דרעי האחרון לפחות 3 שופטים שמרנים, שפסלו את דרעי, לא עשו את זה בגין עילת הסבירות אלא בגין השתק שיפוטי. משפט הוא אורגניזם חי, מתפתח, צומח. גם סולברג חושב שעדיף לא להתערב בהתפתחות הזו בחקיקה. אין שום סיבה לבוא עם גרזן ברוטלי כדי להשיג תוצאה שמושגת בהתפתחות טבעית. וזה הסיפור כולו. בחירתם בשנים האחרונות של שופטים שמרנים, או דתיים, אפילו מתנחלים, כבר לקחה אותנו לשם. זה לא קרה בזכות יריב לוין. זה קרה למרות יריב לוין. חתומים על ההתפתחות הזו איילת שקד, גדעון סער, גם אפי נווה, למרבה הצער.

את הבלון הרביעי הם אפילו לא טרחו לנפח. גוגל במשנתו של יאיר לפיד לאורך עשרות שנותיו כבעל טור העלה ציטוט אחד בו הוא טען שיש בבתי המשפט שימוש יתר במושג "האדם הסביר", או משהו. אגב, גם האמירה הזו של לפיד אינה מופרכת. לצידה, הוא מעולם לא הציע, דרש או דיבר על ביטול עילת הסבירות. בלון מקושקש.

הבלון החמישי הוא המתוחכם ביותר. חתיכת בלון: גדעון סער. למה הוא חשוב? כי סער הוא השמרן הבולט ביותר על המפה הפוליטית שחותר לרפורמות במערכת המשפט כבר שנות דור וגם הצליח ליישם חלק מהן. אם סער בעד המהלך, אפשר לקפל. נכון? לא נכון. כי סער לא תומך. זה פייק.

למכונת הרעל יש מכון מחקר. יש שם בחור אחד, שעובד אצל ביבי עוד מהניינטיז. הוא מרוויח קרוב ל-100 אלף שקל בחודש (כספי משלם המיסים) כדי לאסוף חומרים וטינופים ושברי ספינים וקצוות של חוטים מרוטים והכפשות עבר וקשרי עתיד וכל מילה שנלחשה על ידי האובייקט במסדרון חשוך אי פעם. אז הם מצאו שבאתר של "תקווה חדשה" היה פעם מסמך שדיבר על צמצום עילת הסבירות. מה שהיה להוכיח, זועקים הביביסטים, זה בכלל רעיון של גידון!

לא מניה ולא מקצתיה. בעשרות שנותיו במערכת סער מעולם לא העלה הצעה כלשהי לגעת בעילת הסבירות. מצע המפלגה שלו סוקר בשישה כלי תקשורת מכובדים, ממקור ראשון ועד הארץ, לא הייתה שם מילה על סבירות. הוא התראיין מאות פעמים על נושא הרפורמה המשפטית, הוא נאם ופעל בתחום לאורך תשע כנסות, מעולם לא הודיע על רעיון כזה או תמיכה בו. הם מצאו מסמך נידח ולא מחייב, שאיש לא יודע מי כתב ולא הוכנס למצע, ועליו הם בונים עכשיו את מגדל ההבלים שלהם.

מי שעוקב אחר עלילות, טיוטות והזיות היוצאות מאצל הרוטמנים והלווינים, חטף כבר מזמן סחרחורת. הם כבר שינו ארבע או חמש פעמים את הניסוחים, את הגרסאות, את הטיוטות של הכל, מהסבירות ועד הוועדה לבחירת שופטים. אבל להם מותר. לאנשים האלה אין מושג קלוש בביצוע רפורמה, בחשיבה סדורה, בבניה מערכתית, בדיון פומבי שקוף ואמיתי. הם יורים צרורות מהמותן ומנסים אחר-כך להעליל על הצד השני שכל זה היה בעצם רעיון שלו. ובכן, גם זה לא יחזיק. הם יצטרכו להסביר את הסבירות שלהם בעצמם. יש להם שרת הסברה, שיהיה לה בהצלחה.

תמונת האיומים ומצב הבטחון האישי והלאומי הוצגה בשבועות האחרונים למספר מצומצם של מקבלי החלטות בישראל, ע"י ראשי מערכת הבטחון. כבר מזמן לא הוצגה כאן תמונה מדאיגה ומדכאת יותר. הקודקודים עצמם מתקשים להירדם בלילות. זה לא בגלל שיש כאן איזו מדינת אויב עוצמתית שצברה כוח המסכן את קיומה של ישראל. להיפך, בהתחשב בזה שאין גורם משמעותי כזה, עולה שההתדרדרות מתרחשת בעיקר בגללנו.

בואו נתחיל: חמאס מתעצמת במהירות. מתבצרת ובונה כוח בעזה, מכווינה פיגועים החוצה, בונה כוח בלבנון ובסוריה. ההתחברות של חמאס לציר השיעי הושלמה. סותמים את האף ומתחבקים עם איראן. הקשר חמאס-איראן מוסד והפך רשמי. לא עוד רומן מחוץ לנישואים. במקביל, יש ירידה דרמטית, תלולה, בכוחה של הרשות הפלסטינית ובאפקטיביות של מנגנוני הבטחון שלה. אנחנו מילימטר מאסון.

השינוי במאזן הכוחות המעצמתי פוגע בהרתעה הישראלית. ההתרחקות של ארה"ב, שהמיאוס שלה מישראל וצרותיה בולט לעין, מול ההתקרבות של הסינים, מדליקות נורת אזהרה. הסינים לא מסתפקים בדיפלומטיה, כמו התיווך שלהם באיחוד המחודש בין ריאד לטהרן. הם מתקרבים גם לפלסטינים. לאחרונה, הציעה סין לפלסטינים לתווך בסכסוך מול ישראל והגישה גם הצעה לסיוע כלכלי. תקדים מסוכן, מדרון חלקלק.

ההיחלשות של ארה"ב במרחב היא רק חלק מהסיפור: באזור כבר התקבעה התפיסה שהברית הנושנה בין ירושלים לוושינגטון איננה עוד. הופקרנו לגורלנו. הברית הזו הייתה נכס אסטרטגי בטחוני לאומי מדרגה ראשונה. החשיבות שלה, על פי גורמי הביטחון, לא נופלת מחשיבותו של חיל האוויר. אז זהו, שהיא כבר לא כאן. הודחנו.

הלגיטימציה של ישראל בקהילייה הבינלאומית חווה אף היא ירידה תלולה ומהירה. זה קורה בגלל שתי סיבות: ההפיכה המשטרית, שאחריה עוקבים בעולם בשבע עיניים מודאגות, והטרור היהודי ביהודה ושומרון, נגד פלסטינים. אחריו עוקבים בעיניים יותר מודאגות. אין בכיר בטחוני שלא חוטף על זה בקביעות מעמיתיו השונים ברחבי העולם. "איך יכול להיות שצה"ל העוצמתי, שהשב"כ הטוב בעולם, שכל היכולות שלכם והאמצעים שלכם שמוכיחים יעילות מטורפת במאבק מול הטרור הפלסטיני, פשוט לא קיימים מול הטרור היהודי?", שואלים את בכירינו שוב ושוב, ושוב. הנזק הנגרם לישראל מהתופעה הזו הוגדר השבוע על ידי אחד הבכירים מאוד הללו כ"בלתי נתפס".

התמונות הללו, שחוזרות על עצמן כמעט בקביעות, בהן נראים עשרות רעולי פנים ישראלים מבצעים פוגרומים ומנסים להצית מכוניות ובתים בכפרים פלסטיניים, מטלטלות גם את ידידיה הוותיקים והעקביים ביותר של ישראל. צה"ל לא באמת מסוגל לעמוד באתגר הזה. לחיילים הצעירים, רובם בני עשרה, אין את הכלים המתאימים לכך. אין להם הוראות פתיחה באש על ישראלים. לוחמים עמוסי חגור, אפוד ונשק רצים אחרי נערים רעולי פנים ולא מגיעים לשום מקום. המשטרה, כמעט ולא קיימת. פשוט לא מגיעה או נוכחת באירוע. בצמרת הביטחונית הישראלית נשמעות לאחרונה תהיות לפיהן לא בטוח שזה קורה בגלל מחסור בכוח אדם. גם בשב"כ אין תשובה. תפקידו של הארגון הוא לספק את ההתראה המודיעינית. השב"כ עומד בדרישה הזו בדרך כלל, אבל אין מה לעשות עם ההתראות שלו. בשב"כ דורשים לתגבר מיד שני מוקדי חיכוך דליקים במיוחד, עמק שילה ואיזור שכם/יצהר, בשתי פלוגות מג"ב. אז דרשו.

אם נוסיף לכל זה גם את המתרחש בחברה הערבית בישראל, את המשילות המתפוררת והרמת הראש של משפחות הפשע, נקבל את הכאוס שקיבלנו. היה בצמרת הביטחונית מי שכבר כינה את החרפת השסע והעימותים הפנימיים בישראל כמעבר מבעיה מקומית למחלה כרונית. זה כבר לא משהו שאפשר לרפא.

במצב הדברים הזה, הדאגה בקרב כל ראשי זרועות הבטחון של ישראל, ללא יוצא מן הכלל, היא משהו שטרם נראה כאן בעידן הנוכחי. "אתה יודע למה הרמטכ"ל, המפכ"ל וראש השב"כ יצאו בקריאה המאוחדת נגד עליית הטרור היהודי בשטחים?", שאל אותי השבוע אחד המצוי בסוד העניינים, ומיהר לענות: "כי הם היחידים שעוד מסוגלים לעשות את זה. בדרג הפוליטי הנבחר כולם, כולל כולם, מפחדים".

היוזמה הזו של שלושת ראשי הארגונים הגיעה לאחר לילות לא מעטים ללא שינה שלהם ושל רבים מחבריהם. אחריה, התקבל בלשכותיהם השונות וגם באופן ישיר גל עצום, חסר תקדים, של שבחים בינלאומיים בכל שפה אפשרית ומכל מקום. כאילו מישהו הזכיר לעולם את ישראל האמיתית, של פעם, לפני שנחטפה בידי הקיצונים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו מודע לכל מה שנכתב כאן, והרבה יותר. הוא מבין את חומרת המצב. הוא מעודכן. כשהוא לבד עם עצמו, או עם הקצינים הבכירים ביותר, אין מקום להצגות הפוליטיות הרגילות שלו. הוא אוהב את הממשלה שבנה לעצמו בערך כמו שדודי אמסלם אוהב את גלי בהרב מיארה.

אני מהמר שלו יכול היה, נתניהו היה מפזר לכל הרוחות את חבורת הקיצונים המטורללת שמטריפה עליו את שנתו ושנותיו והולך לממשלות שתמיד אהב להקים, ואולי אף רחבות יותר: בלי הקיצונים, אולי גם בלי החרדים. ממשלה שתחזיר את ישראל לקונצנזוס העולמי, תתחיל בהליך ריפוי חברתי, תבצע את הרפורמות הנדרשות באמת, תסדיר את חוק הגיוס ואולי אפילו תסדר לו ביקור בבית הלבן. הבעיה היא, שאין בהגדרות של תוכנת ההפעלה של נתניהו הנוכחי אופציה כזו. אף אחד, מהקוטב הצפוני ועד הדרומי ובחזרה, לא מאמין לו למילה. החשוד המיידי, בני גנץ, כבר היה בסרט האימה הזה ובקושי שרד. נתניהו כלוא בתוך האסון של עצמו.

הפעולה בג'נין השבוע היתה מחוייבת המציאות. אנחנו הכי קרוב לאינתיפאדה שהיינו בעשרים השנים האחרונות. בשב"כ מחזיקים את המצב הזמני הזה בשיניים. כל הפרמטרים הביטחוניים בשטח נמצאים בצניחה תלולה. תחושת הבטחון כבר לא קיימת. מספר מטעני החבלה ממריא (חלק מהם נתפס השבוע בג'נין, הטרוריסטים ייצרו במהירות מטענים חלופיים). נתניהו יודע שחלק ממה שמרתיח את השטח הוא מפלס הטרור הנגדי, שמייצרים היהודים נגד האוכלוסייה הפלסטינית. הוא יודע שישראל חייבת לעשות משהו מידי כדי לבלום את התופעה הזו. הוא יודע שחייבים להחזיר את הרשות הפלסטינית לחיים, בכל האמצעים. יודע, ומפחד.

הוא שבוי של איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ'. השני מפחיד יותר מהראשון, שמהווה סוג של אבו עלי מעלי אקספרס ומתמקד ברעש וצלצולי סרק. לסמוטריץ' יש דילמה אמיתית. בניגוד לבן-גביר, הוא חבר קבינט אמיתי. הוא רואה חומר מודיעיני. האידיאולוגיה שלו היא לפרק את הרשות הפלסטינית ולפזר אותה לכל רוח, אבל היום הוא כבר יודע שזה יעלה בנהרות של דם, חלקו דם מצביעיו. האוכלוסייה הכי פגיעה לאינתיפאדה שלישית היא אוכלוסיית המתנחלים.

שר האוצר והביטחון גם יודע שלאירועי הפוגרום בכפרים הפלסטינים, שפעם נקראו "תג מחיר", יש תג מחיר אסטרונומי. הם פוגעים בלגיטימציה של ישראל, מקרבים אותה במהירות לטריבונלים משפטיים בינלאומיים להם הייתה חסינה עד היום ויכולים לייצר כל רגע נתון תקרית מכוננת (חטיפה, לינץ' וכו') שיכולה להתפתח לאסון. הכספים המוקפאים של הרשות הפלסטינית פושטת הרגל, שוכבים אצל סמוטריץ'. הוא לא טיפש, הוא יודע כמה חשוב להציל את הרשות, אבל זה נוגד את תפיסת עולמו המשיחית. מה שהוא עושה בינתיים, זה מכלה את זעמו במפגיני המחאה נגד ההפיכה המשפטית. השבוע סימן לייק לציוץ של אחיו, ששיבח את הנהג שניסה לדרוס מפגינים באיילון. לפחות הוא לא מפלה את היהודים מהערבים בחווארה.

סיכום: ישראל משחקת באש כפי שלא שיחקה בה מעולם. היא ממיטה על עצמה אסון, מייצרת במו ידיה את הסופה המושלמת שאת נזקיה יהיה קשה מאוד לתקן. התמוטטותה המהירה של ההרתעה הישראלית שנבנתה כאן שנות דור נגרמת בעיקר בגלל התפרקות הברית עם אמריקה והמחאה ההמונית נגד ההפיכה המשפטית. במצב הדברים הזה, נדרשת יציאה לפעולות צבאיות תכופות יותר, כדי לרענן את זיכרונם של אויבינו שלמרות הכל, כוחנו עוד במתננו. זה פתרון קצר מועד ודל הצלחה. לא לעולם חוסן.

מה יעשה נתניהו? אין לדעת. גם הוא עצמו לא יודע. כל מה שתואר כאן מוכר לו. בתוך החדרים החשאיים הוא נשמע אחרת לגמרי מאשר מעל הפודיום בחוץ. הוא מבועת מהמחאה, הוא מתוסכל מאי הזמנתו לוושינגטון, לדובאי ולמקומות נוספים. הוא לא מסוגל לצאת למסעדה עם רעייתו. שריו ממררים את חייו עם טרוניות על המחאה נגדם, על ההצקות, הרדיפה האינסופית, החיים הקשים. הוא כלוא בין לוין, רוטמן ואמסלם לטובתה האמיתית של המדינה. הוא במבוי סתום.

בשולי הדברים, ואולי דווקא במרכזם, מתרחשת בבג"ץ דרמה קטנה מתחת לרדאר. כמה חברים בתנועת "מבצר הדמוקרטיה" הגישו לפני כמה שבועות עתירה לבג"ץ בדרישה לקבוע כי נתניהו מנוע מלהמשיך בתפקידו כראש הממשלה בגלל סוגיית ניגוד העניינים.

כזכור, באותה פסיקה מפורסמת (11-0) בה נקבע שראש הממשלה יכול לכהן בתפקידו גם כנאשם בפלילים, התנאי היה שיחתום על הסדר ניגוד עניינים שלא יאפשר לו לעסוק בסוגיות הרלוונטיות כמו עילת הסבירות, פיסקת ההתגברות ושינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. בג"ץ דחה בעבר שלוש עתירות דומות. הפעם הוא החליט לדון בעתירה והנחה את נתניהו, המדינה והממשלה לענות לעתירה, אותה הגישה עו"ד דפנה הולץ-לכנר, עד 27 ביוני. הצדדים אכן ענו.

כל השחקנים במערכת הפוליטית והמשפטית יודעים שנתניהו מעורב עד צוואר בפרטי הרפורמה/הפיכה משטרית. גם שופטי בג"ץ יודעים את זה. נתניהו אפילו לא מנסה להסתתר. גם הציבור כבר התרגל לעובדה הבלתי נתפסת שנאשם בכתב אישום פלילי חמור עוסק יומם ולילה במאמץ להצר את צעדיה ולפגוע בעצמאותה של המערכת שהעמידה אותו לדין, כל זאת בעוד המשפט מתנהל. אין מקום אחר בעולם שזה היה עובר, חוץ מישראל 2023.

מה שמעניין בדרמה השקטה הזו המתרחשת כעת בבג"ץ, הוא עמדתה של היועצת המשפטית לממשלה לעתירה, כפי שהוגשה בסוף החודש שעבר. היועצת מייצגת בעמדה זו את עצמה ואת הממשלה. נתניהו מיוצג בנפרד. המצב שנוצר הוא שהממשלה בראשות נתניהו מיוצגת בבג"ץ ע"י גורם אחר, שאינו נתניהו.

ומה כותבת היועצת בתשובתה? היא מנסה לרקוד על שתי החתונות, ללכת עם ולהרגיש בלי. לכאורה, היא חולקת על עמדת העותרים וטוענת שסוגיית ניגוד העניינים של נתניהו "מטופלת על ידי באופן שוטף, כדין וכנדרש". איך מטופלת? היועצת מזכירה את המכתב ששיגרה לנתניהו ביום 24.3.23, יום לאחר הנאום בו הכריז בקולו כי "נכנסתי לאירוע".

הבעיה היא שמאז שיגור מכתבה של היועצת לנתניהו חלפו 3 חודשים וחצי, ומעורבותו של ראש הממשלה במעשה החקיקה, ניהולה והנחייתה, הולכת ומעמיקה על בסיס יומי. היועצת לא עשתה שום דבר נוסף כדי למנוע את זה. ולכן, על פי פרשנויות מסוימות, היא בעצם מותירה כאן לבג"ץ לענות על השאלה האם סוגיית ניגוד העניינים אכן "מטופלת באופן שוטף, כדין וכנדרש", או שמא נזנחה לגמרי והפכה לאות מתה?

היועצת גם מסכימה עם עמדתם העקרונית של העותרים, שלפיה במצבים חריגים ונדירים כשהסדר ניגוד העניינים לא מספיק כדי למנוע את החשש מפני ניגוד עניינים בכהונה, ניתן לפסול את האדם מלמלא את התפקיד, כאמצעי הקיצוני ביותר להתמודדות עם אותו חשש.

תכל'ס, היועצת משחקת כאן משחק מתוחכם וכפול. מצד אחד, היא מודיעה שהיא מטפלת. מצד שני, היא מסכימה שאם הטיפול אינו יעיל, אפשר לנקוט בצעדים קיצוניים עד כדי הפסקת כהונה. את ההחלטה היא משאירה לבג"ץ. למי ישאיר בג"ץ את ההחלטה?

איך נתניהו הגיב לעתירה? הוא העלה את סכום ההימור בקופה. הוא טוען שעמדת היועמ"ש האוסרת עליו לעסוק ברפורמה המשפטית "איננה נכונה" וכי חוות דעתה היא בגדר "מכתב פרשנות" בלבד. נתניהו מבקש להחיל על מוסד היועמ"ש את תורת ההשתק השיפוטי והמניעות. הוא הולך על כל הקופה. הוא קובע מציאות. הוא רוצה להשלים את השינויים במערכת המשפט שייטלו משומרי הסף (היועמ"ש למשל) את סמכויותיהם ושיניהם מהר ככל האפשר, כדי לייתר גם את העתירה הזו.

מה יחליט בג"ץ? אין לדעת. גם אם רק ייקבע הרכב מורחב לדיון בעתירה, הדבר יכול להביא לטלטלה עזה במערכת כולה, מהבית ברחוב עזה וקיסריה (הנתניהו'ז) ועד הבית בכיכר המדינה (בהרב-מיארה). המאבק הזה הוא על עקרון שלטון החוק, ההיגיון הישר, הסדר הישן והקווים האדומים שעוד נותרו, אם נותרו כאן כאלה.