נדמה כי בשבועות האחרונים חזרנו, באמצעות מכונת זמן אכזרית, לימים שלפני 7 באוקטובר. המלחמה המתמשכת הפכה לשגרה כואבת, ובמהלכה נפרצו גבולות הרגש והתחלפו בתחושה ישנה ומוכרת.
אמירות מפלגות, הסתה, צרחות בקבינט, הפגנות, קיצוץ תקציבים והיעדר לקיחת אחריות - חזרו בקצב שיא, וקיבלנו שידור חוזר, מדאיג ומחליא של התקופה העתיקה ההיא, ימי טרום המלחמה.
לפני כשנה, ערב השביתה הגדולה ששיתקה את המשק לנוכח הכוונה לפטר את השר גלנט בצל המהפכה המשטרית, עברתי לגור באמסטרדם. מאז, "זכיתי" לראות מרחוק את המדינה היקרה שלי שורפת, מתווכחת, שונאת, מפולגת, מתפוררת.
ואז הגיע 7 באוקטובר. היה נורא לשמוע את הזוועות ולהיות רחוק מהמשפחה והחברים. הגוף רחוק, אבל הלב והראש נמצאים עם החטופים, הצבא, הפצועים, המשפחות השכולות והמפונים. האנטישמיות באירופה, שגברה מאז 8 באוקטובר, נחלשה. האירופאי הממוצע חזר להתעניין במזג האוויר הסוער של חורף 2024. בישראל נראה שתחושת הפילוג, שנולדה בגל המחאות האחרון התחלפה בסולידריות, אהבת חינם, ציונות ואבל כבד שמשותף לכולנו.
אבל גם לסולידריות שהביאה המלחמה יש תאריך תפוגה. התחושה של "יחד ננצח" התחלפה בהפגנות, בהסתה איומה של ח"כים ושרים, בהמשך הפילוג בין חילונים לחרדים על רקע מאבקי התקציבים וחוק הגיוס. נראה שהנרטיב נותר זהה. אין בעל בית מתפקד, ולכן חברי הקואליציה יכולים לעשות כרצונם ללא סנקציה או קבלת אחריות.
סיסמאות חלולות מלוות את המלחמה, אך הסוף אינו נראה באופק כיוון שסיום המלחמה מסמן את סיום עידן נתניהו. החטופים עדיין בעזה והלחימה בשיאה, אך הכנסת חזרה לעסוק ב"חיים עצמם". מירי רגב מצטיידת בפופקורן, טלי גוטליב מריחה וודקה, גולדקנופף לא מבין למי רע פה, סמוטריץ' יוצא נגד הורדת דירוג האשראי, ובן גביר, שהבטיח ביטחון פנים, בינתיים לא ממש עומד בהבטחתו ואפילו מבעיר את השטח ומסכסך בין ישראל לדוד סם ואחרים.
כשביבי אומר "ניצחון מוחלט", כוונתו כנראה לניצחון בבחירות. דמיינו מצב שבו כל החטופים חוזרים (אמן ואמן) - והמלחמה מסתיימת. האם אנו באמת חושבים ש"מר ביטחון" יניח את המפתחות ויתחיל לתכנן את הפנסיה? הביבי שלנו כאן כדי להישאר. הדנ"א שלו לא מאפשר לו להודות בטעות ולקבל אחריות. מעל ראשו מתנוסס אות קלון בוהק. במדינה נורמטיבית ובמציאות שפויה, זה היה אחרת.
מדינת ישראל כמעט התפרקה בימי המחאה נגד המהפכה המשפטית, ופעם נוספת אחרי 7 באוקטובר. וביום שאחרי המלחמה, המדינה שוב תהיה בסכנת פירוק - אם לא יוחלפו הממשלה וראשה, שהובילו לאסון הגדול בתולדות ישראל.
אני במערב אירופה. ליבי במזרח התיכון. לראות ממרחק מאות אלפי קילומטרים את המדינה מתפוררת, לא הופך את הייאוש לנוח יותר, להפך. ברחוב ההולנדי לא חשים הערצה גדולה לישראל, לנוכח התמונה החד-צדדית שמציגה התקשורת באירופה. אבל גם כשאני מביט לעבר הבית - אני לא מוצא תקווה גדולה לאחדות, לפיוס או לעתיד מבטיח.
ביום מן הימים המלחמה תסתיים, החטופים יחזרו והחיטה תצמח שוב. מפוני הצפון והדרום יתחילו לאסוף את השברים, ומדינת ישראל תעבור איתחול מחדש. אבל אם האתחול יגיע מהאזרחים, ולא מצמרת המדינה. נגיע שוב להתפוררות ופילוג, נעמוד שוב חשופים וכואבים אל מול אויבינו מבית ומחוץ. על מנת שנוכל להשתקם כעם, מדינת ישראל זקוקה להפעלה מחדש והנהגה אחרת. אחרי החזרת החטופים וחיסול חמאס, הניצחון של כולנו יהיה ללכת לבחירות, ובהקדם.
הכותב הוא מנהל רשתות חברתיות ב"פאר לוין תקשורת", תושב אמסטרדם