החורף מגיע, אחרי שישראל בראשותו של נתניהו נחלה את ההפסד הגדול בתולדותיה. עם כל הקושי שבדבר, מחובתנו לומר זאת ביושר לעצמנו. אם לא נכיר בעובדות, נתקשה לבנות כאן מחדש את עתיד ילדינו.
זה היה הפסד איום. אלפי ישראלים איבדו את חייהם, את חיי יקיריהם או את ביתם.
מאז השבת השחורה ישראלים וישראליות נלחמים במסירות ובאומץ, מי בחזית המלחמה ומי בחזית האזרחית. הם פועלים מתוך הכרה קולקטיבית עמוקה שזו תקופה הרת גורל. הכאב והעלבון שספגנו ב-7 באוקטובר מומרים לזעם מול היריב ודוחפים לערבות ועזרה הדדית. מקודשת בדם שבה בינינו לפרוח.
הכמיהה לאחדות היא לא ערך ערטילאי פילוסופי, היא חיונית להישרדותנו כקולקטיב שחי במרחב שנהוג לכנות לאחרונה בתקשורת "השכונה שבה אנחנו חיים", עם אותם שכנים שפצעינו מהם עודם מדממים.
כמו במשפחה שבה ההורים אינם מתפקדים, והילדים מתבגרים במהירות בעל כורחם, כך נוצר בישראל מצב מעוות של היפוך תפקידים: רוב העם מתפקד כמבוגר האחראי, בעוד פוליטיקאים נוהגים בילדותיות אנוכית וחסרת אחריות - כפי שנחשף באמירות הדוחות בישיבת סיעת הליכוד השבוע.
היום כבר ברור לכולם שנתניהו ומרבית חברי סיעתו עמוק בתוך קמפיין שתכליתו להותיר אותם בשלטון. האחדות הישראלית, ההכרחית לניצחון ולשיקום, נמצאת תחת איום דווקא מצד מי שאמור להוביל אותה.
הישראלים לא טיפשים. הם רואים את מי שקורא לא לעשות פוליטיקה בזמן מלחמה עושה בעצמו פוליטיקה זולה ומבליגים. הם רואים ראש ממשלה שנמצא במשבר עם שר הביטחון שלו בעיצומה של מלחמה, והם עדיין מבליגים. הם רואים ראש ממשלה שלא למד דבר ב60 הימים האחרונים ושעדיין נאבק למכור את חזון ה"כאילו" שלו - כאילו אחדות, כאילו ביטחון, כאילו כלכלה.
הם רואים ראש ממשלה שבסופו של יום הוא ראש ממשלה של הבייס שלו (שמצטמצם, לפי הסקרים), ולא יותר.
העתיד לוט בערפל. שלל סימני שאלה כבדי משקל מעסיקים את כולנו. מה יעלה בגורל החטופים? האם המלחמה בעזה תצליח להביא לשינוי אמיתי במציאות הביטחונית? מה יקרה בחזית הצפון? מי יוציא אותנו מההריסות ויוביל אותנו לשיקום?
באי ודאות שכזו, הדחף שלנו לצופף את שורותינו גובר. סביר להניח שנתניהו בונה על הדחף הזה כדי שימנע את המחאה נגדו ברחובות, לפחות עד שיביא תמונת ניצחון בדמות ראשו של סינוואר ו/או שחרור כל החטופים.
אבל קפיץ הכאב העלבון והזעם הולך ונדרך. יגיע יום, לא רחוק, שבו הוא יתפרץ באופן בלתי נשלט בדמות מיליון אישה ואיש שייצאו לכיכרות ויתבעו, כאן ועכשיו, שינוי בהנהגת המדינה.
בלתי אפשרי לדעת מתי בדיוק זה יקרה. אפשרי להיערך. ההיסטוריה מלמדת אותנו שאירועים שכאלו עלולים להתלקח בשל אירוע טקטי לא צפוי, שיאיץ את הבעירה.
האמריקנים מגבילים את זמן הלחימה. גם ישראל לא תוכל להחזיק מאות אלפי ישראלים בשירות מילואים פעיל יותר מכמה שבועות ספורים נוספים. נראה שבינואר השעון הבינלאומי והשעון הצבאי עומדים להסתנכרן.
כשמילואימניקים ישובו הביתה, ישראל תתפנה ללקק את פצעיה - משפחות שכולות, פצועים, נכים והלומי קרב. מטען הכאב הישראלי העצום יעלה על גדותיו ועלול להגיע לאי ספיקה ציבורית.
השאלה שנותרה: האם גנץ ישכיל לצאת מהממשלה בזמן הנכון, רגע לפני הפיצוץ, ובכך לסנכרן את השעון הפוליטי עם שאר השעונים?
ינואר בפתח. Winter is coming.
הכותב היה בכיר בשב"כ