ב-7 באוקטובר הוכיחה חברה ענייה ולא טכנולוגית, שמובלת בידי תפיסה דתית קיצונית ואלימה, שהיא מסוגלת לאמלל חברת שפע עתירת טכנולוגיה שמקדשת ערבות הדדית. בטווח הארוך הם לא יכריעו אותנו, אך במערכה הזו הם הקיזו את דמנו וצברו הישגים, שאחד הבולטים שבהם הוא שבר באמון האזרחים ביכולתה של המדינה לספק להם ביטחון בסיסי.
מימוש עצמי, תחושת ערך ושייכות הם צרכים שהפכו למותרות אחרי 7 באוקטובר. משטר נתניהו דרדר את ישראל לבסיס פירמידת הצרכים של מאסלו. הישראלים חרדים כיום לביטחונם, ולראייה - עשרות אלפים שלא מוכנים לשוב לבתיהם, ועשרות אלפים נוספים שמחמשים את עצמם לדעת. ישראל נקלעה למצב המורכב ביותר בתולדותיה, והחמור מכל הוא שלא השתנה דבר.
היום כבר אפשר לומר את האמת, ישראל לא למדה כלום מ-7 באוקטובר. זו היתה כמיהה לשינוי עומק, מתודלקת בתקווה שהתאדתה מול עינינו. ההיגיון החדש-ישן, שהיה אמור להיוולד מתוך ייסורי 7 באוקטובר, לא מצליח לחדור את שריון השנאה ההדדית וחוסר האמון שדושנו ברעל זה יותר מעשור.
יש פער כואב, שאי אפשר להסתיר עוד, בין הרובד הגלוי, הטקסי וההצהרתי, שמרים על נס את האחדות - לבין המישור ההתנהגותי, כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל חלק מראשי הקואליציה, שממשיך לקדש מגזריות, צמא לשררה, יהירות ואטימות. מהמתרחש ברשתות החברתיות אפשר להסיק שישראל נמצאת כבר במלחמת אזרחים. אם אחוז ממה שנעשה שם יגלוש לרחובות, נחווה מעשי אלימות פוליטית קשים בתוכנו. ישראל נסדקת. כולנו כלואים וקלועים בלולאת כאב, ללא אופק מדיני, ביטחוני או כלכלי. ובלעדיהם, ישראל נחנקת.
בתקופה של ניהול מערכה רב-זירתית ומורכבת, חסר אמון דווקא במקום שבו הוא הנדרש ביותר - בין ראש הממשלה לשר הביטחון, שאמון על ניהול המערכה, ובין הפיקוד הבכיר לדרג המדיני (שלא לדבר על חוסר האמון של משפחות החטופים בדרג המדיני). ההכרה שלא תהיה תמונת ניצחון במלחמה הזו מחלחלת לאיטה לכלל הציבור, שעדיין מתקשה לעכל את אימי 7 באוקטובר. לא תהיה חוויה מתקנת. לא יהיו קתרזיס או הקלה מהסוג שאנחנו רגילים לחוש בסופו של סרט אימה.
בסביבת נתניהו מודעים לכך היטב, ונערכים ליום שאחרי. בכל זאת, הם חייבים לשמר את המותג שקיומם ופרנסתם תלויים בו. נתניהו מנוהל בידי "סביבתו", שהיא בבחינת מועצת המנהלים של המותג.
וכך, שלושה קמפיינים יצאו לדרך:
- הסטת האחריות והאשמה למחדל לעבר צה"ל ושב"כ.
- הסטת הקשב הציבורי ל"תפיסה השמאלנית" שהולידה את אוסלו, ואל "המחאה הסרבנית שהחלישה את ישראל" (טענה מגוחכת - כשמשפחה מתפרקת, לא מטילים את האחריות למצב על הילדים, אלא על ההורים).
- היערכות ליום שבו נתניהו ייאלץ להתמודד עם הכישלון במיטוט חמאס, ואז האשמה תוטל על כתפי גנץ ואיזנקוט ש"ברחו מהממשלה" (אם וכאשר ייצאו).
מתברר שאפילו טראומה לאומית לא מייצרת שינוי התנהגותי. הפתרון היחיד הוא לשנות את ההרכב האנושי: הקואליציה הזו, שלא למדה דבר (לקיחת אחריות על אירוע היא תנאי ראשוני ללמידה ממנו), היא דור המדבר - והיא חייבת להסתלק מחיינו בהקדם.
עצם נוכחותם של גורמים קיצוניים בממשלה הזו פוגעת בסיכוייה של ישראל להשתקם ולנצח, משני טעמים.
הראשון נגזר מכך שהמלחמה, על חטופיה וריבוי חזיתותיה, היא האירוע הביטחוני המורכב ביותר בתולדותינו. כל מי שעסק בהפעלת כוח, מודע גם למגבלותיו. אבל הקואליציה הזו, להבדיל, מחושקת בידי קיצונים ששפתם הדלה - שפה של "רק כוח" - קצרה מלפצח את האתגרים שלפתחנו.
הטעם השני הוא פגיעת הקיצונים במאמץ של ישראל לא להיקלע לתרחיש רב-זירתי. הם מקשים על ישראל ליצור הפרדה בין זירות הלחימה, מרחיקים כל פתרון מדיני ומביאים עימם תפיסה של מלחמת דת - כי במלחמות דת קיים סכסוך נצחי בין בני אור לבני חושך, ואין מקום לפתרונות טריטוריאליים שיאפשרו מחיה בכפיפה אחת.
הממשלה בהרכבה הנוכחי היא מוקש בדרך להיחלצות מהבוץ שאנחנו שקועים בו. אם גנץ ואיזנקוט לא יפרקו את המוקש הזה - ואין להם הרבה זמן - הוא יתפוצץ לכולנו בפנים באופן בלתי מבוקר. רק ממשלה בהרכב אחר תשיב לישראלים את הביטחון לחיות בארצם. אם בעזה השווקים נפתחים, בישראל יכולים וצריכים ללכת לבחירות.
חמאס לא ייעלם בעתיד, גם חיזבאללה לא. בטווח הנראה לעין, נחיה על חרבנו. מה שכן ישתנה זו התקווה שיש מי שיאגד את העם השבור והכואב הזה, ויוביל אותו, הפעם מאוחד, אל השיקום.
הכותב הוא בכיר לשעבר בשב"כ