עד 7 באוקטובר, כל מי שדיבר עם יו"ר המחנה הממלכתי בני גנץ על הצטרפות לממשלת נתניהו השישית קיבל את אותה תשובה: "לא יקרה". אבל מי שהמשיך לנבור מספיק בסוגיה, יכול היה לשמוע גם את הסייג: "אלא אם כן המדינה תידרדר למצב ביטחוני מסוכן".
מה למדנו? 100 ימים למלחמה - לפרויקט המיוחד בוואלה! - לחצו כאן
ובכן, לפני כמעט 100 ימים, נבואת הזעם התגשמה: ישראל התעוררה לאסון הביטחוני הגדול בתולדותיה, וגנץ עמד במילה. שעות ספורות אחרי הטבח בעוטף הוא התייצב בלשכת ראש הממשלה בקריה כמו ביום פקודה, וכמו בשידור חוזר של שובר הקופות מימי הקורונה במרץ 2020 "קפץ על האלונקה", הציע, שלא לומר התחנן, להצטרף לנתניהו בשעת המשבר הלאומי ולסייע במערכה.
זה לקח עוד כמה ימים, שבזמנו נראו כמו נצח, אבל בסופם, הושלמה המשימה. נתניהו וגנץ חתמו, שוב, על הסכם קואליציוני שכמותו טרם נראה. בניגוד למסמך המפורט של ממשלת החילופים הנודעת לשמצה, הפעם גנץ לא ביקש תארים, סמכויות, תיקונים חוקתיים או השפעה ממשית על סדר היום של הממשלה, גם לא לפטר את בן גביר וסמוטריץ' מתפקידיהם, כפי שדרש יאיר לפיד, ולשנות באמת את הכיוון שאליו צועדת המדינה. כל מה שרצה זה לשים ביחד עם גדי איזנקוט את הידיים על הגה קבלת ההחלטות הגורליות בשעת הקטססטרופה הלאומית הגדולה. כך נולד קבינט המלחמה, הפרויקט הפוליטי המרכזי של מלחמת חרבות ברזל, שיציין גם הוא 100 ימים ביום ראשון הקרוב.
אז מה למדנו על קבינט המלחמה בשלושת החודשים האחרונים? קודם כל, שבין 2020 ל-2023 לא הרבה השתנה. נתניהו הוא אותו נתניהו, עם השטיקים והטריקים והדאגה לעצמו ולהישרדותו לפני טובת המדינה, וגנץ הוא אותו גנץ, ששם את ישראל לפני הכול, גם כשזה מעמיד את טובתו הפוליטית האישית, שוב, בסכנה. בדיוק כמו בקורונה, מהרגע הראשון, זו שותפות עקומה, שבה נתניהו מקבל הכול אבל לא נותן דבר בתמורה, וגנץ מעניק הכול מבלי לקבל דבר בחזרה, מלבד השמצות בלתי פוסקות ממכונת הרעל הביביסטית שהעלתה אותו מחדש לדרגת אויב מיד אחרי שהעניק למנהיגם גלגל הצלה.
כך, נתניהו כבר הספיק להפר גם את ההסכם הרזה שעליו חתם, שכלל הארכה של כל המינויים הביטחוניים הבכירים לתקופת המלחמה, ולא הכריח את בן גביר להאריך את כהונתה של נציבת שב"ס קטי פרי. גם את הדיון המתבקש על היום שאחרי בעזה, הוא דוחה במשך שבועות כדי לא להתעמת עם סמוטריץ' ושות'. הוא מתעלם בעקביות מדרישות המחנה הממלכתי לשנות את סדרי העדיפויות התקציביים ופעם אחר פעם מעמיד בראש סדר העדיפויות את יציבות הקואליציה שלו. ובזמן שגנץ יושב לצדו בקבינט המלחמה, נתניהו משגר את שופרותיו לקמפיינים מתוזמרים נגדו, ולחימום יחסים עם גדעון סער, שנועד לפלגו ולהחלישו. לגנץ, שנכנס לממשלה בלי שיניים רק בשביל קבינט המלחמה, לא נותר אלא להתלונן ולרטון לעיני המצלמות, או להחרים בהפגנתיות את ישיבות הממשלה השבועיות כדי לבדל את עצמו מממשלת סמוטריץ' ובן גביר.
להבדיל מהסיבוב הראשון, שריסק את גנץ בסקרים לאזור אחוז החסימה, הפעם, בינתיים, הממלכתיות משתלמת: תנועת המנדטים התהפכה ורק חיזקה את מעמדו כמועמד המוביל להיות ראש הממשלה הבא. נתניהו, לעומת זאת, אצל לפחות 70 אחוז מהציבור, הוא המועמד המוביל להדחה. השכפ"ץ של גנץ נותן לו לגיטימציה ואמון לנהל את המערכה ובולם את הזעם על מחדלי 7 באוקטובר מלהתפרץ ברחובות, אבל בה בעת, יצר ההישרדות שלו מכוון על קואליציית ה-64 שתשמור לו על הכיסא ביום שאחרי.
פוליטיקה רגע בצד - ברמה הלאומית, צבאית, מדינית ואסטרטגית - קבינט המלחמה שינה לחלוטין את פני המלחמה - איך שהיא נראית אצל החיילים בחזית ואצל המשפחות המודאגות בעורף, איך שהיא נראית מבחינת יותר מ-240 החטופים שנשבו בידי חמאס לעזה ומאות מבני משפחותיהם. עד שגנץ ואיזנקוט לא הצטרפו לפורום הביטחוני המצומצם, השבת החטופים בכלל לא הוגדרה כאחד מיעדי המלחמה, ולולא ההתעקשות והעקשנות שלהם לא בטוח שמתווה השחרור של הנשים והילדים היה מגיע לשולחנה של ממשלת הימין.
ההצטרפות של גנץ ואיזנקוט גם הכריעה את הכף בערב הדרמטי של 11 באוקטובר, אז שר הביטחון יואב גלנט רצה לפתוח במתקפת מנע בצפון, לטובת התמקדות בלחימה בדרום. לאור היחסים המתוחים עד כדי לא קיימים בין ראש הממשלה ושר הביטחון, קבינט המלחמה הפך למרחב מוגן שבו העוינות החריפה ביניהם לא פוגעת בקבלת ההחלטות החשובות. אפשר רק לדמיין כיצד המלחמה הייתה מנוהלת אם סביב השולחן היו יושבים רק נתניהו וגלנט. גנץ הוא הפנים בחזית ההצהרות המשולשות, אבל איזנקוט הוא האיש המשמעותי בתוך החדר, שמאתגר אותם עם שאלות קשות ודוחף אותם לקבל את ההכרעות הגדולות.
המחנה הממלכתי הם גם הראשונים, והיחידים, להתייצב להגן על הרמטכ"ל הרצי הלוי ובכירי צה"ל מפני ההתקפות וההשמצות של נתניהו ובכירי ממשלתו, ואלה שנותנים להם את הלגיטימציה לשלוח את החיילים ומילואמניקים להילחם על הבית. הטרגדיה הבלתי נתפשת של איזנקוט, ששכל במלחמה את בנו גל ז"ל, רק חיזקה את מעמדו בציבור כמי שמרגיש, יום יום, את הכאב והאובדן של שדה הקרב. ולא רק שכפ"ץ פנימי, אלא גם כיפת ברזל בינלאומית: הנוכחות של גנץ ואיזנקוט בצמרת האסטרטגית משדרת החוצה, לבית הלבן ומעבר לו, שהמהלכים שישראל מבצעת זוכים להסכמה רחבה, ולא רק גחמה או נקמה של נתניהו ושותפיו הקיצוניים.
וכן, קבינט המלחמה גם איפשר ומאפשר לנתניהו לשמור על שלטונו ולבצר כל העת את קואליציית ה-64 לקראת היום שאחרי. במחנה הממלכתי סופגים עוד ועוד, כל עוד השיקול המכריע בקבינט המלחמה הוא לא פוליטיקה אלא ביטחון לאומי. אבל במלאות 100 יום, גם הסבלנות של גנץ ואיזנקוט הולכת ופוקעת, ותתכנס לנקודת הכרעה בשבועות הקרובים, בכפוף להתקדמות הלחימה בעזה והמעבר החלק בין השלבים, השבת השקט בצפון, ובעיקר - אופק להשבת 136 החטופים שעדיין שבויים בידי חמאס: אלה שעמדו בראש מעייניהם כשנכנסו לממשלה, הם גם אלה שיסמנו את דרכם החוצה.
רק שכל מתווה לשחרורם צפוי לגבות מנתניהו מחירים פוליטיים כבדים, בין אם בהפסקת לחימה או בשחרור מחבלים עם דם על הידיים - זה לא יעבור בשקט בממשלת הימין. מצד שני, אם לא יבשיל מתווה חדש ריאלי ויתקיים דיון אמיתי על היום שאחרי בקרוב - קבינט המלחמה, השכפ"ץ הפנימי והבינלאומי שלו, יתפרק ויקרוס.