בשבוע שעבר התקשר אלי מישהו, אזרח מודאג ששירת פעם בתפקיד שלא היה קרבי ממנו. הוא רצה לחלוק עמי כמה תובנות של איש מקצוע בנוגע לתפקודו של חיל מסוים (בו שירת כקצין) ביום הראשון למערכה.
האיש נשמע מקצועי, דיבר באופן רהוט ומנה אחת לאחת את טענותיו. הביקורת שלו לא הייתה פוליטית אלא עניינית - ובסוף שיחה די ארוכה נפרדתי מעליו כשאני מהרהר בטענות החשובות שהשמיע מדם ליבו, בבחינת "נאמנים פצעי אוהב".
בעודי מתלבט איך לנסח ולהציג את הביקורת, נחשפתי אליה שוב ושוב - ואז עוד פעם דרך דיווחים של קולגות. מה זה אומר? ובכן, נער הייתי וגם בגרתי אל תוך מקצוע העיתונות ולמדתי שאמנם יתכנו מקרים שבהם לשניים-שלושה כותבים תהיה אותה דעה, אבל כאשר כולם משתמשים באותה טרמינולוגיה ממש ומונים אחת לאחת, כמעט לפי אותו הסדר, את אותן טענות שסופן להוביל לאותה המסקנה, הרי שמדובר במקור אחד שהזין את הרבים.
וכשזה קורה, סימן שמדובר בקמפיין מאורגן, גם אם מוסווה היטב מאחורי נציגים אמינים (ולמען הסר ספק: אני משוכנע כי חלקם דיברו מדם ליבם, אפילו לא מודעים לעובדה שהם כלי משחק בידי גורמים בעלי עניין אחר לגמרי).
מטרת הקמפיין "הענייני" והמבוסס על עובדות, היא לגבות את הקמפיין המתלהם. מדובר בהנחת עבודה די מתוחכמת לפיה יש מסרים שיידחו על ידי הציבור על הסף, אבל תמיכה עניינית-לכאורה, תגרום לחלק מהם להיצרב בזיכרון.
כאשר שולחים את מירי רגב למשל, את שלמה קרעי או את דודי אמסלם לציבור עם מסרים מתלהמים, יודעים שאין בכוחם אלא רק לשכנע את המשוכנעים. אבל - וזה אבל גדול: אם בשולי הביקורת הארסית נשמע גם ביקורת מאוזנת יותר, שפויה והגיונית, אזי אנו צפויים להפנים גם חלק מהמסרים שאותם דחינו על הסף.
מי אשם בטביעת הטיטאניק?
בשתי מילים על הבדיקה שמקיים הצבא, שהיא זו שהציתה לכאורה את מדורת ההבלים המסוכנת: ייאמר מיד - זכותו של הרמטכ"ל, כל עוד הוא מפקד על הצבא, לחקור כל מה שירצה ושקרה בתחום סמכותו.
הוא חייב לחקור את תפקוד הצבא במהלך השבעה באוקטובר, הוא חייב לערוך תחקירים מבצעיים באופן תדיר - למשל כמו זה שהתבצע בנוגע לירי בשלושת החטופים - ואם רק יתחשק לו, הוא יכול גם לחקור את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה או את טביעת הטיטאניק.
הדאגה היחידה של הציבור (וגם של המערכת הפוליטית) צריכה להיות רק שהוא יתייצב בבוא היום מול ועדת החקירה, כדי לענות על שאלות שתפנה אליו מדינת ישראל. מאחר שאין סכנה שראשי הצבא לא יעמדו לחקירה, הרי שכל חקירה פנימית שמקיים הצבא היא פחות מטרידה.
למה היא לא חשובה בעליל? כי נניח למשל שהרצי הלוי יגיע לוועדת החקירה עם דוח חתום בידי הרמטכ"ל בדימוס שאול מופז לפיו הוא תפקודו טרם אש ותחת אש היה לעילא. האם זה ישנה משהו למישהו מהחוקרים? ברור שלא, להפך - אולי זה אפילו יגביר את המוטיבציה שלהם לערער על מסקנה שנולדה כתוצאה מחקירה פנימית.
ביבי נגד הרצי
אם כך, מאחר שלא מדובר בטענה עניינית, השאלה הגדולה היא למה? למה למישהו ליזום קמפיין מחריד נגד מפקדי הצבא בעודם עסוקים בלחימה?
נחדד את הנקודה: יש לפחות שלושה לובשי מדים בכירים שמסתובבים עם מטרה על גבם. שלושה שלא רק שהקריירה הפיקודית שלהם תמה, אלא ככל הנראה גם כל קריירה ציבורית בהמשך חייהם. הכוונה היא לרמטכ"ל, לראש אמ"ן ולאלוף פיקוד דרום. יש בוודאי עוד רבים אחרים שישלמו בהדחה, אבל לפחות לגבי השלושה האלה אפשר לקבוע עוד בטרם חקירה מסודרת, כי מבחן התוצאה - שלמרבה הצער אינו דורש שום חקירה - כבר ימצה אתם את הדין.
הם יודעים את זה, סביבתם הקרובה יודעת את זה, פקודיהם יודעים את זה וגם מי שיושבים אתם לדיונים בקבינט המלחמה יודעים זאת.
למה הם עדיין בתפקידם? לא רק מפני שאנחנו עדיין בעיצומה של המלחמה (שיתכן מאוד שהיא רק המבוא למלחמה קשה בהרבה בצפון), אלא מפני שברור לכל שהדרך היחידה שלהם להרוויח בחזרה לפחות את הכבוד וההערכה (בשום אופן לא להציל את הקריירה), היא רק בניהול מזהיר של המערכה, שיציל לפחות במשהו את הערך המילוני שלהם.
אם כך נשאל שוב: למה לסמן את האנשים שמבחינה ציבורית כבר נחרץ דינם? והתשובה היא רק אחת: כדי להגיע לוועדת החקירה בפוזיציה טובה יותר.
נתניהו יודע שכאשר תיפתח החקירה (באמצעות ועדת חקירה ממלכתית, אחרת עוד יתגעגעו פה ל"קייטנת קפלן") השאלה לא תהיה רק אשמתו של הצבא - כי ברור שהוא אשם, אלא גם מידת האחריות שיש לדרג המדיני.
או אז אפשר שיעלו למשל טענות על אזהרות שהושמעו, הערכות שעלו למעלה ונחסמו, דיונים שבוטלו ועוד. כלומר, חשוב מאוד לנתניהו לקעקע את אמינותם של הרמטכ"ל ובכירי צה"ל, לא כדי להדיח אותם בבוא היום מתפקידיהם (בעיקר כי די ברור שהם, שבניגוד לו כבר לקחו אחריות, יתפטרו בעצמם עם תום הלחימה), אלא כדי לצייר אותם כפסולים לעדות, לקראת הימים שעוד נכונו לו.
מה שנתניהו (או לפחות מי שמנתב את הקמפיין שלו) לא מבין הוא שכאשר הציבור יידרש למילה שלו נגד המילה של הרצי הלוי, יעדיפו כולם להאמין לרמטכ"ל.
הם יעדיפו מילה של גנרל, אפילו אם מדובר ברמטכ"ל שנכשל, על פני ראש ממשלה שתהילתו יצאה למרחוק על שום כזביו (באורח פלא, גם בעיני תומכיו!).
הסכנה הגדולה: קמפיין נגדי
הנזק הגדול ביותר של הקמפיין אינו הכפשת שם צה"ל, אלא בכך שהוא מחייב את הנחשפים למסרים לבחור צד. למה זה נורא? מפני שדינו של הקמפיין הזה להיכשל: צה"ל הוא עם ישראל, הוא הרעות, הוא האחדות שאליה כמהים כולם. הוא משענת, שגם אם נחשפה לרגע כמשענת קנה רצוץ, הרי שאין לנו אחרת בלתה.
הוא מופרך כל כך עד שהוא כמעט מסגיר את מקור המסר שלו. ההימור שלי: אדריכל צעיר יחסית עם התמחות בהסתה, מישהו שהוא כה מנותק מההוויה הישראלית האמיתית, עד שאינו מסוגל להבין אפילו את מרכזיותו של צה"ל עבור תושבי מדינת ישראל.
המנגנון הנפשי שלנו שלפיו כאשר אנו רואים חיילים, האינסטינקט המיידי הוא לחבק אותם, הוא זר למי שנסחף בשיגעון הגדלות של סביבתו הקרובה.
אבל אם כך הדבר, למה יש לחשוש מקמפיין שלא יצלח? בעיקר מפני שהוא מחייב את הנחשפים לו לבחור צד, להחליף את הוויכוח המסמא כל עין ביקורתית: "ר"ב או רל"ב", ב"גנרלים מול מבקרים".
כי בינתיים תגובת הנגד לא איחרה לבוא: יש גולשים רבים שהסלידה מהביקורת הארסית על צה"ל בעת לחימה, גרמה להם להחליף את תמונות הפרופיל שלהם באלה של הרמטכ"ל...
זה נורא כמעט כמו הקמפיין המשוקץ שמתחולל עכשיו נגד רב אלוף הרצי הלוי. למה? כי הרמטכ"ל - גם באופן אישי, אבל בעיקר כמפקדו העליון של צה"ל, ראוי לכל ביקורת על המחדל הצבאי והמודיעיני, שמתמודד על התואר "הגרוע בתולדות ישראל" רק עם זה שאירע חמישים שנה ויום אחד לפניו.
החקירה הזאת צריכה להיעשות בעדינות ובנחישות. בנחישות -מפני שמסקנותיה יקבעו את סיכויי הישרדותה של מדינת ישראל במרחב העוין שבו היא מתקיימת, אבל גם בעדינות כדי שלא תפורר מבפנים את הצבא היחיד, לטוב וגם לרע, שיש לנו.
כלומר הסכנה היא לא שהקמפיין הנוראי, אולי הבזוי ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית, יצליח, אלא שהוא יהפוך את הרמטכ"ל, ראש אמ"ן, אלוף הפיקוד ואחרים - שצריכים להידרש לשאלות נוקבות שאין קשות מהן, לקדושים מעונים.
הקלישאה אומרת שההפסד הוא גרוע, אבל הוא גרוע שבעתיים כאשר מפסידים גם את הלקח, כמו אצל מאמן שקבוצתו הפסידה אחרי ששיחקה רע - והוא עסוק בביקורת של השופטים.
הבעיה היא שלשם כך נדרשת יושרה: ראשית להודות שהפסדנו. הפסדנו כבר בשבעה באוקטובר ואת ההצלה מקו השער (לא הצלת חיים, למרבה הצער, אבל לפחות הצלת ההרתעה) איבדנו כאשר עלה בוקר השמונה באוקטובר - והניצולים מהטבח ביישובי העוטף הביטו מערבה ולא ראו את הים.
חלקו של צה"ל בשני המחדלים הללו צריך להיחקר באופן נוקב אך הגון - ומי שגורם עכשיו לחלקים בציבור לרוץ לחבק את הרצי הלוי ואהרון חליווה, גורם לנזק אדיר.
ודווקא משום כך צריך להבהיר: אם נדרש חלילה לבחירה המסוכנת הזאת, נבחר בצה"ל בשתי הידיים. כי למרות שבראשות ממשלת ישראל עומד אדם שבטוח שאין לו תחליף, הרי שלפוליטיקאים יש תחליף. לכולם. עובדה, מדינת ישראל עברה כבר כמה מהפכים פוליטיים ויצאה מחוזקת מכולם.
מה שהיא לא יכולה להחליף הוא את צבא ההגנה לישראל.