רימון תקעה בשבי מזלג במחבל, עונתה, הוטרדה ונזפה בסינוואר. והיא זוכרת כל פרט

"ביפ ביפ בליפ", ממלמלת רימון בוכשטב-קירשט בעודה מציתה ג'וינט. היא מסבירה מיד, מבלי שהתבקשה: חזרתי מעזה עם OCD חמור. הטקס התלבש על הרגל שהיה לה ולבן זוגה, יגב בוכשטב, שנרצח בשבי. בכל פעם שהייתה מבקשת שידליק אותו עבורה, היה נוגע באפה ומכריז "ביפ". זו אחת מדרכים רבות, מובהקות ומרומזות, בהן יגב מלווה אותה מאז שנקרעו אחד מהשנייה.

רימון זוכרת כל פרט מקרוב לחודשיים בשבי חמאס, עד שחזרה בעסקת החטופים הראשונה. כתובת, שם ופנים של כל מי שהחזיק והתעלל צרובים בראשה בסדר קטלוגי. רוחב ואורך מדויק של הכלוב בו הוחזקה - היא מדדה בשכיבה על הרצפה הרטובה - ומספר הצעדים בין דלתות ההדף במנהרות. כל מכה ומשפט סדיסטי שהופנו לעברה. הברכה והקללה שלה, כפי שמגדירה מי שאובחנה עוד בילדות כמחוננת. שבעה תשאולים ארוכים נדרשו כדי שתספר את מלוא הסיוט שעברה.

זרם התודעה שוטף. זמן רב הוא חיכה להתפרץ, לגלות את הזוועות ששמרה לעצמה. את חלקם לא סיפרה אפילו לקרוביה. לא רצתה להעציב. אחרים מבקשים לא להיכנס לנושאים כואבים בריאיונות על תקופת השבי. היא מתריעה מראש: אתה תהיה זה שיצטרך לצנזר אותי, לא הפוך. היא פותחת בפעם שעקרה לעצמה שן עם פלייר, עוברת למרד מול שובה שתקעה מזלג בידו, ממשיכה לתנאים שהציבה במפגש עם מנהיג חמאס ב-7 באוקטובר, יחיא סינוואר, ולעינויים הקשים שעברה. לאורכם היא שוזרת את העצב העמוק, הבלתי נגמר, על מותו של אהוב לבה, ומשתפת בתקווה להגשים את החלום המשותף להביא ילד לעולם.

הרופאה שלה, מספרת רימון, סבורה שה-OCD בא מתחושת אשמה. היא עצמה חושבת שהעניין הוא שליטה. "אני לא מסוגלת יותר שיגידו לי משהו. צריך להגיד לי 'לדעתי', או 'מה את חושבת'. פעם הייתי מרימה את הקול ככה", (היא מדגימה בנקישת אצבעות).

כמקור להפרעה או לא, האשמה היא מוטיב מרכזי בחיים שאחרי. אשמת הניצול (Survivor's guilt) היא תופעה נפוצה בקרב שורדי טראומה, שמתענים על הישרדותם מול מותם של אחרים שהיו לצידם בתופת. הם מנסים לשחזר את השתלשלות האירועים ומה יכלו לעשות אחרת, כמנגנון להשגת שליטה במצב של חוסר אונים. טבעי אצל מי שהוכרחה לעזוב את בן זוגה במנהרה ולצאת לחופשי, אף שניסתה להתנגד לכך בניגוד לאינסטינקט ההישרדות האנושי.

"השארתי את בעלי בשבי. פצוע נפשית. השארתי את ירדן (ביבס - א"ס). השארתי חמישה אנשים בני 80, חולים, בקושי הולכים, מאחורה. זו הבושה של החיים שלי. לא החזרתי אותו חי", היא אומרת. זו הייתה אחת הפעמים הראשונות שנפרדו מאז הפכו בני זוג ב-2020. השניים מכירים מגיל צעיר, עוד מההרכב בחדר המוזיקה של בית הספר. הוא עם הגיטרה, היא בתופים. אולם, עד שרימון יצאה לטיול לילי עם הכלבה טובה, בו החליקה ושברה את הרגל, הם נשארו ידידים. אז יגב שלח לה תרופות, אוכל לכלבים ולחתולים, וגבינות שמאז הפכו לשלהם, וחזרו גם בחתונה ובציון 30 למותו. בטבעת האירוסין שלהם חרוט הכיתוב 'Unconditional Love', אהבה ללא תנאים. רצף הדיבור נפסק כשהיא מספרת על הקשר. היא מנסה לעצור את הדמעות, שיזלגו לאורך השיחה.

"לא חסר לי על מה להרגיש אשמה", היא משתפת. "ראית את הצלקות על הידיים, זה חבלים. היו צריכים חבלים בשביל לקחת אותי מיגב. התחננתי, 'תשאירו אותי פה, בבקשה, אני אשאר פה 22 שנה', כי מוחמד, המענה הראשי שלי, ידע לספור באנגלית רק עד 22".

מאז 7 באוקטובר, המשפחות סיפרו בריאיונות שרימון ויגב שהו בממ"ד כשהמחבלים פרצו לביתם בקיבוץ נירים. זו הגרסה שסיפקו להן בהודעות ששלחו באותו בוקר. רימון מגלה כי האמת אחרת. "שיקרנו לכולם", היא מודה. "רוב המחבלים התרכזו סביב השכונה שלנו. הם פוצצו לנו את הבלון גז, ירו על חלון המטבח. שלפתי מהמייבש כלים את סכין הסנטוקו שלי, שני ג'וינטים, הערתי את יגב שנרדם על הספה, ורצנו לחדר השינה. הכלבים רצו אוטומטית לאימא. יכולנו לתפוס הפוגה ולעשות זחילה אינדיאנית לממ"ד, אבל לא נשאיר את הכלבים שלנו לבד. כל השכונה שנאה את הכלבים, שתמיד נבחו, אבל הם ידעו שאנחנו בסכנה ולא השמיעו צליל, היו בדממה לראשונה בחיים".

"עשיתי טלפונים של אני אוהבת אתכם, יורים עליי, הקלטתי לאימא בבכי 'סליחה שאני לא שם בשבילך'. אבא שלי היה מאושפז באיכילוב והם באו לביקור בקיבוץ מגן. היא צילמה לי רק את החלק התחתון של כיסא הגלגלים שלו, מסתבר שהחזיק אקדח ושמר עליה", היא ממשיכה. "אני נכנסתי למצב לחימה. שמענו שיורים על החלון שבו ממוקמת החתולה הסיעודית שלנו ז"ל, פיונה, ויצאנו לחלץ אותה. אני עם הסנטוקו, יגב בא לקחת עוד סכין, ואנחנו פוגשים בהפתעה מחבל שנכנס דרך החלון. הוא החזיק ביד גיטרה של יגב שהספיק לתפוס והרים אותה להגנה עצמית. רצתי אליו עם הסכין וחתכתי אותו, ויגב פתח את הדלת ועזר לי לדחוף אותו ולנעול. אבל זו דלת עץ. ובחוץ יש 25 מחבלים", היא משחזרת.

"אמרתי ליגב, 'בוא, חוסמים את הדלת'. אנחנו נשענים עליה, המחבלים דוחפים והיא מתחילה להיסדק. אני זורקת את הסכין. אנחנו פנים מול פנים, אני מימין לדלת ויגב משמאל. אני אומרת לו, 'תעזוב. תנעל את הידיים שלך סביבי, אני אנעל את שלי סביבך. אל תשחרר. לא משנה מה. משהו בי אמר שאם משחררים.. יגב היה הלום קרב מעופרת יצוקה. בהתחלה הוא היה בשוק. כל מה שרציתי זה שלא נתנתק ונישאר ביחד".

בתיעוד שהעבירו לה כוחות הביטחון נראים בני הזוג נמשכים ונדחפים לעבר הרצועה, בתוך עשן קרבות שחור. הם הולכים יחפים, בחולצות קרועות, מוקפים במחבלים חמושים המכניסים אותם לבסוף לטנדר לבן. רימון ויגב מתעקשים להחזיק ידיים כשמנסים להפריד ביניהם. זו לא תהיה הפעם האחרונה. "אני צופה בסרטון החטיפה שלי, שהשגתי אחרי מאבק, לא מעט. חמישה מחבלים העמיסו אותנו על קלנועית ששכבו עליה שתי גופות שלהם. לא הצליחו להרים אותנו, אז גררו. הייתי הצד התחתון בכוונה. עטפתי את יגב. ספגתי כוויות, שבר במפרק כף היד, איבדתי שיניים ונפצעתי בראש".

"כשיצאנו דרך שער הקיבוץ הפרוץ, ראיתי בשדה מלא אנשים בלבוש אזרחי רצים לכיוון שלי. חשבתי לשנייה שאלה אנשים מניר עוז שבאים להציל אותנו. ואז אני מסתכלת יותר טוב. וקולטת את האופניים שלנו נגררים לעזה. היו לנו אופניים זוגיים מגוחכים, ששקלו 70 קילו. לקחו אותם ואת הגיטרה האקוסטית של יגב", היא אומרת. לרימון ויגב לא היה זמן לקחת בעצמם דבר. אפילו המשקפיים שלה נשברו ונשארו מאחור. "איזה לקחת, נגררנו לשם. אין לי שיניים בפה", היא אומרת, ופותחת את הפה בידיה כדי להציג את שתי השורות החסרות, משני צדי השיניים הקדמיות. "אני לא אוכלת לחם מאז שחזרתי מעזה. אני צריכה ללעוס, לפלוט בתוך הפה ולבלוע מחדש אם אני רוצה לאכול דברים כאלה".

בדרך לעזה, יגב לא הפסיק להביט למעלה, לשמיים. "הוא חיפש נוהל חניבעל, ידע שזה מה שאמורים לעשות מהשירות בשריון. אני משכתי את הזמן, 47 דקות עד שהעלו אותנו לטויוטה הלבנה. ידעתי שיש את מוצב הבית הלבן פה, מוצב פגה שם, מחנה רעים, כוחות מכל כיוון שלי. כל יום פריסת טנקים שעוברת מול הבית. חיכיתי שיצילו אותנו. אבל אף אחד לא בא. צה"ל הגיע לנירים ב-13:24. חוץ מחממי (אלוף-משנה אסף חממי - א"ס), שהגיע ב-06:30. ראיתי את המחבלים רוצחים אותו מול הבית שלי. ברגע שהצבא הגיע, בתוך 20 דקות הקיבוץ מטוהר. זה כבר לא שינה. כשהגיעו להציל אותי ואת יגב כבר היינו 30 מטר מתחת לאדמה".

במהלך הנסיעה הרכב עובר תאונה. "טוטאל לוס", אומרת רימון. "קיבלתי רסיסים כי ישבתי ליד החלון. שלפו אותנו, מעבירים לרכב אחר ומניחים עלינו נשקים. עבר לי בראש רגע של רימון הדפוקה - 'יש לך הזדמנות, את יודעת איך לירות'. אבל אז מה יקרה? אני כבר בעזה, יש המון מולי. ילד בן ארבע, בגודל של האחיין שלי, זרק בלטה ופתח לי את הראש במצעד ראווה שעשו לנו. ואני מנסה להגן ליגב את העיניים. הוא רגיש וטוב לב ועדין. אוהב אדם. רציתי שהנפש שלו תישאר ככה, כשהוא נחטף חזרה למקום שהשאיר אותו הלום קרב. ראיתי דברים שאף אחד לא צריך לראות: עגלה ששוכבות עליה גופות לצד אנשים חיים, קטנוע עם מחבל שמחזיק ראש של בחורה ששאר הגוף שלה נגרר על הרצפה, וכל כפות הרגליים שלה כבר לא היו, רק עצם ובשר שמתפזר על הכביש, והמכנסיים שלה מופשלות. ראיתי גופות שתלויות מעצים".

ולא פחדת גם על הנפש שלך?

"לא. יגב הוא אהבת חיי. הנפש התאומה שלי. כשהפכנו מחברים הכי טובים לזוג הבנתי שהוא צריך לצידו לביאה. אם הוא הולך לרופא - אני הולכת איתו, לפתוח את הפה ולהיות פולניה פושית. הוא לימד אותי מה זה לאהוב באמת. לטפל, להכיל. הוא בן הזוג היחיד שאי-פעם הכיל אותי. שקיבל ללא תנאי. ואני לא בן אדם פשוט. ממש לא. שני אנשים לא פשוטים, ביחד. לפניו תמיד אמרתי שאני לא רוצה ילדים. כל העולם שידר לי, ואמרתי לעצמי, שלא אהיה אימא טובה. מרגע שהכרתי את יגב התחלנו לנסות. הוא אמר לי 'את יודעת מה יש לנו לתת לילד? רגישות, קבלת השונה, להבין שכל אחד בא עם המטען שלו, לראות את מי שלא רואים'. יגב ראה את מי שלא רואים. יגב ראה אותי, תמיד. מגיל שבע כשנפגשנו, ושוב בגיל 14. היה לי חבר, אבל העיניים שלי תמיד חיפשו את רעמת התלתלים שלו. בחוג צילום בבית הספר חיפשתי וצילמתי אותו, התמונה תלויה על המקרר עד היום. הלב תמיד היה איתו, והוא איתי. כשהיה בצבא היינו מדברים תשע שעות בטלפון בלילה".

"הדיל שלנו היה למות ביחד, או שהוא מת לפניי, כי אני לא יכולה בלעדיו", היא אומרת ומפשילה את השרוול, להראות שקעקעה על זרועה ציור צבעוני של השניים, חלק מסדרת גלויות החטופים של זאב (שושקה) אנגלמאיר. "שושקה אמר 'ניסיתי לצייר אהבה'. קעקעתי אותו קצת אחרי שהגלויה יצאה. אני מדברת עם יגב כל היום. במקלחת יש תמונה שלו, כי מעולם לא התקלחנו בנפרד. לא ישנו לילה בנפרד. אני ויגב אנשים טיפה אפלים, ריאליסטיים. מדברים גם על השחור. בעזה דיברנו על צוואות ומצבות אחד לשני".

בשעות הראשונות בעזה, הייתה בטוחה ש"אין מצב" שתפגוש קשישים, נכים וילדים. "אבל אז פגשתי קשישים כבר ביום הראשון. חבשתי להם את הפצעים ועצרתי דימומים עם נייר טואלט, ופגשתי ילדה מקסימה בת חמש שציירה לי ציורים. היינו משוכנעים שעד 10 באוקטובר הם בחוץ. שיגיע עד אז הצלב האדום, רובם היו פצועים. הבנתי שיכול להיות שגם את סבתא, אבא ואימא חטפו. שאין להם גבולות ומעצורים, כל טרף הוא בסדר. חשבתי שאפילו לארגון טרור יש 'Honor among thieves'. גם בעולם התחתון יש חוקים ודברים שלא עושים".

ולא היו חוקים.

"לא. אני הייתי מבסוטה כששמעתי פיצוצים מלמעלה. ולא הייתי כזאת. יגב נשאר טהור לב עד יומו האחרון, כאב על כל בן אדם שמת, אם לא היה מחבל. כשחטפו את הגיטרה והאופניים הוא אמר 'תחשבי שאולי יש ילד שחלם כל החיים לנגן בגיטרה ועכשיו יש לו, תתארי לך זוג ילדים שנוסע עכשיו בעזה על אופניים זוגיים'. מה שהרג אותו זה טוב לבו. הוא הלך עם הקשישים כדי לטפל בהם. תמיד היה לוקח אוכל אחרון, ואת החתיכה הכי קטנה, למרות שהוא צריך יותר ממני. לי היה טריק אחר: לאכול לאט, וכשהוא מסיים לפניי להגיד לו 'מה, לא אוכלים לבד', לחצות את מה שנשאר ולדחוף לו".

עם הגעתם לעזה, המחבלים ערכו לרימון חיפוש בעירום. "להוריד את הבגדים לא היה אישיו. אתה חטוף, בעזה, מה זה משנה. שייהנו. כשחזרתי ושאלו אותי אם ביצעו בי מעשה מיני, אמרתי 'לא, למה?'. זה לא מוקד הטראומה, אבל אני יודעת שחיפוש נקבים שעשו לי זה מעשה סדום, מעשה מגונה. מה אני יכולה להחביא? נחטפתי בפיג'מה, חולצה קרועה, בלי חזייה. ברגע שיגב סובב את הראש אחד מהם ניצל את ההזדמנות ומישש טוב-טוב את החזה שלי", היא משחזרת.

כפי ששיתפו חטופים אחרים, הטיפולים הרפואיים היו רשלניים במקרה הטוב, ואכזריים במקרה הרע. "כשהגעתי עם כוויה שפכו עליי מי מלח לחיטוי ועשו הטריה, בלי שיכוך כאבים: פשוט לקחו את האצבעות שלהם וקילפו לי את כל הכוויות. הבנתי שזה הטיפול, ובהמשך, כשרצו לעקור לי שן שהתנדנדה וגרמה להתנפחות, אמרתי להם 'ג'יב אל פלאייר', שלחתי את יגב לשירותים והעדפתי לתלוש אותה לעצמי. למה שיקבלו את הסיפוק?", היא אומרת.

"בסככה בכניסה לפיר יגב הבין מה קורה, התעשת ושאל אותם 'Who are you?', אם מג'יהאד, חמאס. אמרו לנו 'חמאס, Welcome to Gaza'. ואז אחד מהם מרים את המכנסיים ומראה שכל הרגל שלו נשוכה ומלאה דם. חייכתי אחושרמוטה, הבנתי שטובה [הכלבה] עשתה לו את זה. כשחזרתי, שאלו אותי על דגימת הדנ"א השלישית בכניסה לבית. שש וחצי קילו על כדורי הרגעה מול מחבלים עם נשקים. אם לא הייתי עושה לה 'שו' היא הייתה רצה אחרי לעזה".

רימון אספה פיסות מידע לאורך הדרך. "הייתי במשימת מודיעין", היא מגדירה זאת. "הורידו אותנו לפיר, ואז אתה הולך-הולך-הולך, ואני סופרת דלתות הדף וצעדים. הגענו לסולם, מטפסים ויוצאים לסלון של אוסמה ושני הבנים שלו. זכרתי את כל הפרטים שלו: חמאסניק ותיק שישב בכלא שלוש שנים, שם מלא, מיקוד, כתובת, איפה עבד. בבית שלו היו מתארחים מחבלים, שמתי לב לאן הם מתפללים כדי להבין כיוונים ומאיפה להפציץ. כשחזרתי, הושיבו אותי מול קלסתרונים. אני מגיעה למספר 34, קופצת על הרגליים ואומרת 'זה מוחמד!' [המענה הראשי הנזכר לעיל - א"ס]".

את הכול שיננת?

"כל עוד לא לקחתי את הכדורים שניסו לדחוף לנו שם בכמויות, קלונקס, זכרתי הכול. הבנתי שאם אני חוזרת חיה, אני צריכה לחזור עם כמה שיותר מידע. הבנים של אוסמה היו בחטיבת ביניים, בני 15 ו-16. בהתחלה נראו לנו חמודים. דיברו איתנו על כדורגל, אחד אוהב בארסה, אחד מדריד. אחד צייר דיוקן שלי ושל יגב, אחד הביא זוג גורי חתלתולים מבחוץ, טאם-טאם וקוקו, כי הבין שזה גורם לי לחייך. הדיל שלנו היה: מספרים הכול - לא חושפים את אוסמה [לאחר השחרור]. הוא נתן לי אופטלגין וארבעה משאפים לפני שהורידו אותנו, אמר לי תחביאי. לא רצינו להרוס לילדים את החיים".

"אבל כשהיינו בכלוב, פתאום אני שומעת קול מוכר שצועק לי בשמחה 'רימון, יגב, טאם-טאם, קוקו', ולא מבין למה אני לא שמחה לראות אותו. אני רואה את הילדים שלו רצים במנהרות עם פנס ראש ושיבשיב (סוג של כפכפים - א"ס), חשופים לחטופים. אז לא חסתי עליהם כשחזרתי. אמרתי לו 'I'm not your friend, I'm in a cage, can't you see? You're keeping me in a cage, in the dark, with no air'. אמרתי ליגב, כשאני חוזרת אזהה כל מי שפגשתי, ורוצה אותו או בכלא, או קבור במנהרות האלה, אטומות בבטון, או מת", היא אומרת. "באיזשהו שלב הגיע גם מי שהחזיק אותנו בדירת מסתור ורצה להרביץ ליגב כי הוא נוחר, אמר לי 'את לא מזהה אותי? למה את לא אומרת שלום?'. עניתי לו 'אני מזהה אותך, אבל אנחנו לא חברים. אני לא מבולבלת, יודעת בדיוק מי אתה ומי אני'. קל מאוד להתבלבל שם, זה קרה להרבה אנשים. אם השובה דיבר יפה באותו יום, לא הרביץ, לא קילל, נתן גם קערת אורז וגם חצי פיתה - הוא בסדר. קוראים לזה תסמונת סטוקהולם".

אותו בית של אוסמה הופצץ לאחר מכן. אחריו עברו לדירת מסתור נוספת, "שגם היא כבר לא קיימת", אומרת רימון. "שם פגשתי את מי שאחר כך בארץ גיליתי שהוא סינוואר. הגיע בן אדם, שלא זיהיתי כי אני לא רואה חדשות, שהיה כריזמטי ברמות שאין לתאר. קודם כל בירך אותנו, 'אהלן וסהלן'. הבנתי שהוא בכיר כי כל השובים התרפסו בפניו, הפכו לידו לכלבלבים שמקשקשים בזנב, 'אה, ביקשת תרופות? הבאנו לך'. הוא קורא עברית ומבין אנגלית. הייתי המתרגמת. הוא הביא מחברת וביקש ממני לעשות מניפסט, רשימה של השמות, תעודות הזהות, מקום מגורים, אזרחויות זרות ושמות האב של החטופים, באנגלית ובעברית בדפוס, כי הוא קורא דפוס.

הוא אמר לי 'נראה לי יש לך ראש טוב, את יכולה לדבר איתי, לתקשר'. אמרתי לו 'אין בעיה, אעשה מה שתרצה, רק לפני זה אתה לוחץ איתי יד על כמה דברים. יש לי תנאים'. הלכנו רגע הצדה ודיברנו רק הוא ואני. אמרתי לו 'קראתי את הקוראן בעברית שלוש פעמים. אני יודעת מה האסלאם אומר. זו דת יפהפיה. מה שהחבר'ה שלך עושים פה, ספציפית בדירה הזו יותר מאחרות, לא קשור לאסלאם. אנטיתזה'. הוא אמר 'אני מעוניין לשמוע על זה עוד'. אמרתי 'תשמע הכול. רק אתה מבטיח לי שאנחנו מקבלים עכשיו את התרופות שאני מבקשת - ושאתה מוריד אותנו למנהרה'. הוא אמר אין בעיה, הביא לי עוד כוס תה חם, והוריד אותי למנהרות".

"רציתי לרדת כי כשאתה בדירה מעל הקרקע אתה חייב להיות בדממה. ובשני המקרים חשוך. בבית המסתור הראשון גיליתי שאם אתה הולך לשירותים ונעמד על האסלה אפשר להציץ ולראות טיפת אור, ופיקוס שנבט בחוץ. סיפרתי ליגב, הוא הלך גם, בשקט, וישר אנחנו שומעים את הטלפון הקווי מצלצל ואומרים מיד תכסו את החלון ותעיפו אותם משם. זאת אומרת מישהו מתצפת מבחוץ. שם גם נפצעתי בפעם הראשונה מרסיסים מהפצצה של צה"ל. הבניין לידנו ירד. אוסמה בכה, יגב ניחם אותו כי נהרגו חברים שלו. כשהייתי בדירה שמעתי עברית. אתה יודע מה זה לשמוע עברית עוברת ואתה נשאר? בשלב מסוים ירדה הוראה מסינוואר לקשור אותנו ולכוון קלאצ' ברגע שצה"ל מתקרב", היא ממשיכה.

"סיפרתי לסינוואר על ההרעבה, הדלקות, הלכלוך, המכות. הוא ענה לי 'את צודקת, זה לא אסלאם'. אמרתי לו 'נכון, אז שיתביישו. תעמיד את האנשים שלך במקום. תרחיק אותי מהם ותלחץ לי שוב את היד שהם לא מתעסקים איתי, כי פתחתי עליהם'. והוא לחץ את היד. הייתה פעם נוספת שבא לבקר כשהיינו במנהרות עם הזקנים, אבל ישנתי, בפעם היחידה שהסכמתי לקבל כדור. יגב וירדן ניסו לנער אותי, סינוואר רוצה לדבר. אבל אין רימון, אין עם מי לדבר. סיפרתי לו גם שאנחנו שישה אנשים ורק פעם ביום הם מורידים את המים באסלה. זה הגיע למצב שצרחתי על מחבל בשביל חטופה שהייתה צריכה אנטיביוטיקה לדלקת. 'פה שורף, ג'יב אל דוא', תביא תרופות, והצבעתי למקום. לי אין טיפת בושה או מעצורים. בסוף הוא התייאש, רצה שאני אסתום את הפה, ונתן לי את שקית התרופות. שלוש פעמים ביום חצי פיתה וזינט. החבאתי את התרופה בחזייה".

"שם הם נותנים לך משהו כדי לקחת. באיזשהו שלב נפצעתי ברגל והייתי צריכה תחבושת לחץ. כשהכניסו אותנו לכלוב לקחו לי אותה, הבינו שכל דבר שנמצא בידיים שלי אני הופכת לנשק. בדירת המסתור היה לי מזלג. החבאתי אותו, ישנתי איתו תמיד ביד. באיזשהו שלב הגיעו מחבלים, היו עצבים ואחד בא לכיוון יגב. דקרתי אותו בכף היד, נעצתי את המזלג. זה הרגיש נהדר. הוא הגיב במכות. בפעם אחרת, רצו להרביץ ליגב בגלל שנחר, ניסיתי להגן עליו ולחשו לי "You crazy?". אמרתי "לא, אנא מג'נונה". אז התחלנו לישון במשמרות. חלקם היו דתיים שלא רצו לגעת בי. כשהעלו אותנו בסולם לדירה, ויגב השמיע קולות כשמשכו אותו כי היה קשה לו לנשום, באו להרביץ לו. נשכבתי עליו והם ויתרו. לא היה אכפת לי לספוג, אני עמידה לכאב. וספגתי. נתליתי באוויר מהתקרה עם הידיים קשורות, יש לי צלקות מזה. איבדתי 17 שיניים, שלושה שברים בפנים, פתחתי את הראש פעמיים. אחת מהן הייתה ממוט ברזל כשצעדנו במקום נמוך במנהרה. בהליכות האלה דמיינתי שזה משחק מחשב".

במנהרות, מתארת רימון, הוחזקו חטופים בכלובים במרחק של כמה מטרים. היא ויגב שהו באחד מהם במשך חודש. שם עברו רצף עינויים פסיכולוגיים ופיזיים. סירובם לעזוב אחד את השנייה לכלובים נפרדים הגביר את עוצמת ההתעללות. "ברגע שהכניסו אותנו התחיל מבחינתם משחק. היה להם כיף, למוחמד וחאלד, השובים. הם קראו לנו המג'נונים. מהר מאוד קטלגתי אותנו כחולים. כי מבחינתם כל גבר בטווח גילים מסוים הוא חייל. שני מג'נונים בכלוב, בוא נענה אותם יומיים-שלושה ואז נציע להם להיפרד. בהמשך הציעו לי גם 'את תשתחררי הביתה, יגב יבוא עוד מעט'. ענינו 'לא, כולו כווייס, כולו תמאם. We stick together, אנחנו נשארים ביחד'. אז זה אומר שאין מקלחת".

"זה התחיל בעינויים פסיכולוגיים: ארבעה ימים לכבות את כל האוורור והחשמל לרמה של Pitch black. אתה לא רואה את היד שלך. בתוך 48 שעות נכנסים להזיות, למצב פסיכוטי. אתה רואה גופות על הקירות שבאות אליך. בהזיות רדף אותי לובסטר ענק. טובה הכלבה הגיעה לבקר אותי הרבה פעמים. למזלי קעקענו אותה חודש לפני החטיפה, כל לילה שם היינו מנשקים אותה ואומרים לילה טוב. בארבעת הימים האלה שמו לנו בכניסה לכלוב קופסת שימורים של אוכל לחתולים. בתור בדיחה, לראות מתי נתייאש. אמרתי ליגב מהר מאוד: 'תקשיב, יש בזה חלבונים, שומנים. צריך'. אם אתה לא פותח ואוכל אותה בידיים - אתה לא אוכל. בכל יום אני פותחת קופסת אוכל לחתולים שלי, ובכל פעם עולים פלאשבקים. העינוי הבא היה פלורסנט מהבהב במשך יומיים. למניעת שינה. טריק שהקג"ב פיתחו. יגב בכה מסבל ומיגרנות. ירדתי על הברכיים והתחננתי בפני חטוף שעבר שם שישיג לנו אופטלגין. צרחנו את נשמתנו מהזיות".

"אחר כך התחילו עינויים פיזיים. שלי, אבל יותר קשים ליגב, כי שני אנשים מחזיקים אותו, אחד מכוון לו קלאצ', והוא צריך לראות מה עושים לי. רואה ומשתולל. כבר ביום הראשון בכלוב איבדתי שתי שיניים וחצי. התמקמתי בנקודה שהרגישה לי בטוחה, בגופייה ותחתונים, אחרי שהורדתי מכנסיים כי הם נרטבו מרצפת הכלוב. לא הסכמתי לשים את הגלבייה שלהם. שיקפצו לי. פאוזי רצה להזיז אותי, והייתי קפואה במקום. הוא ניסה לגבגב אותי החוצה, זה לא עבד, אז הוא סובב את המגב ופשוט...", היא אומרת ומכה על לחיה, באזור הלסת. "היה גם עימות פיזי. מחבל ניסה להגיע ליגב ועמדתי בדרכו. אגרוף לפרצוף, בעיטות, עד שאתה על הרצפה. קמתי מהר, דווקא. חונכתי שאם מרביצים לך אתה מרביץ בחזרה. ירקתי את הדם ושרתי את השיר שלי, 'Believer', שמדבר על איך כאב מפרק ובונה אותך. יורקת ושרה, יורקת ושרה. אין לעבור אותי. ידעתי שהוא סובל יותר ממני, גם אם אני תלויה, מדממת, מאבדת שיניים, חוטפת כוויה. חתכו לי את הרגל עם חתיכת זכוכית שבורה, תלשו לי ציפורן, הכול חלק מהמשחק של לראות מתי נתייאש ונסכים להיפרד, רצו שיגב יהיה עם גברים ואני עם נשים".

מה זאת אומרת רצו, הם שלטו שם. למה לא הפרידו פשוט?

"היה להם כיף. הם ידעו שיטות עינוי. מהר מאוד זה הפך לשעשוע. האסלות שם היו בורות ספיגה שמחוברים אחד לשני - אחד משתין בכלוב המקביל והשני רואה את הפיפי עובר אצלו. השתמשתי בחולצה כדי לכסות את האסלה, לא להריח, כי היא הייתה צמודה למזרן. כולם שלשלו או היו בעצירות מלאכול אורז וגבינה מקולקלת, דיזנטריה גם. ולא היה נייר טואלט. באיזשהו שלב הייתה אצלנו סתימה. ביקשנו מהם פומפה. לכולם היה חוץ מלנו, לפתוח סתימות היה שגרה. הם לא הסכימו, כיסו את הפה והאף עם החולצה שלהם ואמרו 'מסרוחים', הראו את הפומפה וצחקו. אז עשיתי את זה בידיים. מצאתי בפנים גם שן, מניחה ששלי. אחר כך כססתי את הציפורניים שלא יהיה בהן חרא, כי לא היה סבון, והכיור דלף. בשבילם זה היה תענוג. אחרי כל עינוי הגיעה הצעה לצאת".

לא שקלתם לרגע להסכים, להגיד אולי זה עדיף?

"מעולם לא. קוראים לזה אהבה. זה מה שהחזיק אותנו שם. התמקדנו בהומור שחור, בהימנעות מעימותים. כשהם עברו, אמרתי ליגב 'תסתכל איזה יפה אני', אחרי חודש בלי מקלחת. והוא אמר שאני מריחה נהדר. גם כשהייתי תלויה מהתקרה שעתיים, לא שקלתי. לא הצליחו לנתק בינינו. בשינה שילבנו ידיים ורגליים כדי שאם אחד זז השני ישר ירגיש ויתעורר. היינו כמו גנרטורים, כשאחד נופל השני נכנס לפעולה. השארנו שיניים ודנ"א וחרטנו את השמות שלנו בכלוב, שידעו שהיינו שם. אנשי צבא אמרו לי שעשיתי הכול נכון. בכל מקום השארתי ראיות כדי שיבינו מה היה. כל פעם שראיתי עדשה, בזמן החטיפה אפילו - הסתכלתי אליה. הסרטון הראשון שיצא היה שלי, של דניאל [אלוני] ושל לנה טרופנוב. קפצתי על ההזדמנות להצטלם. נתנו לי את הנאום שנתנו להן - ולא דיברתי. הייתי צריכה שבארץ יראו אותי, ידעו שאני חיה. בבית השארתי מריחה של דם על הדלת, שיבינו שנפצעתי, שנחטפנו".

"לא הייתי אמורה לצאת. יומיים לפני שיצאתי התקשרו להורים שלי להגיד שרימון לא ברשימה. הפעימות שיצאו לפניי סיפרו מה קורה איתנו וככה יצאתי. ואמרתי שאין מצב שיפרידו בעל ואישה, או אבא ובת. ואז עובר חטוף מניר עוז שאני מכירה מגיל אפס - שחזר ובסדר - ואמר הרגע שחררו את אשתי והילדות ואותי לוקחים למתקן אחר. יגב קרא 'שיט, שיט', אני נפלתי והתחלתי לבכות. ירדן ביבס, שהיה החבר הכי טוב שלנו שם, שמע אותי, ביקש רשות לרוץ לכלוב שלנו ואמר לי 'אני מבין אותך יותר מכולם, תצאי החוצה'. עניתי לו 'לא, אני לא יוצאת'. הוא אומר 'תצאי, תצילי מה שאפשר להציל'. ואני עונה 'החיים שלי פה. מספיק לי חצי פיתה ביום, אסלה ומזרן'. אפילו עם הפשפשים והפרעושים הסתדרנו. כשהם נהיו באף ובאוזניים, ירדן הבריח לנו מדי פעם פקקים קטנים עם סבון, והיינו חופפים אחד לשני באסלה, ושרים 'לא אנחנו לא חיות'. כי לרגע אחד אתה מרגיש בן אדם, אתה לא מתגרד והשיער שלך נקי. היה להם 'הוואי' שבארץ כבר לא ניתן למצוא, בצבע חום, בריח קוקוס-וניל. הרבה ממה שקיבלנו היו דברים ישראלים עתיקים".

"ירדן היה היחיד שהורשה להגיע אלינו לכלוב, להעביר לנו אוכל ולדבר. הוא זה שניחם אותי, והבטיח לי שיאכל וישתה עם יגב כשאלך, כי דאגתי לו. קרש הצלה. אני יכולה רק להודות לו. הייתי נותנת הכול כדי שיהיה לו שוב את שירי. לפני שיצאתי שאלתי אותו מה למסור לה, חשבנו שאולי היא חיה בארץ, באיזשהו שלב שכנעו אותנו בזה", היא אומרת. "כשיצאתי חיפשתי אותה ואת עידן אלכסנדר, הבן אדם הראשון שפגשנו בעזה. הוא ישר חייך אלינו ואמר 'אל תדאגו, זה הכול פוליטיקה. אתם אזרחים, אתם תצאו'. הוא היה נקודת אור בשבילנו. היינו רביעיית של הצעירים בקבוצה לפני הכלוב, יחד עם ג'ימי [פאצ'קו]. חלקנו ארבעתנו קופסת טונה במים - שבתור חובבת, אוכל זה... לא. ישנו בארבע מיטות אחד ליד השני, היו שיחות לתוך הלילה. גם דרך הכלוב אחרי זה החזקנו ידיים לפני השינה ואמרנו אני אוהבת אותך, אני איתך. פשוט להגיד עליו תודה".

"פגשתי במנהרות גם חטוף מניר עוז, בחור חייכן ונעים, שלא ידע אם הילדים שלו בחיים. אמרתי לו 'תקשיב, הייתי עם הבת שלך עכשיו בדירת מסתור. היא חיה, בלי שריטה, ולא רק זה - יש בחורה בת 20 ומשהו שפגשה ואימצה אותה כאילו היא אחותה, לא זזה ממנה'. הוא התחיל לבכות. אמר 'מאז שאני פה אני מנסה להביא שמש לאנשים ואף אחד לא הביא לי שמש'. אמרתי לו 'לך למחבלים עכשיו, תבקש שייקחו אותך, זה במרחק הליכה שלא תיקח הרבה זמן. היא באותו מתקן'. והוא אוחד עם הבת שלו. כשהיא שוחררה, ראיתי אותו עובר במסדרון יחד איתה".

כמו בשבי עצמו, לרימון ויגב היה ברור שלא יסכימו להיפרד בשחרור. "בהתחלה התוכנית שלנו הייתה התנגדות שקטה. משלבים ידיים, נועלים ולא נותנים להם", היא מפרטת. "ואז הם באו עם החבלים. הסבירו לי שאם לא אלך יקשרו אותי ויגררו אותי החוצה. הספקתי לחבק ולנשק את יגב, להגיד שאני אוהבת אותו ולשמוע שהוא אוהב אותי. כל הדרך החוצה צרחתי 'באבי, אני אוהבת אותך', להשאיר את המצברים כמה שיותר מלאים. אני שלמה עם כל מה שעשיתי שם - חוץ משלא נאבקתי עוד יותר חזק להישאר".

היית נשארת?

"עד סוף החיים. אם יגב היה שם, הייתי עכשיו מתחננת לחזור לכלוב ההוא. אעשה הכול כדי לדעת מה היה בחודשיים וחצי האחרונים של חייו. הצטרפתי לנסיעת חטופים לקפריסין כי הייתה שם מישהי שהשתחררה יומיים אחרי ויכלה לתת לי מידע עליהם. לקח שנה וחצי עד שגיליתי על כל הנרצחים, אף אחד לא רצה להפיל עליי. באיכילוב אחותי אמרה לי 1,400 נרצחים, 200 ומשהו חטופים. בגלל שהיינו מבודדים, רק בוואן בדרך הביתה גיליתי שאין נירים. חשבתי שאני הולכת הביתה. כשאוסמה אמר לנו חטפנו 252 איש, צחקנו, אין מצב שחמאס יכול על צה"ל ושב"כ. לא ידענו על הנובה, או שהשכנים שלנו נרצחו. ואז אחותי אומרת 'רימון, את סנסציה באינטרנט'. ככה יוצאים כשמישהו מענה אותך חודשיים".

את מדברת על הסרטון בו את נעמדת מול המחבל ביציאה מהרכב.

"אמרתי לו מה שהוא צריך לשמוע. בערבית. 'מוסטפה, אם אתה חושב שזה שאתה רעול פנים אומר שאני לא מזהה אותך וזוכרת כל דבר שעשית לי וליגב - אתה טועה ובגדול. חלאס לחמאס, כל כלב ביג'י יומו. שוויה שוויה'. לא פחדתי מכלום. חיבקתי את מירב טל ואמרתי לה: 'תדמייני שהשריקות והצרחות זה כי אנחנו כוסיות מהממות. תרימי את הראש ותלכי כמו דוגמנית. עם חיוך. כמו מלכה'. תדרכו אותנו לחייך ולנפנף, היה לי ברור שלא אעשה את זה. מה, חזרתי מקייטנה? שוקו ולחמניה כל בוקר, טיול מאורגן? לא. לא היה פנסיון מלא. חרא של תנאים, לא ממליצה אם אתה בחאן יונס. בבוקינג זה מקבל מינוסים. קיבלתי 'יחס VIP', במרכאות כפולות ומכופלות. אמרתי לנציגת הצלב האדום 'Where the fuck were you?', איפה לעזאזל היית עד עכשיו? עכשיו אתם באים, ואת מחייכת ומחבקת אותי?!".

בשבועות הראשונים כתבו לעצמם במחברת ש"החזיקה אותם" בהישרדות בשבי. "ביקשתי מחברת ועט. העמוד הראשון היה דברים לעשות כשחוזרים מעזה - 1,2,3,4,5,6,7. הראשון: סוף סוף לאחד את שמות המשפחה אחרי הנישואים. יום אחרי שנחתתי באיכילוב הגיעה נציגה של משרד הפנים, אמרתי לה 'את יכולה לעשות משהו בשבילי? להפוך אותי לבוכשטב-קירשט?'. אני מאוד רוצה להשלים גם את הדבר השני: לעבור לגור במושב ולעשות את דליה, הילדה שלנו. או ילד. כשנחטפנו היינו בטיפולים. לצערי לא חשבנו לשמור דגימת זרע. אם הייתה, כבר היה לי ילד עכשיו. זה היה חלום. לעבוד מהבית, מושב, כלבים, חתולים וילדים. מקסימום שניים. בשקט ואהבה".

יש לך מחשבות להגשים את חלום דליה בדרך אחרת?

"אני אגשים אותו. אני עובדת על זה באופן אקטיבי".

בדפים הבאים במחברת, היא מספרת, "היה גם ארץ-עיר, מלא משחקים. המצאנו סדרת קומיקס או ספרים שנוציא אחר כך שתיקרא חמאסב'ה. המחבלים, לא הבכירים, היו רצים במסדרון בכפכפי אצבע, מקסימום שיבשיב שזה חיקוי של קרוקס, ופנס ראש. אמרנו להם 'חמאסב'ה, חמאסב'ה'. הם לא רצים לעשות שום דבר חשוב, מקסימום להביא פיתות מלאות חול, לפנות זבל או לשפוך אקונומיקה כדי שהכינים יפסיקו להתפשט. לקחו לנו את המחברת ברגע שהבינו כמה היא חשובה לנו. אני זוכרת כל דבר שהיה בה, כתבתי גם מכתבי פרידה".

"היינו משחקים במה היינו רוצים לאכול כשנחזור, מא' עד ת', ומה לא היינו רוצים לאכול, שגילינו שזה שום דבר. רק רצינו לאכול. שם גילינו את ההבדל בין להיות אחרי אוכל ללהיות מסופק. אתה אוכל כמה כפות אורז, שמרגיעות טיפה את הבטן, את הכאבים, וזהו. העצמות שלי התחילו לבלוט, ירדתי 16 ק"ג. לא שזה הזיק, יצאתי חתיכה", היא צוחקת. "בגלל זה ריפדו אותי ביציאה בפיג'מה ורודה. אמרו לי שיש גשם, אבל שמו את זה שלא יראו כמה אני רזה. יום לפני זה הציעו לי להתקלח, שאצא נקייה ולא יראו כמה אני מטונפת. אמרתי אין בעיה, שיגב יבוא איתי".

"כשיצאתי אבא שלי קם מכיסא הגלגלים לראשונה כדי לחבק אותי, חיכה לי עם הכלבה טובה. זה הדבר היחיד שגרם לי לשמוח. בכיתי, צעקתי לאימא שלי 'יגב פוסט-טראומתי והוא שם, אימא, הוא שם'. לא יכולתי לאכול, כי יגב לא אוכל. הצמידו לי דיאטניות, ואבא שלי אמר להן 'הכול בסדר, יש לה אבא פולני, הוא ידאג לה'. עד היום בכל חדר בבית יש אוכל", היא מספרת, "ואמצעי הגנה עצמית. גם בחצר יש אמצעי הגנה ומצלמות. אני כל הזמן במעקב. לאט-לאט אני משחררת. הורדתי מצלמה אחת, כבר אין סכין מוחבאת בכניסה. אני מקווה שיום אחד זה ייעלם ואוכל לעשות קניות לבן אדם אחד, לא שני מקררים ושני מקפיאים מלאים וארונות שמתפוצצים".

את מאחרוני החטופים שלא התראיינו. יותר משנתיים.

"כשחזרתי לארץ לא יכולתי לדבר בשביל הביטחון של יגב. תדרכו אותי שעצבנתי את חמאס, שאני צריכה לשמור על פרופיל נמוך עד שיגב חוזר. כשקיבלתי את ההודעה על מותו התמוטטתי בבכי וחיבקתי קודם כל את אסתר, אימא שלו. קצין מודיעין 'מבריק' אמר לי שכבר היו טעויות בעבר, מה ששתל לי את הרעיון הזה בראש לעוד כמה חודשים. אני זו שזיהתה את הגופה, קראתי את דוח הנתיחה, אני יודעת אותו מילה במילה. קיבלתי את כל האישורים, אבל מבחינתי, חודשים אחרי זה, יגב עדיין היה חי. הנציגים ישר פצחו בנאום כמה הם מחויבים להחזיר את גופתו לארץ. אמרתי 'סליחה?! הייתם מחויבים שלא ייחטף, שלא ישב בשבי'. יצאתי, טרקתי את הדלת וצרחתי".

"כל מי שהיה צריך לשמוע ממני - שמע. פוליטיקאים, אנשים שאחראים ישירות למוות של יגב מבחינתי. היו גם כאלה שלא הסכימו לדבר איתי. אני מצטערת על הזמן שבזבזתי במפגשים עם שרים וחברי כנסת. אחד מהם היה מיקי זוהר, 'לא היה טבח'", היא אומרת בכעס. "באזכרה של יגב הייתי צריכה לנחם אימא בת 80 ומשהו שהייתה ה'סבתא-שבי' שלי, שאימצה אותנו שם, שאיבדה את שני הבנים שלה במלחמה, והיא אומרת לי 'לא היה טבח, אה?'.

"זה לא יישכח ולא ייסלח. בממשלה יושבים אנשים שהרימו את היד והצביעו נגד שאצא החוצה. מבחינתם הייתי יוצאת שנה אחרי זה, ולא הייתי שורדת. נתתי יותר מידע שקיבלתי, ומה שקיבלתי השאיר אותי זועמת, מאוכזבת, כואבת, חסרת ביטחון. אני מתכוננת ל-7 באוקטובר הבא מאז שחזרתי. חוץ מנשק חם, שלא ייתנו לי, יש לי הכול. אני בטוחה שזה יקרה. כי אנחנו לא לומדים. שכחנו את השואה, Never again, ואז הייתה מלחמת יום הכיפורים, ואז 7 באוקטובר. מטה המשפחות שסייע לנו נסגר. בכל יום שוכחים מאיתנו יותר".

איך מסתדרת חוסר האמונה בממשלה ובמערכת הביטחון עם הרצון להישאר בדרום, לחזור לגור בעוטף?

"דווקא. זה הבית שלי. שם נולדתי וגדלתי. הם לא ינצחו, לא יבריחו אותנו. אזעקות לא מפחידות אותי, צבע אדום לא מזיז לי. עד שיגב הגיע לא טרחתי אפילו לקום לממ"ד. התחלתי רק כשהיה לי על מה לשמור. הוא נתן לי להרגיש שיש לחיים שלי ערך. אחרי שהבנתי שהוא באמת מת לא היה אכפת לי מכלום. קמתי להשקות את הצמחים וחזרתי למיטה. הייתי בן אדם מאוד רציונלי עד אז, וכל הרציונליות עפה מהחלון. עכשיו אני מאמינה שהוא איתי. שלושה כדורי מתכת לא יכולים לחסל 30 שנה של אהבה. באמצע התחקיר על נירים יצאתי החוצה, טרקתי את הדלת ודיברתי עם יגב. 'אתה קולט מה הם עשו לנו?!', צעקתי לו. יש ראשי תיבות WWJD, מה ישו היה עושה. אצלי זה מה יגב היה עושה".

בביתה הזמני במושב בדרום היא מנקה את המחשבות בהפיכת אדמה ושתילת פומלות, גזרים צבעוניים ולימונית, ומגוון פלפלים חריפים, אהבה אישית מיוחדת. חצי שעה נסיעה מהמקום ממנו נחטפה, היא מבקשת ריפוי. "באזכרה של יגב פתחתי בבדיחה שחורה, שאת יגב בטוח הצחיקה. 'באבי, אני מצטערת שאני לא נותנת לך לנוח על משכבך בשלום וממשיכה לחפור לך כל הזמן'. וסיימתי בדמעות, בלהגיד אתה יכול לחזור הביתה, אני פה, אני שלך", היא משתפת. "כשעוד חשבתי שהוא חוזר, לקחתי את כל הבגדים הישנים של יגב והזמנתי במידה יותר קטנה, שיהיו מתאימים. לא משנה אם אמצא אהבה, יגב זה יגב. הלוואי שיחזור לי הניצוץ ולא אגדל את הילדים שלי לבד. התוכנית המקורית הייתה להישאר אלמנה לנצח, זה מה שמגיע לו. מצד שני הבטחתי לו משהו אחר: שאם לא מגשימים את התוכנית של למות ביחד, אני חייבת לפתוח את הלב ולהמשיך הלאה".

השבוע היא צפויה לעבור לעוטף עזה, יחד עם אהבה חדשה שהחלה לפני שלושה חודשים זוגיות. מרצה למדעי הרפואה שהכירה שנים רבות חזר לארץ בשבילה לאחר שהתחדש הקשר. "אני חושבת על סבא שלי משה, שאיבד בשואה את הילדים, האישה, האחים. את כולם. אחרי השואה הוא פגש את סבתא שלי והתחיל מחדש", היא מספרת. "אני מגשימה את הצוואה של יגב ואת הסיפור המשפחתי שלי. אני לא מפחדת מאנשים שמעקמים את האף על חטופים שכולים שהמשיכו הלאה. אני בסוג של שלישייה - אני, אלירן ויגב. יגב תמיד איתי. אני עושה בדיוק מה שהוא רצה שאעשה, אני לא מתביישת בזה".

כעת היא פותחת בקמפיין מימון המונים. "אני רוצה לנטוע שורשים במושב במועצה, לפתוח עסק, לחיות בכבוד וביטחון כלכלי. הקצבה מספיקה לך להתקיים, ואני רוצה לגדל ילדים ולהקים משפחה, ויודעת שיהיו עוד הרבה נפילות וקימות. אתה לא יוצא מהמנהרות. הן נשארות איתך. יש לי פוסט טראומה מורכבת משבי ועינויים לאורך זמן. החיים של אף אחד מהחטופים לא יהיו תותים. כל אחד מאיתנו השאיר חתיכה ממנו בעזה וחזר אחר. עכשיו אני לא רק מוכנה לחזור לחיים, אני רוצה לחזור לחיים. ואני צריכה עזרה. לי לא פשוט לבקש, אבל אני יודעת כמה עם ישראל מחבק אותי מאז שחזרתי, ומרגישה את זה עם כל בן אדם שאני פוגשת. אין מדינה אחרת שאם היה קורה בה אירוע כזה הייתה עטיפה ומחאה כזו. שהייתה בה כזאת קימה על הרגליים. מה יש לי להפסיד? היינו חודש בבידוד. אם לא אספר את הסיפור שלי ושל יגב הוא לא יישמע לעולם. והסיפור הזה חייב להישמע".

לתרומות לשיקומה של רימון לחצו כאן