יממה אחרי שגופותיהם חולצו ממנהרה בחאן יונס במבצע מורכב של צה"ל, מובאים בשעה זו (רביעי) למנוחות שניים מהחטופים שנלקחו לעזה בחיים ב-7 באוקטובר - ונרצחו בשבי. בבית העלמין בקיבוץ ניר עוז מובא למנוחות אברהם מונדר, שגורלו בשבי לא היה ידוע עד כה; ובבית העלמין בקיבוץ נירים מובא למנוחות יגב בוכשטב, שדבר מותו נודע בשבי נודע בחודש שעבר. רבים הגיעו לחלוק כבוד אחרון לשניים, ובהם ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, שנכח בהלוויתו של מונדר.
הלוויתו של יגב בוכשטב בקיבוץ נירים
אסתר, אמו של יגב בוכשטב, ספדה לו בלווייה: "לפני חודש, בטקס הפרידה הבטחנו שנחזיר אותך הביתה, למשפחה האוהבת, משפחה כואבת. אתה שב לקיבוץ שאתה אוהב, לנופים, לשדות, שהיו חלק משמעותי בחייך. אני קיוויתי לחזרה אחרת, ראיתי בדמיוני את החיבוק המרפרף, את המבט עם העיניים הטובות. מבט שידע לספר הרבה. חשבתי הרבה על המפגש איתך, מפגש פשוט, מפגש של משפחה, קיוויתי".
היא ספרה על בנה המנוח: "עולמך היה עולם יפה - משפחה, חיות, מוזיקה, ידע אינסופי. הלב שלך היה פתוח ורגיש, לב לא שיפוטי. לב שיודע לראות אנשים. פגשנו בשבעה הרבה אנשים שנגעת בהם, שסיפרו על הרגישות הרבה שלך, על הדאגה, על המוזיקה שחשפת בפניהם. מוזיקה שעשתה להם טוב, חברים שנגעת בנפשם. אני מתגעגת אליך וחסרה אותך כל כך ביום יום, את השיחות איתך, את ההתבוננות שלך בעולם. אני מסתכלת על תמונות ילדותך, ילד שמח ואהוב, ולא מאמינה שכך חייך תמו, בסיוט, בהפקרה. באיזה עולם משפחה יושבת שבעה וממתינה לבנה המת שישוב. באיזה עולם אמא אמורה לחשוב שהסיוט יסתיים עם החזרת בנה לקבורה. באיזה עולם אמא צריכה להודות על החזרת בנה שהופקר ונרצח. באיזה עולם משפחות צריכות להתחנן, לזעוק, לבכות להחזרת בני משפחתם, חיים ונרצחים. החזירו את כולם. היום אני שוב מבקשת ממך סליחה ילד שלי, סליחה שלא הצלחנו, סליחה. נוח על משכבך בן אוהב שלי, אני מבטיחה לנמשיך בדרכך למצוא את הטוב בתוך הרע ולעשות טוב".
אלמנתו של יגב, רימון, ספדה לו גם היא: "רציתי להגיד לך תודה, תודה שאתה מציל אותי, ותודה שהצלת אותי לא רק בשביעי. אתה מציל אותי כבר שנים, תודה שלימדת אותי על אהבה וחיזקת אותי. אני אוהבת אותך".
רותי, אלמנתו של אברהם מונדר, ספדה לו: "מתגעגעים אליך כבר תקופה ארוכה, ואתה חסר לי ולנו. אנחנו מכירים 62 שנים, 58 מתוכן חיינו יחד, בהרמוניה, למרות השוני בנינו. צפינו במשחקי כדורגל ומכבי ת"א בכדורסל. היית אדם ישר ומסור לאהוביך. אהבת במיוחד את נכדנו אוהד. אהבת לשיר בטקסים וחגים".
שושי בן עזרא, אחותו של אברהם, אמרה בלוויה: "פרידה מאחי. מה אומרים בסיטואציה לא פשוטה כזו? האם זה נראה למישהו הגיוני שהוא נרצח בשבי אחרי עינוי גוף ונפש? בעיני זה לא נורמלי. תמיד היה נדיר בעיני שאף פעם לא רבתי עם אברהם, בזכות טוב הלב והמזג הנוח".
היא הוסיפה: "מי האמין שיותר לא אשמע את קולו? מאז החיים התהפכו. מצאתי עצמי יחד עם המשפחה מגויסים למאבק. לאחר חזרתם של רותי, קרן ואוהד, התמקדנו במאמצים להחזיר את אברהם. הדפסנו,חולצות ושרנו בכיכרות אבל לסוף הזה לא ייחלנו. והסוף הזה לא מפסיק לנקר בראש, איך אחי שאהבת הקיבוץ והמדינה בדמו, מעביר את החודשים האחרונים בחייו בתוך מנהרה בתנאים מזעזעים בתחושת הפקרה ובגידה שאני בטוחה שחווה. היה שלום אח יקר. אני מצטערת שהמדינה שאהבת הגיעה אליך באיחור של 10 חודשים. ממש לא הגיע לך".
קרן מונדר, בתו של אברהם, ספדה: "אבאל'ה אהוב שלי, לא כך רציתי להיפרד מאבא שכמוך, אבל בתוך מפולת הסלעים ניתן למצוא נחמה - שאתה מגיע לקבורה באדמת ניר עוז. היו ימים שחששתי שנאבד אותך במנהרות לתמיד, למרות שחיכיתי שנתחבק. התכנסת בדממה ולא קפאת על מקומך, והחזקת את דלת הממ"ד. האבא המסור שלי, שנעזר במקל הליכה, נעמד להחזיק את דלת הממ"ד". היא סיפרה כיצד דאגה לו ותהתה איך ישרוד את תנאי השבי, ומתחה ביקורת על המדינה שלא היתה שם ב-7 באוקטובר: "כמה היינו תמימים שיש מי שדואג לנו, מגן עלינו, מחויב לביטחוננו. בדיוק כמו אותה אשליה, שהתנפצה לנו באותה שבת בעוטף".
בדבריה מתחה ביקורת על הממשלה, ואמרה כי "הלוואי והיינו מתברכים במנהיגים בעלי מצפן מוסרי כשלך. נשארתי פה להתבייש שאף חייל או קצין לא בא לעזרתך באותה שבת איומה. הופקרת למות אל מול ביתך הבוער. אתה, אבא'לה, שכבר התגברת על הפציעה בזמן החטיפה, ננטשת שוב ושוב במנהרות חמאס. על קברכם, אבא ורועי היקרים, אני מבקשת סליחה שלא היינו אתכם ברגעים הכי שחורים ומסויטים, כשסיימתם חייכם באכזריות בתופת בלי שיכולנו להיות לצדכם. אותך, אחי, אם קצינים זחוחים היו מקשיבים להתרעות ונערכים עם כוחות לאורך כל העוטף; אותך, אבי, היה אפשר להחזיר חי ולגאול מייסורי הנפש, אם רק רה"מ ושריו היו נוהגים בחמלה מדינית ולא מקריבים אתכם, אלמלא היו מחפשים תמונה ניצחון של מראית עין". היא קראה לממשלה "לעשות את החשוב והדחוף מכל למען כל מי שהופקרו ומופקרים כל שעה. אומנם לא ניתן לשמוע אותם צועקים, אבל הם עדיין בחיים. האחריות שלכם היא להחזיר את כולם עכשיו".
רועי זכרי, אח של אוהד מונדר זכרי, הנכד של אברהם אמר: "זו שותפות גורל מצמררת. יש פה חיבור של אבא ובן שנרצחו בהפרש של כמה חודשים. רועי היה קבור במצר והביאו אותו לפה כדי להיקבר במקום שנולד בו. כאדם שלא גדל פה אני רואה את הכל כבזבוז של חיי אדם. מצד אחד אני חושב 'איך בכלל גרתם פה? זה סיכון מיותר.' אבל זו הדרך הקיבוצית. ציונית. זה סיכון שאתה צריך לקחת. טיילתי פה בגדר עם הבנות שלי. כשראינו אותה נפרצת נפלה ההבנה שזה היה תרמית".