אני נגה וייס, מקיבוץ בארי. שוחררתי מהשבי אחרי 50 ימים יחד עם אמא שלי. אבא שלי יצא להילחם באותו בוקר נורא להגן על הקיבוץ שכל כך אהב, נהרג ונחטף. לאחר 692 ימים, הוא הושב אלינו ונקבר במדינה שכל כך אהב.
בכל פעם שאני שואלת את עצמי איך אפשר להסביר במילים את מה שעובר עליי מאז שחזרתי מהשבי - אני מגלה שאין לזה תשובה פשוטה. מצד אחד אני מרגישה הקלה עצומה. אבא שלי חזר. אחרי 692 ימים ארוכים הוא כבר לא בעזה. הוא קיבל את הכבוד האחרון של מנוחת עולמים בארץ ישראל. מצד שני, בתוך ההקלה הזו מתערבבת תחושת ריקנות. אני לא מצליחה להתאבל באמת על אבא - על בני המשפחה והחברים שאיבדתי. כל עוד יש חטופים בעזה, כל עוד לא כולם שבו הביתה, זו לא סיסמא - הלב שלי תקוע באמצע הדרך, חצוי, עד שכולם יחזרו.
כל יום מלווה בתחושת אשמה קשה. כל נשימה שאני לוקחת, כל ארוחה שאני אוכלת, כל כוס מים שאני מרימה - כל אלה כבר לא פעולות יומיומיות מובנות מאליהן. אני חופשייה, אבל הם עדיין שם. החופשיות שלי מרגישה כאילו לא באמת שלי. זהו חופש שמלווה באחריות - לדבר, לזעוק, להיות הפנים והקול של מי שעוד לא חזר.
אני יודעת שיש מי שמסתכל עליי וחושב שהחיים אחרי השבי הם חזרה לשגרה. בפועל זו רק תחילת הדרך. השיקום והחזרה לחיים זה לא רק פיזי, אלא בעיקר נפשי. זה מסע ארוך שבו אני לומדת מחדש מה זה להרגיש בטוחה, מה זה לאפשר לעצמי לחיות. במובנים רבים אני חיה בשני עולמות: העולם החיצוני שמתקדם, והעולם הפנימי שבו הזמן נעצר.
ובכל זאת, בתוך הכאב יש גם ניצוץ של תקווה. אני מאמינה שהסיפור שלי ושל כל מי שחזר, חייב להיות גם קול עבור מי שעדיין שם. אני רוצה לומר להם, ולמשפחות שלהם: אנחנו לא שוכחים אתכם. אנחנו לא שותקים. כל עוד אתם שם, חלק מאיתנו נמצא שם אתכם. החופש שלנו יהיה שלם רק כשגם אתם תהיו כאן.
החופשיות הזאת, שכולנו רגילים לראות כעניין מובן מאליו, אינה מובנת מאליה בכלל. היא מתנה יקרה, ואני נושאת אותה בזהירות, בידיעה שהיא גם אחריות. האחריות לא לוותר, לא לשתוק, ולזכור שמאחורי כל שם יש עולם ומלואו שמחכה לשוב, לחיבוק של המשפחה, או לקבורה מכובדת בארץ ישראל.
עד שכולנו נשוב: טורים אישיים של שורדי שבי
ברור מי אשם במחדל, אבל גם לי יש חשבון נפש לעשות | יוכבד ליפשיץ
אני כבר לא ילדה. נלקח ממני הכל, פרט לדבר אחד | מייה שם
אני זוכר כל רגע מהחטיפה. סביר להניח שלא אדע מנוח לעולם | עומר שם טוב
מר נתניהו, אתה קרוב לגילי. בוא נדבר בארבע עיניים | עדינה משה
עמדתי בכותל והבנתי שוב למה אני מאמינה | אמילי דמארי
קשה להתעסק בפצע, אבל המשימה שלי היא לדבר עם כולם | לואיס הר
אני שורדת גם את היומיום כאן, מחוץ למנהרה. הסיפור לא נגמר | אביבה סיגל
אני רוצה להאמין שעושים הכל, אבל לפעמים פשוט בא לי לצעוק | דורון שטיינברכר