ברור לחלוטין מי אשם במחדל, אבל גם לי יש חשבון נפש לעשות

במכונת הזמן אני רוצה לקחת אתכם חזרה ל-6 באוקטובר. לא 2023, אלא 1973.

הייתי אישה צעירה בת 35. הלם ההפתעה ביום כיפור, המחדל הגדול, מלחמה שנמשכה כחודש וחצי ארוכים ועם מחיר כבד, והלקחים - הלקחים שליוו אותנו 50 שנה.

50 שנה ששאלתי את עצמי איך חטאנו בחטא היוהרה, איך עצמנו עיניים מול מציאות ברורה, איך התאחדו כל מדינות ערב כנגדנו, קמו עלינו - להשמידנו.

6 שנים מאוחר יותר, עצמנו עיניים ואוזניים אל נאום השלום של מוחמד אנואר א-סַּאדַאת, עד שעלה על מטוס לכנסת ירושלים והתעקש להעיר אותנו שנפקח עיינים ונעשה שלום.

השנים עברו, את ילדי ונכדי גידלתי בגן עדן קטן וקסום, ניר עוז.

בהדרגה, לאט מכדי שנבחין, הפך גן העדן בו גידלנו קקטוסים ופרחים, לשדות של רקטות וטילים.
אנחנו סירבנו לראות את שמתחולל ממש בלב הסוער של השכנים מעבר לגדר. האמנו בשלום, האמנו שאפשר ביחד לשנות סדרי עולם, רצינו לראות רק שקיעות אדומות ושדות של אירוסים, אבל אנחנו התושבים שעל הגדר התפכחנו מהר.

קל לי לשלוח אצבע מאשימה אל ממשלות ישראל ב-20 השנה האחרונות שעצמו עיניים ותחזקו את חמאס, שלא ראו את המפלצת שירתה עלינו לשון אש ארוכה בכל פעם שפיה נפער והשיטו אותנו ישר על לוע הארי.

קל לי גם להאשים את אנשי הצבא והמודיעין שלקו ביוהרה מסנוורת. אותה יוהרה מלפני 50 שנה נותרה מסנוורת אותם בדיוק באותה המידה. ממשלה וצבאה שעצמו עיניים כל כך חזק שבמשך שעות ארוכות ב-7 באוקטובר 2023 לא הצליחו לפקוח אותן, ולבוא להצילנו מרעה.

לשלוח אצבע מאשימה זה קל ומאוד צודק, כולכם יודעים - העיניים היו עצומות, מלמעלה ועד למטה, לא ראו אותנו, לא שמעו אותנו, בעיקר לא ראו את סימני האזהרה הברורים של אויבינו. רק עיניי התצפיתניות נותרו פקוחות, אבל להן לא היה פה לצעוק ולהעיר את אלו המסנוורים בדרגים הגבוהים. תוצאות ועדת החקירה הממלכתית ידועות מראש לכולנו - האשמה שם במלוא הדרה ותפארתה, על כתפי הקברניט ולא תוסר לעולם, זה קל וברור.

אני מביטה על הקברניט של המדינה, ראש הממשלה של כולנו, ראש הממשלה גם ב-7 באוקטובר - ומביטה גם שני עשורים אחורה - בנימין נתניהו הוא רה"מ גם בשני העשורים האחרונים, בהם כיהן במצטבר 16 וחצי שנים כראש הממשלה, במצטבר 4 שנים כשר ביטחון, ולמעלה מ-20 שנה במצטבר בקבינט המדיני והביטחוני. כל הניסיון הזה הוביל אותו לעיוורון ולמסר "יהיה בסדר". זו לא מפלצת מעבר לגדר, זה רק חמאס.

לא צריך 87 שנות ניסיון בחיים כדי לדעת דברים פשוטים: הקברניט הוא שמוביל, הוא שמנווט, האחראי והאשם. בגיל 87 אני יודעת שעל כתפיו האשם שלא רצה לראות את המציאות.

אדוני רה"מ, אולי לא העירו אותך ב-7 באוקטובר, אבל אתה בראש השרשרת, אתה אחראי לשרשרת, התפקיד שלך היה לדאוג שתמיד יעירו אותך. לצערי ישנת לא רק בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר. ישנת לאורך זמן, וכדי לישון צריך שקט, גם אם השקט נקנה בכסף קטארי.

האם, רה"מ, אתה גם אחראי? כן - אחראי להחזרת החטופים. עכשיו זמנך לקחת אחריות ולהחזיר את כולם הביתה.

כל זה קל וברור עבורי.

החלק הקשה והכואב עבורי הוא להביט במראה, בבית הריק בדיור מוגן בו אני מתגוררת בלי עודד יקירי שנרצח בשבי חמאס, בלי הקהילה שלי שנרצחה ונחטפה, ו-9 מבנינו עדיין בשבי חמאס.

זה הזמן שלי בגיל 87 להיות כנה ולעשות את חשבון הנפש שלי מה-6 באוקטובר 2023.

מפלצת החמאס, בכל פעם שפתחה את פיה - נחשול אש נשלח אלינו. אבל אנחנו רצינו שלום, האמנו שהם רק רוצים חיים טובים יותר, בריאים יותר. הרי ב-6 באוקטובר 2023 עוד לא פרסמו ברשתות החברתיות הערביות סרטונים של עזה היפה מלפני המלחמה, אלא פרסמו את עזה ענייה ומסכנה. עוד לא הראו את הווילות, הטיילת, והקניונים מלפני המלחמה.

את חפירת המנהרות שמענו, את השדות הבוערים מבלוני תבערה כיבינו, על חומותינו שמנו את שומרי כיתת הכוננות, אבל בלית ברירה סמכנו על הקברניטים, הבלגנו, שתקנו וקיווינו: עוד יבוא שלום עלינו.

עודד יקירי, אוהב השלום והאדם, לא היה עיוור. הוא כתב והתריע, כתב על שלום אך גם על חמאס שמעבר לגדר. בעלי דיבר על בלוני התבערה ששרפו לנו את השדות. הוא ידע שהם עוד יגיעו לשרוף לנו את הבתים. עודד יקירי כתב על ההפגנות היזומות מעבר לגדר וצעק דרך הכתיבה: מדוע לוקחים נשקים מבתי כיתת הכוננות? ככה מפקידים שומרים על חומותיך ללא נשק? אך העיוורון מלמעלה ניצח.

היום אני יודעת שעודד יקירי היה כמו התצפיתניות רק עם העט ביד, חשיבה חדה ומאמרי דעה שרצו שלום והתריעו - באה עלינו מלחמה.

עם ישראל עצם עיניים מול העם שמעבר לגדר, שהאמנו שהוא רוצה לקבל חיים טובים יותר, איכותיים ובריאים. סירבנו לראות את הג'יהאד האסלאמי מתנפח לממדי הענק, החינוך הקיצוני, ותפיסת עולם השונה ממה שהיו עשורים אחורה. זכרנו רק את הים, החומוס ויחסי השכנות. נתנו להנהגה שלנו לעצום לנו את העיניים. פה הייתה הטעות הגדולה שאני רואה במראה.

הלקח שלמדתי הוא לא לעצום עיניים. להתעורר מאמונה חיובית של שלום אוטופי או מאמונה שלילית שלעולם לא נצא ממערבולת המלחמות, אלא להסתכל למציאות בעיניים, זו של הג'יהאד וזו של יוזמות ההסדרה. תמיד להקשיב לבנות הצעירות - שרואות את הסכנה טוב יותר מכל איש צבא בכיר, ובטח שמבינות טוב יותר את המצב האמיתי מהראש המנווט את הספינה.

בשיא האבל והכעס אסור גם לעצום עיניים אל גלי השנאה הנשלחים לישראל ואל יהדות התפוצות. האנטישמיות לא תיעלם. אל תרכינו ראש בתקווה שהשנאה תחלוף, אל תתביישו להיות יהודים וישראלים. עלינו להרים ראש ולהיאבק מול כל חרם בתעשייה, ברפואה, באומנות, במוזיקה וספורט. עלינו להיאבק ללא מורא בדאבל-סטנדרט ובאנטישמיות. לא נעצום עיניים ולא נתעלם.

מתוך ההרס והחורבן, אסור לעצום עיניים גם מול ההזדמנויות. מדינות ערב המבינות את הצורך לשלטון מפורז ללא חמאס בעזה, וממשלת טכנוקרטים שהציעה הליגה הערבית בעצמה כבר לפני שנה. הג'יהאד הוא סכנה ברורה ומוחשית, ועלינו להיות בהיכון מתמיד, כל הזמן, מצידו השני. כמו ב-1979, צומחות גם הזדמנויות, ושתי העיניים שלנו צריכות להיות פקוחות, והראש - לעבוד.

הלקח שלמדתי ב-6 באוקטובר 1973, וב-6 באוקטובר 2023, הוא זה: אל תפחדו להסתכל למציאות ישר בעיניים, אל תתנו להנהגה, לראש הממשלה, או לרצון שלכם בשלום לבלבל אתכם מלראות מה קורה בשטח. שמרו על מודיעין עירני, על חומותיך תשים שומרים, ובליבך תשאף לפתרון מדיני, עם ביטחון הדדי.

עד שכולנו נשוב: טורים אישיים של שורדי שבי

אני כבר לא ילדה. נלקח ממני הכל, פרט לדבר אחד | מייה שם
אני זוכר כל רגע מהחטיפה. סביר להניח שלא אדע מנוח לעולם | עומר שם טוב
מר נתניהו, אתה קרוב לגילי. בוא נדבר בארבע עיניים | עדינה משה
עמדתי בכותל והבנתי שוב למה אני מאמינה | אמילי דמארי
קשה להתעסק בפצע, אבל המשימה שלי היא לדבר עם כולם | לואיס הר
אני שורדת גם את היומיום כאן, מחוץ למנהרה. הסיפור לא נגמר | אביבה סיגל
אני רוצה להאמין שעושים הכל, אבל לפעמים פשוט בא לי לצעוק | דורון שטיינברכר