לקח לי שלושה שבועות להאמין שכל זה באמת קורה מהרגע שחטפו אותי. שלושה שבועות בערך עד שהבנתי שאני לא מדמיין או חולם, שאני באמת חי בסיוט. יום לפני, ב-6 באוקטובר, ציינו את התאריך היחיד שבאמת היה לי עד אז חשוב בחודש הזה, יום ההולדת של אמא שלי, האישה שהביאה אותי לעולם אבל גם עזרה להחזיר אותי לחיים. יום סטנדרטי של חגיגת יום הולדת משפחתית, יום שאחריו הכל השתנה.
נסענו לנובה לחגוג את החיים - מיה, איתי ואנשים טובים רבים, ביניהם גם אורי דנינו ז"ל. הכל היה רגיל ויפה כל כך, מוזיקה, אנשים יפים, אהבה, החיים הטובים. כישראלים המורגלים לרגעי חירום, מה שהתחיל ב-6:29 לא הלחיץ אותנו יותר מדי, סמכנו על המדינה, על הצבא, על הרשויות ועל עצמנו שהכל יהיה בסדר. מי חשב שהכל כל כך לא?
שלושה שבועות לקח לי להבין שרק רצינו לרקוד וקיבלנו מלחמה, ושאני חי סיוט אמיתי, מלחמת שרידות, מלחמה שעדיין אנחנו בתוכה, מלחמה שעדיין נלחמים בה חטופים על חייהם, כבר שנתיים.
אני זוכר כל פרט וכל רגע מרגעי החטיפה, מהרגעים ברכב, מהרגע שהרכב נתקע, מהצעקות של מיה מאחור כשהיא בוכה וצועקת לאבא שלה, אני זוכר את השנדליר שהיה תלוי בדירה שהכניסו אותנו אליה, אני זוכר את החושך, את הרעב, אני זוכר הכל, מהמחשבות שהכל יהיה בסדר וגם אלו הרעות, שחילחלו פנימה שבסדר שום דבר כבר לא יהיה.
הרגעים האלו לא נותנים מנוח גם אם הכל נראה אחרת מבחוץ. זה תופס אותי במיטה בלילה, כשאני מבלה עם חברים, באמצע תפילה בכותל, באמצע הברנינג מן, זה יכול לתפוס אותי כשהמוזיקה מתנגנת, כשהקצב בוער בפנים. סביר להניח שלא אדע מנוח לעולם, אבל זה יכול להיות קל יותר כשכולם יחזרו הביתה ונוכל להירגע קצת באמת.
רבים כל כך, יפים כל כך, איבדו חייהם ב-7 באוקטובר ובכל מה שקרה אחריו. רבים לא חזרו הביתה מהמסיבה, רבים נלקחו מהבתים שלהם ורבים עזבו את בתיהם כשהתייצבו באומץ להגן על אחרים. בזכות אנשים טובים ורבים, בזכות אנשים כמו אורי דנינו שיכול היה להינצל, יכול היה לחיות את חייו, מה שקרה היה יכול להסתיים אחרת עבורי ועבור מיה ואיתי ורבים אחרים שהציל. אורי חזר להציל אותי, בחור שהוא לא הכיר עד אז, בחור שהוא לא חייב לו דבר, אבל זו יופיה של הערבות ההדדית. זה יופיים של אלה שהקריבו עצמם ומקריבים כל יום כדי להציל חיים.
אני כבר 227 ימים בבית, לפעמים אני עדיין לא מאמין שאני כאן, אני תופס את עצמי לרגעים סבור שאני עדיין מוחזק במנהרות ונזכר שאני כאן, בטוח, מוגן ואהוב. זה מגיע לכולם. זו ההזדמנות לסגור את הפרק הזה בהיסטוריה שלנו, לסגור את הפרק הזה עבור החטופים ששם, עבור החללים, עבור המשפחות. אסור לנו לוותר על אף אחד או אחת, חייבים להחזיר אותם הביתה עכשיו כדי שכולנו נרגיש בטוחים בבית שלנו שוב.
עד שכולנו נשוב: טורים אישיים של שורדי שבי
ברור מי אשם במחדל, אבל גם לי יש חשבון נפש לעשות | יוכבד ליפשיץ
אני כבר לא ילדה. נלקח ממני הכל, פרט לדבר אחד | מייה שם
מר נתניהו, אתה קרוב לגילי. בוא נדבר בארבע עיניים | עדינה משה
עמדתי בכותל והבנתי שוב למה אני מאמינה | אמילי דמארי
קשה להתעסק בפצע, אבל המשימה שלי היא לדבר עם כולם | לואיס הר
אני שורדת גם את היומיום כאן, מחוץ למנהרה. הסיפור לא נגמר | אביבה סיגל
אני רוצה להאמין שעושים הכל, אבל לפעמים פשוט בא לי לצעוק | דורון שטיינברכר