ושוב רוחות של סתיו וסוכות שמציצות מחצרות הבתים. היום לפני שנתיים עוד הייתי ילדה תמימה שבדיוק התחילה להתרגש לקראת מסיבת ריקודים גדולה ושמחה. עמדתי לרדת לדרום בליל שמחת תורה עם אליה טולדנו, אחד האנשים הקרובים אליי ביקום, עם הלב הכי גדול וטוב. רחבת הריקודים נראתה לי בשעות ההן כמו מרכז העולם, רקדתי עם אלפי אנשים צעירים ושמחים כמוני. שעות בודדות מתחילת המסיבה מצאתי את עצמי פצועה והמומה, מובלת לבדי על ידי חוטפים אכזריים לעזה.
ב-6 באוקטובר 2023 הייתי ילדה בת 21 שרק רצתה לרקוד. אני כבר לא הילדה שהייתי, מפלצות חמאס לקחו ממני את התמימות לעולם, פגעו בגופי ובנפשי.
בשעה 6:29 עולה השמש, אליה ואני מגיעים לרחבה. אני פותחת את הטלפון ומצלמת סרטון שלנו רוקדים ביחד. אנחנו מאושרים וחופשיים כמו שלא הייתי מעולם. באותה השנייה שאני סוגרת את הטלפון נשמעות אזעקות. הסיוט מתחיל. אני לא מבינה איפה אני נמצאת. הכל מתהפך ברגע. צלילי המוזיקה מתחלפים בצרחות. השמיים מתמלאים בטילים ועוד רגע מתחילה בריחה המונית.
עוד כמה דקות חולפות, ומולנו רכב עמוס מחבלים. אני מקבלת ירייה מטווח אפס ביד, והיא תלויה ומדממת. אנחנו נעצרים בצד הדרך, מסתתרים במרחק כמה מטרים אחד מהשניה. עוד כמה דקות ואליה נלקח ממני, הוא צועק "הצילו" ואני לא יכולה לעשות דבר. אני רואה רק כפות רגליים מתרחקות. אני עוד לא יודעת שלעולם לא אראה אותו שוב.
אני שומעת צרחות אימה של נשים וגברים נאנסים ונשחטים, קריאות בערבית, צרורות של ירי. אני כל הזמן מחזיקה את היד, היא כמעט נופלת ממני. אני מפחדת שהסוללה באוטו של אליה עומדת להתפוצץ. יש דממה מפחידה ואני מתרוממת בקושי. מסביב אני רואה אנשים ירויים, שפוכים מהמכוניות, גופות פזורות, איברים כרותים. אפילו בסרטי אימה הוליוודיים אין מחזות זוועה כמו שראיתי ולעולם לא ייצאו לי מהראש.
באותה שניה מתה הילדה שהייתי ולא תשוב לעולם. בעוד רגע אחטף ואהיה שבויה ומושפלת. מכונית עם שבע מפלצות חמאס חוטפת אותי באלימות. אני המומה, והם מושכים אותי מהשערות ובשאגות שמחה מובילים אותי לעזה. הם אלימים, מקללים אותי ויורקים עליי.
אני מבינה שמעכשיו נלקח ממני הכל, פרט לדבר אחד: האופן שבו אספר לעצמי את הסיפור, הדרך שבה אבחר לפעול בתוך המציאות הנוראית שנכפתה עליי. "את בדרך לעזה מייה", אני מדברת לעצמי בראש, "את לבד ואת פצועה, אבל את תהיי בסדר", אני ממש מסבירה לעצמי מה קורה לי כדי להפנים וכדי לעזור לעצמי. הדיבור העצמי הוא טכניקה שפיתחתי כבר מילדות, ומהרגע הזה, זה מה שיציל אותי. "את תהיי בסדר, מייה", אני מרגיעה את עצמי בתוך האימה, "יש לך אותך!".
אני מגיעה לבית המשפחה של אחד החוטפים, ומגלה ששמו מוסטפא. מהרגע הזה חיי תלויים בו ובאשתו וואפה. מקבעים לי את היד לחתיכת עץ מדלת הרוסה, אני לא מקבלת משככי כאבים ואסור לי לצעוק או לבכות. 50 ימים ישב מולי מוסטפא עם רובה מכוון לפנים. ביד הפצועה שלי מכניסים צינור מתכת לקיבוע, בניתוח לא מקצועי וללא טיפול אנטיביוטי. מצב היד שלי הולך ומחמיר - מכאבים, מזיהום ומחוסר תזוזה. אני מקבלת בקבוק מים אחד לימים ארוכים, פעם בכמה ימים פיתה יבשה. אני לא מתקלחת אפילו פעם אחת. מפעילים עליי טרור פסיכולוגי, בחדר קטן בלי אוויר. בחוץ הפגזות שמרעידות את הקירות. אני כבר לא ילדה תמימה, אני בחורה צעירה שרק רוצה לחיות, שלא מתכוונת להישבר ורוצה לחזור הביתה.
אחרי 50 ימים, אני מובלת למנהרות, חלשה ופצועה. הגוף שלי חלש ומנוון, היד תלויה והזיהום מתפשט. שעתיים של הליכה, מחבל חמוש מקדימה, מחבל חמוש מאחור. 60 מטר מתחת לאדמה, אני מוכנסת לכלוב, אין אוויר ואין אור. בכלוב של שני מטר על שני מטר בגובה של 1.50 סנטימטר, אי אפשר לעמוד זקופה. שם אני פוגשת עוד חמש בנות צעירות. לראשונה מאז שנחטפתי, אני לא לבד. כל אחת וסיפור החטיפה האכזרי שלה.
חמישה ימים אנחנו עוברות ביחד בכלוב החשוך, עם שני שומרים חמושים שמתחלפים כל 12 שעות. מותר לנו לדבר בשקט. אני מנסה לעודד אותן, מבטיחה להן שתכף נצא. אנחנו פצועות והמומות ממה שקרה לנו. עד לפני כמה שבועות היינו ילדות תמימות. באחד הימים אנחנו יושבות בחושך ואני ולוחשת להן "בואו נחזיק ידיים ונשיר ביחד את 'שיר למעלות', זה השיר שליווה אותי בימים שבהם הייתי לבד, זה שיר שמזכיר לי את הנסיעות לארוחות שישי בבית של סבתא שלי. אנחנו שרות ביחד, במעגל, בחושך הסמיך, באוויר הדחוס.
ושוב רוחות של סתיו, וכעת מציינים שנתיים ללילה הכי שמח שהיה לי בחיים, לבוקר הכי נורא של חיי. אני כאן בגופי, אבל התמימות שלי נשארה בשדות הדם והלב שלי נשאר חטוף בעזה, עם 48 חטופים, חיים ומתים. אני כבר לא ילדה, אני אישה חזקה שלא תנוח עד שכולם יחזרו מבטן האדמה. היום יש לי סיפור לספר. היום אני יודעת שהחיים הם לא כפי שאנחנו חיים אותם, אלא כפי שאנחנו מספרים אותם לעצמנו - ואחר כך גם לאחרים. יש לי סיפור לספר, אני רוצה שכל העולם ישמע שאת החופש הפיזי אפשר לקחת לנו, אבל לא את החופש להאמין ולדמיין תקווה.
מי ייתן ובשבוע הקרוב נצליח לקיים את החוב המוסרי והאנושי הכי חשוב ודחוף שניתן: להשיב את כולם הביתה ממרתפי הגיהנום הנורא, זה שרק מי שהיה שם יבין. ושוב רוחות של סתיו, הלוואי ויביאו איתן את כולם. את כולם!!!