"פעם אחת נחנקתי מבכי, והמחבל אמר לי: חלאס, תפסיקי לבכות - או שאני שולח אותך למנהרה" - במילים מצמררות אלה שחזרה הערב (שישי) מייה שם את הזוועות שעברה בשבי חמאס. שם, ששוחררה בחודש שעבר בפעימה האחרונה של עסקת החטופים עם ארגון הטרור, התראיינה לערוצים 12 ו-13 וסיפרה על רגעי חטיפתה לרצועת עזה ב-7 באוקטובר, ועל הרגעים הקשים שעברה בידי המחבלים.
כבר במסיבת הנובה, שממנה נחטפה, חשה שדבר מה אינו כשורה. "הייתי במסיבה עם תחושת מועקה כבדה", סיפרה, "הרגשתי שמשהו הולך לקרות, לא הצלחתי ליהנות". כשהחל ירי הרקטות היא וחבריה החלו לנסוע ונתקלו במחבלים, שאחד מהם ירה בידה מטווח קצר. "צעקתי: 'אין לי יד, אין לי יד'. אמרתי שמע ישראל, אני לא רוצה למות. פתאום בא מחבל, ואמר לידיד שלי אליה (טולדנו, שגופתו חולצה מעזה) לקום. הוא קשר לו את הידיים. מאז לא ראיתי אותו יותר".
כשעמדה מול אחד המחבלים, סיפרה, החל "לגעת בי בחלק העליון" והכאיב בידה. "משום מקום בא רכב עם מחבלים ומשך אותי משם, ונסענו לעזה. משכו לי בשיער והוציאו אותי מהרכב".
המחבלים שיכנו אותה בחדר האחורי של אחד מבתי החולים ברצועה. "מתחו לי את היד הפצועה וקשרו אותה. ככה הייתי שלושה ימים, ואחריהם אמרו לי להתלבש ולעטות חיג'אב. הובילו אותי ישר לחדר הניתוח, בלי משככי כאבים, בלי כלום. המנתח שטיפל בי אמר: את בחיים לא תחזרי הביתה".
אחרי הניתוח היא נלקחה לדירה של משפחה בעזה, והוחזקה בחדר קטנטן, "רק 2 וחצי מטרים. זה אני ומחבל. הוא מסתכל עלי 24/7. יש פחד להיאנס, פחד שיקח את הנשק וידפוק לי כדור בראש פתאום. החדר היה סגור, מדי פעם זרקו לי אוכל. הילדים במשפחה הסתכלו עלי וצחקו. מסתכלים עלייך כאילו את חיה. את מפחדת בכל רגע שיקרה משהו פתאום".
היא חששה שהמחבל ינסה לגעת בה, אך הוא לא עשה זאת, "כנראה כי אשתו מחוץ לחדר. היא נכנסה מדי פעם והביאה לו קפה ותה".
במשך כל 54 הימים שבהם הוחזקה בשבי, לא ראתה מייה אור יום. "הגוף שלי לא זז.
היה לי קשה ללכת. הרגליים רעדו. קשה לישון כשאיש חמאס בוהה בך".
בראיונות מתייחסת שם לסבל הנפשי הרב בשבי. "השוויתי את עצמי לגלעד שליט, חשבתי שאישאר שם שנים. פעם אחת נחנקתי מבכי והוא אמר לי: חלאס, תפסיקי לבכות, או שאני שולח אותך למנהרה. הכנסתי לעצמי לראש: תישארי חזקה, אל תתפרקי פה, תכף את חוזרת". היו לי מחשבות על אבא, על אמא וכולם, על איך אני יוצאת מכאן וטסה לבטן גב בתאילנד".
באחד הימים, היא מספרת, "המחבל התחרפן והתחיל לבכות. הוא לקח את הקלצ'ניקוב. הייתי בטוחה
שהוא עומד לדפוק לי כדור בראש. שאלתי אותו מה קרה, הוא ענה ששני חברים שלו מתו בהפצצות צה"ל. בלב שמחתי, בחוץ העמדתי פנים שאני כואבת את כאבו".
במקרה אחר, הועברה לבית שבו שהו שלושה אנשי חמאס נוספים. "כולם ישבו חמושים עם כיסוי על הפנים. פחדתי פחד מוות. שאלתי אותם אם הם רעבים, שלחתי אחד מהם לשוק. אמרתי לו שיביא כמה מצרכים, ועשיתי להם שם 'טבחה'. הם קראו לי 'אום סולטאן'. הקללתי את הסיטואציה. זה היה להירצח, או לעשות להם 'טבחה', או להיאנס. כשיצאתי מהשבי אחד מהם אמר לי: אמר לי תגידי שהאנשים בעזה נחמדים".
ואכן, כשנשאלה מדוע החליטה להתראיין, סיפרה כי ביקשה "לשקף את המצב האמיתי של האנשים שחיים בעזה. מי הם באמת ומה עברתי שם. חשוב לי שיבינו שעברתי שואה, ושכולם שם מחבלים".