שנתיים עברו מאז היום ששינה את החיים שלי, שלנו, לעד. מה שהתחיל בעוד בוקר שגרתי של שבת וחג הפך לתאריך בלתי נשכח, סמל צרוב של אובדן וכאב. בשבילי, "שבעה באוקטובר" הוא עדיין רגע חי. רגע שלא נגמר. בכל בוקר אני מתעוררת לחיים חדשים, אבל עם לב חצוי שעדיין נשאר בעזה. האחים שלי, החברים שלי, עדיין לא כאן.
אני זוכרת את הרגע הראשון של החופש. את השמיים, את האור, את הצחוק שהתפרץ בלי שליטה. אבל יחד איתם גם את ההבטחה שנתתי לעצמי: לא לשכוח את מי שנשארו מאחור. לא לוותר ולעשות הכל למענם.
שנתיים אחרי, בנקודת זמן שנראית הכי קרובה לשחרורם מאז שאני השתחררתי, אני מבינה שהמאבק על החטופים הוא לא רק מאבק עבורם, הוא מאבק עבור כולנו. על מי שאנחנו כעם. על הערבות ההדדית, על היכולת שלנו להישאר עם אחד גם אחרי שכל כך הרבה נשבר.
כשיצאתי מהשבי למדתי כמה הכוח שלנו טמון באחדות שלנו. דווקא מתוך הייאוש הנורא במנהרות החמאס, במקום שבו אין הבדל בין ימין לשמאל, דתי או חילוני, הבנתי מהי באמת אהבת ישראל.
רק לפני שבוע עמדתי בכותל וראיתי עשרות אלפים מתפללים יחד. דמעות של כאב התערבבו בזעקה של תקווה. אנשים שלא מכירים זה את זה, אבל לכולם יש אותה תפילה אחת בלב - לראות את כולם חוזרים. זה הרגע שבו הבנתי שוב למה אני מאמינה. אני מאמינה בעם הזה. בעם שחוזר לקום, שוב ושוב, גם מתוך ההריסות.
אז היום, כשאנחנו מציינים שנתיים, אני רוצה לבקש בקול ברור: אל תהיו אדישים. אל תתנו לזמן לשחוק את הלב. אל תשכחו את שמותיהם, הם לא עוד שורה בחדשות. הם לא רק תמונות על שלטים הם הלב שלנו. ולכם, גלי וזיוי אהובים שלי, תחזיקו מעמד. אנחנו מתפללים שעוד רגע זה נגמר ואתם איתנו.
אנחנו עם שידע לקום מחורבן, לשרוד בכל מקום בעולם ולבנות מדינה מכלום. אין סיבה שלא נצליח גם בזה. אנחנו צריכים להיות מאוחדים ולהיאחז באמונה שבקרוב גם הם ישובו.
ולכם, האחים והאחיות שלי שעדיין שם, תחזיקו מעמד. עם שלם מחכה לכם. עם שלם נלחם בשבילכם.
אני מקווה שבקרוב מאוד, נחזיר אתכם הביתה.
עד שכולנו נשוב: טורים אישיים של שורדי שבי
ברור מי אשם במחדל, אבל גם לי יש חשבון נפש לעשות | יוכבד ליפשיץ
אני כבר לא ילדה. נלקח ממני הכל, פרט לדבר אחד | מייה שם
אני זוכר כל רגע מהחטיפה. סביר להניח שלא אדע מנוח לעולם | עומר שם טוב
מר נתניהו, אתה קרוב לגילי. בוא נדבר בארבע עיניים | עדינה משה
קשה להתעסק בפצע, אבל המשימה שלי היא לדבר עם כולם | לואיס הר
אני שורדת גם את היומיום כאן, מחוץ למנהרה. הסיפור לא נגמר | אביבה סיגל
אני רוצה להאמין שעושים הכל, אבל לפעמים פשוט בא לי לצעוק | דורון שטיינברכר