שנתיים חלפו מאז אותו בוקר נורא של 7.10. שנתיים שבהן אני מנסה לנשום, מנסה להאמין. שנתיים שבהן אני קמה בבוקר עם אשמה והולכת לישון איתה, כי אני כאן והם שם. כי אני שרדתי והם עדיין בשבי.
אני זוכרת איך ניסיתי להאמין שם - במנהרה, ברחובות עזה, בשעות של רעב ופחד. ניסיתי להאמין שהמדינה שלי לא שכחה אותי, שהיא עושה הכול להחזיר אותי. נאחזתי בכל בדל של תקווה, בכל מועד, בכל צליל מסוק. ניסיתי להאמין גם כשהלב אמר לי אחרת.
שנתיים אחרי, אני עדיין מנסה. אני רוצה להאמין שמקבלי ההחלטות באמת עושים הכול, שזה בראש סדר העדיפויות שלהם. אני רוצה להאמין שהחברה הישראלית לא התעייפה, שלא התייאשה. אבל לפעמים זה מרגיש שאני צועקת בחלל ריק.
אני לא אדם שצועק, אני לא אדם שמקלל, אבל בא לי לצעוק. בא לי לקלל. כי זה לא הגיוני בשום צורה: חגים עוברים, מועדים עוברים, בחירות, כותרות, ממשלות - והם לא חוזרים. והאחריות הזאת מרחפת מעלי כל הזמן.
ביומיום, אפילו בדברים הכי פשוטים - חיוך, יציאה מהבית, כוס קפה - האשמה יושבת שם. אני כאן והם שם. ואני מחייכת עם אשמה, צוחקת עם אשמה, אפילו חוגגת חגים עם אשמה. זו עננה שלא מתפזרת.
אני מבקשת, לא - אני דורשת: אל תפספסו את ההזדמנות הזאת. היא כאן, עכשיו, על השולחן, בכותרות. גם אם היא תדרוש ויתורים, גם אם היא תכאב - זו ההזדמנות להציל חיים, להשיב חללים, לסיים פרק נורא ולהתחיל שיקום.
מנהיגים באים והולכים, אבל האחריות נשארת. האחריות היא להחזיר את כל החטופים - החיים לשיקום, הנרצחים והחללים לקבורה ראויה.
הלוואי שהחטופים שומעים אותנו עכשיו. הלוואי שהם יודעים שהעם שלהם רוצה אותם כאן, איתנו. הלוואי שהם יודעים שאנחנו לא מוותרים עליהם.
שנתיים הן נצח. הן יותר מדי. תצילו אותם. תצילו אותנו.
עד שכולנו נשוב: טורים אישיים של שורדי שבי
ברור מי אשם במחדל, אבל גם לי יש חשבון נפש לעשות | יוכבד ליפשיץ
אני כבר לא ילדה. נלקח ממני הכל, פרט לדבר אחד | מייה שם
אני זוכר כל רגע מהחטיפה. סביר להניח שלא אדע מנוח לעולם | עומר שם טוב
מר נתניהו, אתה קרוב לגילי. בוא נדבר בארבע עיניים | עדינה משה
עמדתי בכותל והבנתי שוב למה אני מאמינה | אמילי דמארי
קשה להתעסק בפצע, אבל המשימה שלי היא לדבר עם כולם | לואיס הר
אני שורדת גם את היומיום כאן, מחוץ למנהרה. הסיפור לא נגמר | אביבה סיגל