לא ידעתי מה קרה מסביב, רק על החטיפה שלנו. חשבנו שנצא, יום-יומיים בדיקות בבית חולים והביתה לקיבוץ. לא ידענו על כל מה שהיה בניר עוז, על הנובה. כשיצאנו היינו בטוחים שאנחנו יוצאים ושכולם יצאו בתוך כמה ימים. שהמדינה שלנו תחשוב שזה הדבר החשוב ביותר. עם הזמן התאכזבנו שזה לא ככה. לא יודע באיזה מצב הייתי עכשיו אם הייתי נשאר שם. אני מנסה לא לחשוב על זה. המזל שלי היה שזה היה יחסית מהר. 129 יום לעומת 3 שנים. קשה לתאר לעצמך בראש את זה. הייתי בקומה שנייה בדירה, היום כולם במנהרות, מורכבים, קשורים בשלשלאות. זה מצב נוראי.
אני אף פעם לא מאבד את התקווה. כל פעם אומר אינשאללה שעכשיו זה יקרה. אבל עד הרגע שאראה אותם פה שום דבר לא קיים. התאכזבנו כל כך הרבה פעמים, שמענו כל כך הרבה שקרים. עד שלא אראה אותם פה אין כלום. כל פעם שקרובים להסכם ולא יוצא כי שמים לזה רגליים. כל אחד צריך לעשות את החשבון נפש שלו.
אני נאחז במשפחה, בילדים, בנכדים. בריקוד. אני רוקד בפסטיבל כרמיאל, בפתיחה שלו. ואני מדבר אל הקהל בתור אחד שחזר משם, מספר שהייתי חטוף ושוחררתי על ידי כוחותינו, שאני שמח להיות פה ולרקוד. שאני חופשי. זה נותן לי כל כך הרבה כוח. חזרתי עכשיו מלוס אנג'לס עם קלרה, סבב הרצאות, מדי ערב. אחרי הפסטיבל אני טס ישר לבייג'ינג. הכול חלק מהחיים החדשים שלי.
אני מתעסק היום בהסברה, מתרוצץ ממקום למקום, בארץ ובחו"ל, במטרה לא לשכוח את 7 באוקטובר, לספר את הסיפור שלנו בעולם, לאחד את העם היהודי כמה שאפשר ולתת כוח לכל המשפחות. זה חלק מהריפוי, ועם זאת קשה להתעסק בפצע כל הזמן. אבל זאת המשימה שלי, שנתנו לי הימ"מ כששחררו אותי: לדבר עם כל מי שאפשר. לדבר על הכל ולענות לכל השאלות כל עוד זה לא פוליטי. כל שבת אני משתדל להיות בכיכר, אנחנו חלק ממשפחה אחת גדולה שנפלה לזה ביחד. צריכים לתמוך אחד בשני.
בכל השנים אחרי השואה אמרנו "לעולם לא עוד". אני לא אומר את זה. אני אומר שצריכים להיות מוכנים בכל מצב. אנחנו לא יודעים מה יקרה עוד שנייה. צריכים להתכונן גם צבאית וגם כעם, להיות חזקים ומוכנים לכל תרחיש. הכול יכול לקרות. 7 באוקטובר תפס אותנו בפתאומיות, לא ידענו איך להגיב ומה לעשות. זה בלבל אותנו וכל העם שלנו בטראומה. אנחנו צריכים לחיות עם הטראומה עד הסוף, היא לא תיעלם. ולהיות מוכנים להתמודד אם יקרה משהו בסגנון הזה.
עד שכולנו נשוב: טורים אישיים של שורדי שבי
ברור מי אשם במחדל, אבל גם לי יש חשבון נפש לעשות | יוכבד ליפשיץ
אני כבר לא ילדה. נלקח ממני הכל, פרט לדבר אחד | מייה שם
מר נתניהו, אתה קרוב לגילי. בוא נדבר בארבע עיניים | עדינה משה
אני זוכר כל רגע מהחטיפה. סביר להניח שלא אדע מנוח לעולם | עומר שם טוב
עמדתי בכותל וזה הרגע שבו הבנתי שוב למה אני מאמינה | אמילי דמארי
אני שורדת גם את היומיום כאן, מחוץ למנהרה. הסיפור לא נגמר | אביבה סיגל
אני רוצה להאמין שעושים הכל, אבל לפעמים פשוט בא לי לצעוק | דורון שטיינברכר