מאות אנשים הגיעו היום (שלישי) לחלוק כבוד אחרון לעודד ליפשיץ, שנרצח בשבי חמאס בגיל 83. ליפשיץ הושב לישראל במסגרת פעימת החללים בשבוע החולף. לפני הלוויה, בתחומי המועצה האזורית אשכול התאספו אלפי תושבים שהגיעו מכל רחבי הארץ כדי לחלוק לו כבוד אחרון, ומניפים דגלי ישראל לזכרו.
ארנון, בנו הבכור, ספד לאביו. "אבא, עכשיו אתה פה, עכשיו אתה בבית. המילים הללו מבטאות את תחושת השיבה הביתה, ובמקביל משדרות את הצער על כך שאיבדנו אותך, גיבור אמיתי. לאחר מותו, היו רבים שנזכרו במילים "על צבי ישראל במותך חלל" - איך נפלו גיבורים. העסקה הושלמה, אך אני יודע כי לא היית מוכן שמישהו יסכן את עצמו כדי להוציא את גופך".
"היית ילד גאון חיפאי, אדם שבמהלך כל שנותיו שמר על עקרונותיו - 'נאה דורש, נאה מקיים', ואהבת לרעך כמוך", המשיך ארנון. "כל זאת, לצד השאיפה המתמדת לעולם טוב יותר, שוויוני ומוסרי. התסכולים שהיו לך לגבי מצב החברה, המדינה והעולם לא מנעו ממך להמשיך להילחם על האמונות שלך, ולעזור לכל מי שזקוק לעזרה. דוד חיים, אחיין אהוב שלך, סיפר לי איך תסכלת אותו כאשר הוא בא אל המקום שבחרת לחיות בו. שדה, פרה וצריף - כל זאת נראה בעיניך כהביטחון והכבוד שבחרת. לא רק במעגל המשפחתי, אלא גם בקהילה, מילאת תפקידים רבים: מתקן אופניים, עוזר חצרן, אב בית בבית הספר האזורי וגזבר. כל תפקיד ששימשת בו, היה עבורך כבוד".
ארנון סיפר על חשיבות המשפחה עבור עודד. "היית מצטער על כך שהפסיקו את סדרי הפסח המשפחתיים, על התרופפות המשפחה המורחבת, אך תמיד ידעת איך לחבר את כולם יחד. משפחה שהתאגדה, תומכת ומחזקת, גם כשיש בינינו מרחקים גדולים. המאבק לשחרור החטופים היה תמיד קרוב ללבך, והיה מרגש לראות אותך ואת אמא יחד בשנים האחרונות - משדרים אהבת משפחה אמיתית, שתמשיך להוות מקור השראה לדורות הבאים. אמא, שהפכה לסמל המאבק לשחרור החטופים, הפכה לבלתי נלאית בעידוד ותמיכה - מנחמת, מעודדת ומשמשת מקור השראה לכל מי שמחפש תקווה".
שרון, בתו של עודד, ציטטה טקסט שכתב בימי חייו: ""אני הקטן שאפתי ללכת, ולו רק בכמה צעדים צנועים, בדרכם המפוארת של נביאי המוסר והצדק החברתי, עמוס, ישעיהו וירמיהו, שלחמו באומץ ובהקרבה נגד שחיתות בציבור ועוולות ההנהגה המושחתת. גם הלכתי בעקבות יורשיהם בימינו, הסוציאליסטים ומקימי התנועה הקיבוצית. ספגתי ערכים מאמי, מורה ומנהלת שלא חששה להתעמת אפילו עם מנהיגים כמו בן גוריון. מ1972 ובמשך שש שנים הייתי ממובילי המאבק הגדול נגד גירוש הבדואים מפיתחת רפיח. כל חיי השתתפתי במאבקים למען השלום, כולל בפגישות אסורות עם הנהגת אש"פ. שילמתי ואני משלם מחירים אישיים, אבל איני מצטער לרגע ואני חש סיפוק וגאווה".
אחותו של עודד, תלמה, סיפרה על איך זה היה לגדול עם עודד. "אח מהאגדות, תומך מקבל ואוהב. בילדות היינו שעות רבות יחד בבית: מדברים, משחקים - ולעודד היה הרבה רעיונות. עודד היה אח מסור. בתור ילדה היה לוקח אותי מרצונו לכל מקום, אפילו לחברים שלו גם".
"ביום חמישי, 5 באוקטובר, הוא ניגן לי על הפסנתר. בשבעה באוקטובר דיברנו בשעה שמונה וחצי. הוא אמר שהיו הפצצות כבדות וקולות ירי בחוץ, אבל הוא לא פחד ואמר מיד 'צה"ל יגיע, עשר דקות'. אף אחד לא הגיע עד שעות הערב. קשה לי בלעדייך . כעת אתה איננו".
גדי, אחיינו של עודד, סיפר כי החיים שונים ללא עודד. "מאז אותה שבת עודד תמיד איתי, מורה לי את הדרך. בשבילו נאבקנו ונמשיך להיאבק. עכשיו שהוא איננו, משהו מאיתנו הלך איתו. עודד ממשיך לחיות בליבנו".
יוכבד, אלמנתו של עודד, ספדה לעודד על 67 שנים יחד. "בראשית דבריי, אני רוצה להודות לכולם שבאתם לחלוק כבוד אחרון לעודד יקירי", אמרה. "מוזר לי ולא נתפס לי שאני מספידה אותך. אני רוצה להודות לך על 67 שנים של יחד. בחיים המשותפים, עודדנו תמיד אחד את השנייה, טיילנו בעולם, לקחנו את נכדינו איתנו לחוות".
"חטיפתנו ומותך עיררה אותי", אמרה יוכבד. "לחמנו למען השלום, אבל חטפנו מכה קשה מאנשים מהצד השני. הקבלה שלנו הופקרה, חטופינו עדיין מורעבים ומוחזקים בשלשלאות בעזה. חובת המדינה להחזיר אותם עכשיו, את כולם. אין בי יאוש, אלחם למען שחרורם. חיכיתי לשמוע אותך מנגן בפסנתר החדש. כל לילה ובוקר, אתה במחשבותיי".
יזהר ליפשיץ, בנו של עודד, ביקש סליחה מאביו. "אבוש, סליחה שלא הייתי בשבילך ב-7 באוקטובר, שניסית להגן על אמא לבד, שמתת מוות בעינויי גוף ונפש בעזה כמו חבריך לקיבוץ אלכס דנציג, יורם מצגר, עמירם קופר, חיים פרי, אברהם מונדר ואריה זלמנוביץ", ספד. "קהילתך שעונתה ונשרפה במ"מדים נמצאת כאן באדמה, חיים מתים, וגם חיים מתים שעומדים פה חלקם.סליחה שאני קובר פה כמה עצמות כשהלב והנשמה שלך בעזה עם החללים והחיים".
"אבא, אתה כמה משה. רצית להיות האחרון שחוזר, אני בטוח, מנהיג אמת", ספד. "אנו חיים מציאות מורכבת. כולם צריכים לחשוב מה לעשות וזה שאתה לא יכול לספר לנו איך להתנהג בינינו, בתוך עמנו וארצנו מקשה את הסיפור. נוח בשלום".
הספדו של נשיא המדינה יצחק הרצוג:
"אני ניצב כאן, על שפת קברך, מול רגבי אדמתך, וכנשיא מדינת ישראל, בשם מדינת ישראל - מבקש ממך - עודד האהוב, מיוכבד וממשפחתכם היקרה - סליחה. סליחה שמדינת ישראל לא הגנה עליך, על משפחתך ועל קיבוצך. סליחה שמול מפלצות האדם נאלצת לעמוד לבד. סליחה שלא הספקנו להציל ולהשיב אותך ואת כל חבריך - ממלתעות המרצחים, לכאן, הביתה, בשלום. סליחה.
את הסליחה הזו אני מבקש בהכנעה גם מכם - חברות וחברי קיבוץ ניר עוז האמיצים והאצילים. כנשיא מדינת ישראל, אני מבקש במעמד הכואב והמייסר הזה להרכין ראש גם בפניכם ולבקש מכולכם סליחה: סליחה על שבאותו יום ארור לא היינו כאן בשבילכם. סליחה על המחדל וליקוי המאורות שבעטיו שילמתם, ושילמנו כולנו, מחיר נורא כל כך. בימים אלה, כשאנחנו מלווים את אהוביכם למנוחת עולמים - מכל לב, מכל בית ומכל שביל בניר עוז אפשר לשמוע את הזעקה, את הקריעה ואת הבכי הנורא. וכולנו איתכם בזעקה הזו. אני יודע שאתם, יחד עם אלפי אנשים, משפחות וקהילות, נושאים עמכם את זוועות אותו יום ארור. שמעתי מכם ומעוד רבים כל כך - את הזעקה והדרישה הצודקת - לתת מקום ראוי לקולות, לעדויות, לסיפורים ולכלל התיעודים של מי שעולמם חרב בשבעה באוקטובר.
אני שב וקורא מכאן להקמת ועדת חקירה ממלכתית, שהיא דרך המלך של מדינה מתוקנת - להעמיק באומץ ובמקצועיות בכל מה שגרם למחדל ולאסון הנורא. זו אבן דרך קריטית במסע לעבר ריפוי, שיקום ובניין המדינה והחברה - אחרי השבר הגדול. מעדויות החטופים ששבו - בהם אלה שעימנו כאן - ברור מעל לכל ספק: כל אחד מהחטופים - הוא מקרה הומניטרי. עבור כולנו כל אחד מהם הוא עולם ומלואו, אבל עבורכם הם הרבה מעבר לכך: אלה משפחותיכם, חבריכם, האנשים האהובים שגדלתם לצידם, חלק מנוף חייכם, מנפשכם. אני מתחייב בפניכם: לא אנוח ולא אשקוט, עד שהם יחזרו הביתה. כולם. עד האחרון שבהם. החיים לשיקום ולביתם, והחללים לקבר ישראל.
יחד אתכם אני מרכין ראש בתודה וביראה, בפני המשפחות השכולות הרבות ששילמו מחיר נורא וכבד כל כך עבור השבת החטופים והחטופות, והשבת הביטחון לאזרחי ישראל. אני נושא מכאן תפילה וכמיהה לשלום אמת ולביטחון אמת עבור עמנו ומדינתנו; ומתפלל להצלחתם ושלומם של חיילי צה"ל ולרפואת הפצועים בגוף ובנפש. תהא נשמתו של עודד ליפשיץ היקר והאהוב; ונשמותיהם של כל נרצחי ניר עוז ומערב הנגב, ושל כלל חללי ונרצחי שבעה באוקטובר והמערכה הקשה, צרורות בצרור החיים לעד, ויהי זכרם חקוק על לב העם לדור דור".
אלון מפרדס חנה הגיע להיפרד מעודד, ועומד על כביש הגישה לקיבוץ. "באנו לחלוק כבוד אחרון", אמר לוואלה. "עברו יותר מידי ימים מאז הטבח, הגיע זמן שכל החטופים יחזרו הביתה בחיים לשיקום, והחללים לקבורה".
מושיק וחיה ליננברג מרמת השרון, הגיעו לטקס כדי להיפרד מעודד ליפשיץ. "באנו להזדהות ולחלוק כבוד אחרון", אמרו. "באנו לבכות יחד עם משפחת ניר עוז ועם כל עוטף עזה".
מסע הלוויה יצא מחברה קדישא ראשון לציון, בהשתתפות מאות מתושבות ותושבי העיר וראש העירייה - רז קינסטליך, שהקריא פרק תהילים. המסע יעבור בצומת סעד וימשיך עד לקיבוץ ניר עוז - שם יובא עודד למנוחת עולמים. ראש עיריית ראשון לציון, רז קינסטליך, ספד לעודד: "אנו נפרדים היום בלב כואב ובצער עמוק מעודד ליפשיץ ז"ל שנרצח בידי מרצחים שפלים", אמר. "עודד היה חלוץ מייסד של קיבוץ ניר עוז, איש אדם ואדמה, ומדינה שלמה כואבת את לכתו. בשמי ובשם תושבות ותושבי העיר אני שולח תנחומים למשפחתו".
עודד ליפשיץ בן ה-85 נחטף עם אשתו יוכבד, בת ה-83, ביום המתקפה של מחבלי חמאס מניר עוז. ב-23 באוקטובר שוחררה יוכבד משבי חמאס. עודד נולד בחיפה, היה בשומר הצעיר וב-1957 חבר לגרעין של מייסדי ניר עוז ומאז נשאר. הוא מילא תפקידים שונים בקיבוץ, הגיש תכניות ב"שעה קלה על כלכלה" בגל"צ, השתתף בארבע מלחמות והיה אקטיביסט בלתי נלאה לשלום ולזכויות אדם. לבני הזוג ארבעה ילדים, 10 נכדים ונינה אחת. בשבי, יוכבד ועודד הוחזקו בנפרד. יוכבד שוחררה לאחר 17 ימים בשבי, ומאז נאבקה יחד עם ילדיה ונכדיה על החזרתו. עד חזרתה לא ידעה מה עלה בגורלו.