לפני 681 ימים, בשעה הזאת בדיוק, החיים שלי השתנו. אני הייתי שם. נחטפתי, הוחזקתי בשבי, נשלל ממני החופש. חוויתי על בשרי מה זה להיות חטופה בעזה. זה פחד שאין לו סוף, חוסר אונים שמכרסם בכל חלק בגוף. חזרתי, אבל נשארתי עם צלקות שלא יגלידו לעולם. ובעיקר - חזרתי אל מציאות שבורה, שבה אבא שלי עדיין שם. הוא נחטף באותו יום, נרצח, ועדיין מוחזק בעזה. לא חי, לא איתי - וגם לא קבור באדמה הישראלית שאותה אהב.
המאבק שלי היום הוא לא רק של מי שחזרה מהגיהינום. הוא מאבק של בת שדורשת את הזכות הפשוטה ביותר - להביא את אבא שלה למנוחה וקבורה ראויה. לעלות לקבר, להניח אבן, לומר קדיש. גם זה נגזל מאיתנו. במדינת ישראל של 2025 אני צריכה להיאבק כדי להתאבל.
אבל זה לא רק הסיפור שלי. יש עוד עשרות משפחות שחיות את אותו סיוט. 50 חטופים וחטופה כלואים בגיהינום כבר כמעט שנתיים. 681 ימים של כאב, של מאבק, של שעון מתקתק. ואנחנו כאן - מחכים לשובם.
אני פונה אליכם, אל כל אזרחי המדינה הזאת: תהיו איתנו. אל תעזבו אותנו עד שהחטוף האחרון חוזר. אסור שנלמד לחיות עם המציאות הזו. אסור שנמשיך כאילו "התרגלנו". כי ברגע שזה יקרה - נאבד את עצמנו כחברה. כל יום שעובר בלי הקול שלכם - מקבע את השגרה המעוותת הזו. כל דקה של שתיקה - מרחיקה אותנו מהחובה המוסרית הבסיסית ביותר: להחזיר את החיים לשיקום, ולהחזיר את החללים לקבורה ראויה.
הבוקר, יום ראשון, ישראל עוצרת. זוהי לא עוד שביתה, אלא זעקה. מאות חברות, אוניברסיטאות, רשויות מקומיות ואזרחים מכל הארץ משתתפים בעצירה הזאת. לא כדי "להפסיק לעבוד" - אלא כדי לעצור את ההכחשה. לעצור את הניסיון להמשיך כרגיל, בזמן שהחטופים שם, בזמן שהנרצחים מוחזקים כבני ערובה.
העצירה הזו היא לא פוליטיקה. היא לא ימין או שמאל. היא לא אינטרס מגזרי. היא קריאה אנושית אחת: עד שהחטוף האחרון חוזר - אנחנו לא חוזרים לשגרה.
אני יודעת מה זה להיות שם. אני יודעת מה זה לשבת שם בחושך, לספור שניות אינסופיות, ולהחזיק רק בתקווה שמישהו בחוץ נלחם עליי. היום אני כאן - וקולי הוא קריאה אחת: אל תפסיקו להילחם איתנו.
אל תתנו לשגרה לנצח. אל תתנו לשבי להפוך למציאות מקובלת. תהיו איתנו, תעצרו איתנו, תעמדו איתנו ברחובות, במפעלים, בכיכרות. תראו שלא שכחתם.
אני, נוגה וייס - שורדת שבי ובתו של אילן וייס - עוצרת הבוקר את המדינה. כי זה המינימום שמגיע לאבא שלי. כי זה המינימום שמגיע לכולנו.