שלושה תרחישים, אחד מהם מסוכן ביותר: בדרך להכרעה מול הגרעין באיראן

המסקנה היא שאנו עומדים בפני קיץ של הכרעה משולשת: או שנגיע למו"מ לקראת הסכם גרעין חדש, כמו שהנשיא טראמפ רוצה; או שנגיע לתקיפה ישראלית, כמו שראש הממשלה רוצה; או שנגיע למו"מ אינסופי ללא הכרעה, כמו שמנהיג איראן רוצה.

על מנת להגיע להסכם גרעין טוב יותר, המנהיג העליון נדרש לחתום הסכם עם האדם שבגד בו בפעם הקודמת, הנשיא טראמפ.

ישראל יכולה לפעול לבדה. סביר שהיא תשיג את היעדים הטקטיים בהצלחה כבירה. זאת ועוד, קל לתכנן וגם לבצע פעולה עצמאית לא מתואמת. הבעיה היא שההישג אינו סופי, ויש לקבע את ההצלחה הטקטית במסגרת מדינית ארוכת טווח. יש להניח שתגיע פעולת תגמול האיראנית, שהתגובה הישראלית עליה תהיה רחבה מעבר לפרויקט הגרעין; מדובר בהסלמה לכל דבר, שאין לדעת איך תסתיים. אפשר להעריך שהאירוע יתחיל בהצלחה מבצעית, אבל בראייה רחבה יותר, חשוב יותר לדעת כיצד יסתיים. מה איראן תעשה בטווח הארוך? ואיך זה ישפיע על המזרח התיכון? לכן, על אף הפיתוי האדיר, אסור לישראל לפעול לבד. ודווקא משום שהממשל האמריקני הנוכחי לא יגביל את ישראל, גם לא נכון מצידה לפעול לבד.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ הודיע כי בשבת הקרובה יחלו שיחות ישירות בין ארה"ב לאיראן בדרג בכיר. ואם לא נגיע להסכם, הוא הוסיף, "יהיה רע מאוד לאיראן". הצהרה ברורה וחדה זו מצטרפת לראיות נוספות, המעידות כי צפויים לנו חודשים של הכרעה בנושא האיראני. לוח הזמנים עד סוף השנה מחייב אף הוא את כל הצדדים להגיע להכרעה:

• באמצע חודש מאי יפוג האולטימטום שהציב טראמפ לאיראן. אם אין מו"מ אפקטיבי, הוא התחייב לתקוף.
• בחודש יוני הקרוב תגיש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית דו"ח רבעוני שצפוי להיות ביקורתי ביותר. בפועל, זה יהיה כתב אישום המכשיר את הקרקע להחלטת מדינות אירופה לסגת מההסכם.
• בחודש יולי יחליטו מדינות אירופה על ההפעלה של מנגנון הנסיגה מהסכם הגרעין (מה שמכונה snap back).
• אם יפעילו אותו, החל מאוקטובר תחל תקופה של 90 יום שבסיומה יושתו מחדש סנקציות מועצת הביטחון של האו"ם. וחמור אף יותר מבחינת איראן - תיק הגרעין האיראני יחזור למועצת הביטחון.

אם אכן יופעל מנגנון נסיגה זה, איראן צפויה להגיב; חוסר תגובה ייחשב חולשה. היא יכולה לחצות את הקווים האדומים של המערב (באמצעות העשרת אורניום ל-90%, או נסיגה מהאמנה למניעת הפצת נשק גרעיני), או לעשות צעדים שהגדיר נשיא ארה"ב הקודם כהנשקה (פיתוח נשק) - מה שיחייב תקיפה.

המסקנה היא שאנו עומדים בפני קיץ של הכרעה משולשת: או שנגיע למו"מ לקראת הסכם גרעין חדש, כמו שהנשיא טראמפ רוצה; או שנגיע לתקיפה ישראלית, כמו שראש הממשלה רוצה; או שנגיע למו"מ אינסופי ללא הכרעה, כמו שמנהיג איראן רוצה.

האפשרויות העומדות בפנינו על מנת למנוע מאיראן השגת נשק גרעיני הן הסכם גרעין, מבצע צבאי או הפלת המשטר. אלא שכל אחד מהנתיבים הללו טומן בחובו שורת דילמות:

הכוונה כאן היא להסכם גרעין טוב, כזה שבמסגרתו איראן מוותרת על הרצון להשיג נשק גרעיני, עד כדי פירוק תוכנית הגרעינית, כמו במקרה של לוב. לא לחינם הזכיר זאת ראש הממשלה בחדר הסגלגל - זו כנראה הדרך הטובה ביותר להשיג את המטרה. הניסיון ההיסטורי מוכיח שרק מדינות שוויתרו מרצונן - עצרו. הבעיה המרכזית עם הסכם גרעין אינה חוסר האמון שיש לנו במשטר האייתוללות (בכל הסכם בינלאומי בין מדינות יריבות יש מרכיב של חוסר אמון עמוק וחשדנות); הבעיה האמיתית היא שהסכם יספק לאיראן חבל הצלה כלכלי, ועלול לחזק את המשטר. הנשיא אובמה, שחתם על ההסכם הראשון ב-2015, חשב כי דווקא הפתיחות של איראן לעולם תביא לפתיחות של הדור הצעיר למערב, ולהחלשת משטר האייתוללות. היום זה נשמע נאיבי. התרחיש הסביר יותר הוא שאיראן תנצל את הכסף כדי להעצים את כוחה הצבאי ולייצב את שלטונה.

תקיפת אתרי הגרעין תשמיד אותם, ותעצור את הפרויקט למספר שנים. הבעיה היא שכל תקיפה, נרחבת ככל שתהיה, רק דוחה את הפרויקט ולא מבטלת אותו. נהפוך הוא: סביר שתקיפה תוביל את המנהיג העליון למסקנה שרק יכולת גרעינית תמנע תקיפות נוספות, והוא עלול להנחות בשל כך על השגת נשק גרעיני מהר ככל הניתן.

מבחינה צבאית, על מנת לעצור פרויקט גרעין לא די בתקיפת אתרי הייצור; יש להרחיב את הפעולה ולפעול גם מול צבא איראן, כלומר לחתור למלחמה. על מנת להשיג את המטרה, יש לקיים מערכה ארוכה של תקיפות חוזרות ונשנות נגד כל ניסיון לפרוץ לגרעין. מערכה כזו מצריכה מודיעין ייחודי, גמישות מבצעית, ותיאום מלא עם ארה"ב - היחידה שיכולה להבטיח לישראל גיבוי בגלי תקיפה נוספים לשם שימור ההישג, וכדי לדחות את הפרויקט שנים לרבות קדימה.

ברירת הביניים היא להמשיך בלחץ כלכלי עד להחלשת המשטר ונפילתו. ההנחה היא שככל שהמצב הכלכלי הפנימי יחמיר, יציבות המשטר תעורער, והסיכוי להפיל אותו יגבר. אכן, ייתכן שמחאת החיג'אב בישרה על השינוי שאפשר לראות כעת באיראן: חילון בהיקפים גדלים והולכים, בריחת מוחות ולצידם מצב כלכלי קשה מאוד. אלא שהמציאות מורכבת יותר - הסנקציות החמורות של ממשל טראמפ הקודם דווקא יצרו חוסן כלכלי איראני; חמינאי והכוחות השמרניים ראו בצעדי הענישה נגדם אות משמיים, המחייב אותם לכונן כלכלה אחרת, שאותה מכנה המנהיג העליון "כלכלת ההתנגדות".

כל נתיב עלול להצמיח בעיות, אבל האסטרטגיה הרצויה מחברת את יתרונות שלושת הנתיבים למקשה אחת. או במילים אחרות: כדי להשיג את המטרה, יש להשתמש בכלי צבאי (באיום או מעשה) על מנת להביא את איראן לחתום על הסכם שלפיו היא מוותרת כליל על הפרויקט הגרעיני, ועדיין נותרת תחת סנקציות כלכליות בגין הפרת זכויות אזרח ותמיכתה בטרור העולמי - צעד שימשיך להחליש את משטר האייתוללות. קל להגיד, אבל קשה לעשות. נפרק את הסוגיה לסעיפים:

לצד הבעיות הקבועות שהיו טמונות בהסכם הקודם, מתווספת הפעם בעיית ההקשר הנוכחי. כזכור, ב-2018 הנשיא טראמפ פרש מהסכם הגרעין, והשית מחדש את הסנקציות שהנשיא אובמה ביטל בצו נשיאותי. בעשותו כן, אישש הנשיא טראמפ את הטענות של המחנה הרדיקלי באיראן, שטוען זה שנים שכל תכליתו של המערב הוא להפיל את משטר האייתוללות, ולפיכך אין טעם בעסקאות איתו.

לאחר שנבגד (לתפיסתו) בפעם שעברה, חמינאי נדרש כעת לתת אמון פעם נוספת באדם שבגד בו - תרחיש בעל סיכויים נמוכים מאוד, שרק כוח עליון יוכל לגרום לו להתממש. למרבה המזל, הכוח הזה קיים במלאי: הגיבוי המוחלט של טראמפ לנתניהו, העובדה המוכרת שנתניהו מעוניין כבר שנים רבות לתקוף באיראן היעדר האיום מרשת השלוחים של טהראן, והחולשות במערך ההגנה האווירית האיראנית שעדיין קיימת - השילוב של כל אלה יוצר לראשונה "איום צבאי אמין". לישראל יש רצון ויכולת לתקוף באיראן. השאלה אינה מתי לתקוף, אלא כיצד ללחוץ על איראן - באמצעות האיום הצבאי או הפעולה הצבאית - לחתום על הסכם גרעין טוב יותר. תקיפה לבדה לא תביא את ההישג, אך גם אמון נאיבי בהסכם לא יאפשר מציאות ביטחונית טובה יותר לאורך זמן.

ישראל יכולה לפעול לבדה. סביר שהיא תשיג את היעדים הטקטיים בהצלחה כבירה. זאת ועוד, קל לתכנן וגם לבצע פעולה עצמאית לא מתואמת. הבעיה היא שההישג אינו סופי, ויש לקבע את ההצלחה הטקטית במסגרת מדינית ארוכת טווח. יש להניח שתגיע פעולת תגמול האיראנית, שהתגובה הישראלית עליה תהיה רחבה מעבר לפרויקט הגרעין; מדובר בהסלמה לכל דבר, שאין לדעת איך תסתיים. אפשר להעריך שהאירוע יתחיל בהצלחה מבצעית, אבל בראייה רחבה יותר, חשוב יותר לדעת כיצד יסתיים. מה איראן תעשה בטווח הארוך? ואיך זה ישפיע על המזרח התיכון? לכן, למרות הפיתוי האדיר, אסור לישראל לפעול לבדה. ומכיוון שהממשל האמריקני הנוכחי לא יגביל את ישראל, גם תהיה זו טעות מצידה לפעול כך.

גם ארה"ב יכולה לפעול לבדה. פעולה אמריקנית תכלול תקיפה של מתקני הגרעין, אך גם תפעל לשחיקת כלל היכולות הצבאיות של איראן (כולל טילים והגנה אווירית). סביר שתקיפה שכזו גם תכלול איתות למשטר לצורך הרתעה מפעולה עתידית. ומכיוון שארה"ב מסוגלת לפעול רחוק מגבולותיה, ולמשך זמן רב, היא יכולה לנהל מערכה ארוכה נגד איראן. זהו האיום האולטימטיבי על טהראן, שכן טמונה בו סכנה אמיתית ליציבות המשטר.

הבעיה היא שמדובר, לגישת הנשיא טראמפ, במערכה יקרה מאוד; מערכה שמסיטה את הקשב מסין, החשובה לו יותר, ושעלולה להסתיים בדיוק כפי שהתחילה, ללא הישג אדיר שאפשר להתגאות בו. גם בתרחיש שארה"ב תפעל לבדה צפויה איראן להגיב, בין השאר מול ישראל ומדינות המפרץ, וייתכן שהתגובה-על-תגובתה תוביל להסלמה שתגרור את ארה"ב למלחמה רחבה בהרבה. בשורה התחתונה, התסריט הזה הוא חלום ישראלי, וסיוט אמריקני.

מדובר בתקיפה לצורך חתימה על הסכם. בתרחיש כזה, ישראל או ארה"ב ייצאו ל"תקיפת-איתות", כחלק מהמו"מ. הרעיון הוא להחזיר את איראן לשולחן המו"מ באמצעות לחץ צבאי - שיבוא ליד ביטוי, למשל, בהשמדת אחד האתרים באיראן וכלל יכולת הההגנה האווירית. לאיראנים מוגשת הצעה שאינם יכולים לסרב לה: גשו חזרה למו"מ, או תסתכנו בתקיפה שתביא לקריסתכם. ההצעה הזו אמנם הגיונית, אבל לא עולה בקנה אחד עם התנהגותו של חמינאי עד כה, שדווקא הגברת הלחץ הצבאי גורמת לו להגיב בעוצמה. חיסול חסן מהדווי נענה בתגובה ישירה מצד איראן; חיסולי איסמעיל הנייה ומזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה - לתגובה קשה ממנה; ככל שחמינאי מוכה יותר, מסקנתו היא החרפה, מחשש להיתפס כחלש. יתרון אחד אפשרי כאן הוא ש"תקיפת איתות" לא תוביל בהכרח להסלמה רחבה, ולכן מאפשרת גידור הסיכונים.

בסופו של עניין, אפשר להצביע על שלושה מתארי פעולה אסטרטגיים מול איראן: הסכם מחודש, תקיפה צבאית, ומצב ביניים של "לא הסכם ולא תקיפה". מצב הביניים הוא המסוכן ביותר. על אף השקט שהוא מקנה, איראן תנצל אותו להרחיב את תוכנית הגרעין ואת רשת השלוחים שלה. תקיפה צבאית אמנם ניתנת לביצוע ובעלת ערך גבוה, אך היא חשובה יותר כאמצעי לחץ שיביא הסכם גרעין - שכן ההיסטוריה מוכיחה כי הדרך הבטוחה ביותר למנוע איום גרעיני היא ויתור מרצון מצד המדינה המחזיקה בגרעין, בעקבות לחץ חיצוני. לשם אנו צריכים לדחוף את איראן.

התנגדות אוטומטית להסכם הגרעין אינה מועילה, ואסור לטעות ולחשוב שרק לחץ צבאי יביא להסרת איום הגרעין האיראני. תקיפת אתרי הגרעין רצויה, אבל חשוב לזכור כי מדובר רק במהלך פתיחה של מערכה מול איראן שבסופה הסכם מדיני המבטיח את ההישג הצבאי. פעולה צבאית, או פעולה על סף המלחמה, יכולה להיות אמצעי להשיג הסכם גרעין טוב יותר. הסכם שכזה יקנה לטהראן רווחה כלכלית, ולכן יש להמשיך את המערכה הכלכלית מולה.

בשורה התחתונה, איראן לא תשתנה. היא תוסיף לשמש גורם מערער בכל רחבי מזרח התיכון, ועל כך יש לגבות ממנה מחיר. משטרים טוטאליטריים, תיאוקרטיים ופנאטיים כמו זה האיראני, סופם התמוטטות מבפנים. כדאי לנו לא להפריע למהלך הטבעי של הדברים, וכדאי לנו אף סייע לו באמצעות פעולה יזומה מתחת לפני השטח.

הכותב הוא ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS)