בשנה במנהרות גיליתי שיש דברים גרועים ממוות. זה יומן השבי שלי

כשהם באו לקחת אותי הייתי בלי נשק. זו מחשבה שאני לא מפסיקה לחשוב: "מה היה קורה אם היה לי נשק". אני נסחפת לפעמים בפנטזיות. איך אני דורכת את ה-M-16 המקוצר שלא היה לי, מעבירה בתנועה מהירה לבודדת, ומתחילה לסחוט את ההדק פעם אחר פעם. אני לא צריכה לירות בכל המחבלים, כי אחרי הירייה השלישית כל הדם וחלקי המוח היו נמרחים על הקיר, והמחבלים היו בורחים בעצמם. למדתי להכיר אותם מאז, גיבורים גדולים הם לא. הם היו מפחדים. במקרים אחרים הפנטזיה שלי ריאליסטית יותר: אני מנסה לירות אבל הידיים רועדות, והמחבלים שרואים אותי ככה, עם רובה סער בידיים, מחליטים לירות לי בראש, כפי שהם עשו לחיילים שהם תפסו מחוץ לחדר. אחרי שנה, אני בכלל לא בטוחה שלא הייתי מעדיפה שזה מה שהיה קורה.

לפני שנה לא ידעתי את זה. לא ידעתי שיש דברים גרועים ממוות.

איך הגעתי לפה בכלל? אחרי שנה בעזה אני יודעת שאין לי מה לסלוח לעצמי, כי זאת לא אשמתי. הלוואי שהדודה הפסיכולוגית שלי היתה שומעת אותי אומרת את זה בקול רם. "העולם חולה ולך אין את התרופה", היא אהבה להגיד לי. איזה דבר מופרע להגיד לילדה בת 14 רק כי היא מחליטה להפסיק לאכול חיות. אגב, זה הספיק כדי לשכנע אותי. הבנתי שאני לא יכולה לשנות את העולם, אבל כעסתי על עצמי שאני לא מספיק חזקה כדי לשנות את עצמי. בשבי הבנתי שאני אולי לא מושלמת, ואולי גם המדינה שלי לא מושלמת, אבל זו לא אשמתי. לא מגיע לי להיות פה. לא הגיע לי להיחטף. לא מגיע לי ששכחו ממני. זאת לא אשמתי. אפילו נשק לא היה לי.

על ההתעללות אין לי מה לכתוב פה. אין לי סיבה לתעד את זה. במקרה הטוב אני אדחיק ואשכח מזה יום אחד. בספק אם זה יקרה. הגוף זוכר תמיד, גם את מה שהמוח מצליח להחביא בצדדים האפלים של הנשמה. לא צריך להיות מומחה לתורת לחימה אסלאמית קיצונית כדי להבין מה קרה לנו פה, לכולנו.

הדבר היחיד שטוב פה הוא שאני לא לבד. אני עם החברות הכי טובות שלי. וכשאני באמת חושבת על זה, זה לא טוב. אני אוהבת את הבנות האלה. אני אוהבת אותן היום הרבה יותר משאהבתי אותן לפני השבי. אני אוהבת אותן הרבה יותר, בכל מובן, יותר משמישהי בגילי אמורה לאהוב מישהי בגילי. להגיד שאני אוהבת אותן כמו אחיות יהיה אנדרסטייטמנט. היינו חברות עוד לפני, אבל השבי הפך אותנו למקשה אחת. ברדיו שמענו את אחד הפרשנים המדיניים מדבר עלינו כ"יחידת מיקוח אחת", מאז אנחנו קוראות לעצמנו ככה. אנחנו יחידת מיקוח אחת. כמו שלושת המוסקטרים. אחת בשביל כולן וכולן בשביל אחת. אנחנו נשתחרר יחד או נמות יחד. זו עוד מחשבה שאני לא מפסיקה לחשוב עליה. אף פעם לא הייתי אישה מאמינה, אבל אני חושבת שאם יש גן עדן, אנחנו נהיה שם ביחד.

הלוואי שהן לא היו צריכות לסבול, הלוואי שהייתי סובלת לבד. אני לא יודעת אם אני מאמינה בזה, אבל אני יודעת שזה מה שאני רוצה להרגיש. כמו שתמיד רציתי להרגיש עצובה יותר בצפירה של יום הזיכרון. ידעתי שאני אמורה להיות מדוכאת. ניסיתי לעצום את העיניים ולחשוב על חיילים מתים שראיתי בטלוויזיה. על הסיפורים קורעי הלב שלהם. ממש הייתי מנסה לבכות - לא רק בגלל שידעתי שזה מה שמצפים ממני בתור ילדה שבוכה בסרטי "היי סקול מיוזיקל" - אלא בגלל שידעתי שזה באמת עצוב. ילדים בני 18 יפים שכל החיים שלהם לפניהם, מתו בשביל שאני אחיה. השבוע אחת החברות פה אמרה שאם נמות אז יראו אותנו בקרוסלה הזאת של השמות והתמונות בטלוויזיה ביום הזיכרון. חשבתי על אחי הקטן עוצר את התמונה על הפריים שלי ומעלה לסטורי, לזכרי ולמען הלייקים. זה גרם לי לצחקק קצת. החברות אפילו לא שאלו אותי למה אני צוחקת, הן התרגלו שאני צוחקת ברגעים הכי לא קשורים (למשל, כשהשומרים שלנו ביקשו מאיתנו להחליף בגדים מולם), אבל במקרה הזה הן כנראה גם זיהו את ההומור הפנימי שלי, כמו טלפתיה, וכולנו צחקנו. כמו שילדים לפעמים לא מתאפקים וצוחקים בצפירה.

אני מתאבססת על הנשק שלא היה לי בעיקר כי זה מעביר את הזמן. לא, זה שקר. תמיד הייתי עושה את זה. אני זוכרת איך הייתי שוכבת במיטה בכיתה י' מתחת לפוסטר של "וואן דירקשן" ומנסה לחשוב "מה היה קורה אם הארי היה מזמין אותי לדייט". מחשבה קטנה, דמיונית לחלוטין, שעדיין שלחה אותי לספירלה של מחשבות שנמשכה לפעמים שעות. מעטות הפעמים שהצלחתי לא להיסחף עם הנרטיב. הארי היה מזמין אותי לדייט. הייתי מסכימה. היינו מתאהבים. הוא היה לוקח אותי לסיבוב הופעות מסביב לעולם. מתישהו הייתי מתעייפת, ומבקשת ממנו להישאר קצת בניו יורק בזמן שהוא ממשיך ליעד הבא בלעדיי, שם הוא היה פוגש מישהי אחרת ומתאהב בה - ואז הספירלה מתעקמת לתוך יקום שבו אני כועסת על הארי שהוא בגד בי, אבל אני גם קצת מבינה אותו. למה שהוא יחכה למישהי שלא עומדת בקצב שלו? וביקום הזה, אני שואלת את עצמי אם הייתי ממשיכה לאהוב אותו, אם הייתי יודעת לסלוח לו, או לסלוח לעצמי.

אני שווה יותר מזה.

שמענו ברדיו על ששת החטופים שהוצאו להורג, ומאז זו המחשבה שאני נרדמת איתה כל יום. אם יבואו להוציא אותנו להורג, הלוואי ואני אהיה הראשונה. נזכרתי בסבתא שלי שבקושי זיהתה אותי לקראת הסוף שלה. נזכרתי איך החיים יצאו ממנה לאט. כמה היא סבלה. כמה פעמים היא צעקה על הרופאים במחלקה, וביקשה שהם יהרגו אותה. אם היא הייה גולדן רטריבר, היו עושים את זה. אנחנו הרבה יותר חומלים על כלבים מאשר על בני אדם. ראינו פה איזו כתבה של ציון נאנוס בטלוויזיה שהראה איך הצילו כלבה שנפצעה קשה בעזה. התרגשתי. בכיתי. חשבתי על כמה מזל יש לי שנולדתי בצד שחומל על חסרי אנוש. ואז נזכרתי שאני גם בצד של אלה ששכחו אותי פה. שנותנים לי לסבול, כי "יש לי מחיר". אם הייתי כלבה אולי היו יורים בי, אולי היו מצילים אותי, אבל בטוח לא היו נותנים לי שנה לחיות בחושך ובחוסר אונים כזה.

אני לא כועסת. אני מבינה. אם אלה יהיו המילים האחרונות שאני אכתוב בחיים אז שיהיו אלה: "אני אוהבת אותך". אני אוהבת את המשפחה שלי, את ההורים, האחים, החברות מהבית, החברים מהצבא, החברות מהשבי, המורים, המפקדים, הארי סטיילס ואריאנה גרנדה. אני אוהבת כל כך הרבה דברים. מאיפה להתחיל. לצייר, לבשל, לרקוד, לראות כדורגל עם סבא, לאכול טוסטים עם שוקולד וללטף כלבים זרים ברחוב. אני אוהבת ספרים על ערפדים וסדרות על בתי ספר ואני אוהבת לבכות בסרטים עם סוף טוב. אני עדיין מאמינה שלסיפור שלי יהיה סוף טוב. לפעמים אני מדמיינת איך חיילות עם שיער פזור נכנסות למנהרה בגב זקוף, מושיטות לנו יד ומוציאות אותנו חזרה הביתה. בלי נשק. אני מדמיינת את הרגע שבו אני פוגשת את אמא שלי, אני מדמיינת את הרגע שבו אני רואה את אבא שלי ופורצת מבכי של התרגשות. לפעמים אני מעבירה שעות במחשבה הזאת. אבל תדעו שאני לא כועסת, אני אוהבת אותך (וגם אותך), גם אם לסרט שלי יהיה סוף אחר.

אני מרגישה שכבר הייתי בסרט הזה בעבר, ולא אהבתי את הסוף. כולם בחדשות מדברים על פוליטיקה. אני מתפדחת להגיד שאני בכלל לא מכירה את רוב הדמויות בסרט על חיי. את ביבי אני מכירה, אבל להגיד לכם שאני יודעת מי אלה סמוטריץ' ובן גביר שמתנגדים להחזיר אותי הביתה בעסקה? לא ממש. אולי אם הייתי מכירה הייתי מבינה, למרות שנראה לי שזה הפוך: אם הם היו מכירים אותי ויודעים מה עובר עליי הם לא היו מתנגדים.

אף פעם לא התעניינתי בפוליטיקה. אני מתביישת להגיד שאני לא כל כך מבינה את ההבדל בין ימין ושמאל בכלל. נדמה לי שאני בימין. אני חושבת שאמא שלי הצביעה לביבי כל החיים, ואבא שלי הצביע לבני גנץ בבחירות האחרונות, אבל הוא קילל אותו בערך כל יום מאז הבחירות אז אני די בטוחה שהוא לא שלם עם ההחלטה. יכול להיות שאני מתבלבלת. אני לא כל כך מבינה למה דעות פוליטיות בכלל משנות בשאלה אם להחזיר אותי ואת החברות שלי הביתה. אני כאן כבר שנה ואני לא בדיוק מבינה על מה אנחנו ממשיכים להילחם, אם לא בשביל להחזיר אותנו. תמיד חשבתי שפוליטיקה זה מטומטם, היום אני יודעת שזה מרושע ואכזרי.

אני כותבת את כל זה בתקווה שמישהו ישמע את הזעקה האילמת שלי. אין לי רצון להפוך לאנה פרנק של המאה ה-21. יש בתוכי שתי נשים צעירות. האחת ילדה שרק רוצה לברוח ולצרוח, השנייה חיילת שמרגישה אחריות על מה שקרה לה. אין בי שום שמחה. לא הרגשתי אושר כבר קרוב לשנה. הרגעים היחידים בהן אני מחייכת היא כשאני מספרת בדיחות שחורות עם החברות שלי. אלה רגעים שבהם הנשמה שלי משקרת לעצמה, ומתמודדת עם המציאות על ידי בריחה. זה לא קורה הרבה, וזה בטח לא נמשך הרבה זמן. אני חושבת על מה ישתנה בי אם אני אחזור הביתה. אני חושבת אם אוכל לחיות חיים רגילים. לצאת עם בנים. לפלרטט. להתנשק. אני מודה שאני לא מסוגלת אפילו לדמיין את זה. אני רק רוצה לנוח בלי להתעורר לסיוט. רק רוצה לחיות בלי לחוות את המציאות הזאת. אני לא רוצה להשתנות, רק להיות עצמי במקום שאני אמורה להיות בו. אין בי את הכוחות הפיזיים להילחם. מזמן אין לי גם את הכוחות הנפשיים. אני זקוקה למדינה שלי, זאת שהתגייסתי לשרת, שתחזיר לי טובה אחת אחרונה, ותוציא אותי מהגיהינום. אני אוהבת אותך.