זה היה אחד מסופי השבוע הקשים והמטלטלים שידעה ישראל מאז 7 באוקטובר, שבו המסך עלה וחשף את האמת לאמיתה: ממשלת ישראל, ובעיקר העומד בראשה, בנימין נתניהו, לא רוצה להחזיר הביתה יותר מ-100 חטופים שנמקים בשבי חמאס כבר קרוב לשנה, ומעדיפה לקדש פיסת אדמה - שם קוד זמני: פילדלפי - על פני המצווה הקדושה של פדיון שבויים, ועל פני האחריות המוסרית שלה להציל חיים של אזרחים תמימים, קורבנות ההפקרה שלה עצמה.
ההחלטה המחטפית של הקבינט המדיני-ביטחוני על הנוכחות הישראלית בציר פילדלפי ביום חמישי באישון לילה, ושצף התמלולים מהעימות הסוער בין נתניהו ושר הביטחון גלנט, איששו לכל מי שהיה לו עדיין ספק: ראש הממשלה פשוט לא מעוניין בעסקה להשבת החטופים. כל מערכת הביטחון, מי בצעקות רמות ומי באיפוק המחויב, התנגדה; גלנט הזהיר במלים קשות וברורות שהמשמעות של הצעד היא קבורת הסיכוי לעסקה שתשיב חטופים בחיים; הרמטכ"ל וראש המוסד, ראש צוות המו"מ, אמרו שמדובר באילוץ מיותר על השיחות, המורכבות גם ככה; אבל לנתניהו - ועוד שמונה חברים בקבינט שתמכו בהצבעה - פשוט לא היה אכפת.
"ראש הממשלה יכול לעשות מה שהוא רוצה", אמר מקורבו האולטמטיבי רון דרמר, כביטוי מזוקק לרוח השלטת בחצר המשפחה. "רה"מ יכול לקבל את כל ההחלטות ויכול גם להחליט להוציא להורג את כל החטופים", גלנט הטיח בחזרה. אחד הציטוטים הבלתי נשכחים של נתניהו מ-2015 היה: "כשאני רוצה משהו, אני משיג אותו". ובכן, לפי אותה לוגיקה בהשאלה, אם אחרי 331 ימים החטופים עדיין בעזה - כנראה נתניהו לא רוצה להשיב אותם לכאן.
48 שעות חלפו בין ההצבעה על פילדלפי בקבינט בליל חמישי ועד הודעת דובר צה"ל על איתור וחילוץ גופות מעזה, ועוד אמת נחשפה מתוך שקר שהתנדף לאוויר. הסיסמה "רק לחץ צבאי ישיב את החטופים", אם אי פעם היתה באמת נכונה, לא רלוונטית כבר חודשים, אלא אם כן מוסיפים לה את המילה - המתים. מאז תחילת המלחמה חולצו כשמונה חטופים במבצעים צבאיים הרואיים - רק בשבועיים האחרונים חולצו 12 גופות של חטופים, שרבים מהם היו בחיים עד לאחרונה. אחרי הבשורה קורעת הלב שפתחה את השבוע על ששת החטופים, שנרצחו זמן קצר לפני שכוחות צה"ל הגיעו למחבלים, מוטב שנתניהו ושרי ממשלתו יפסיקו לשנן את המנטרה שרק לחץ צבאי משיב את החטופים, כי במציאות - הוא הורג אותם. העסקה הנוכחית נמצאת על השולחן כבר שבועות וחודשים, והאמת המרה היא שהיה אפשר להציל אותם.
האשמה והאחריות לא רובצות על נתניהו בלבד, עוד אמיתה שבסוף השבוע רק התחדדה. כל שרי הקבינט, למעט גלנט שהתנגד ובן גביר שנמנע בהפגנתיות, תמכו בהצעת נתניהו בעניין פילדלפי. אף לא אחד משרי ממשלת הימין על מלא - שוב, חוץ מגלנט - לא דפק על השולחן ודרש לקדם עסקה עכשיו. מבין 64 חברי הקואליציה, רק אחד - עוד פעם גלנט - פוצה פה אל מול הזוועה. פעם זה רפיח, פעם זה נצרים, פעם זה פילדלפי - כבר תשעה חודשים שהם משננים בעקבותיו מילות קוד שמשמעותן הערמת קשיים בשיחות, עיכובים במו"מ והמשך ההפקרה. ובשביל מה? בשביל ההישרדות הפוליטית של נתניהו, שתלויה בחלומות המשיחיים של שותפיו הקיצוניים על התנחלות מחדש ברצועה.
הנה עוד אמת שנחשפה בסוף השבוע, בטורו של עמית סגל ב"ידיעות אחרונות": נתניהו לא מתכוון בכלל לסגת מעזה בעשור הקרוב, והוא נערך לנוכחות צבאית קבועה ברצועה. רק שבמקום להתייצב מול הציבור, להתמודד עם המשמעויות הביטחוניות, המדיניות והכלכליות הנגזרות מהחלטה כזו ולהודות בפה מלא שהחטופים מופקרים לטובת המשך המלחמה - הוא מפזר להמונים ססמאות קליטות על ניצחון מוחלט במערכה. גם כאן, האמת שונה: כל מערכת הביטחון סבורה שבלי עסקת חטופים שתסגור את הסיפור של עזה, ישראל רק תשקע עמוק עוד יותר לתוך הביצה האזורית של איראן וגרורותיה.
מי שמצפה שהחדשות הקשות של הבוקר השחור הזה יעוררו אצל נתניהו וחבריו המאפשרים בממשלה, חשבון נפש, נקיפות מצפון או חזרה בתשובה בנוגע לעסקה, נכון כנראה לאכזבה. הסקרים מראים כבר חודשים שרוב גורף בציבור הישראלי תומך בעסקה להשבת החטופים, אך ממשלת הימין על מלא בשלה. יש עוד 101 חטופים בעזה, וכל יום שעובר מעמיד את חייהם בסכנה. עכשיו, כשהמסך עלה, הרוב הזה צריך להפנים את המשוואה הנכונה: רק לחץ ציבורי, לא צבאי, ישיב אותם הביתה.