נכון לשעה 11 לפני הצהריים, יום שישי, ראש הממשלה בנימין נתניהו עוד לא הגיב על התפוצצות כטב"ם הנפץ החות'י בלב תל-אביב, מה שגרם למותו של אזרח ופציעתם של שמונה נוספים. מי יודע, אולי בהמשך נגלה שהוא בכלל לא ידע שיש תל-אביב. בימים כאלה, מי שנאלצים להתייצב מול הציבור הם האשמים הרגילים: מפקד חיל האוויר אלוף תומר בר, דובר צה"ל תא"ל דניאל הגרי, חבר'ה כאלה. כשמחלצים חטופים או מחסלים מבוקשים, מי שיתייצב הוא נתניהו.
ישראל היא המדינה המוגנת בתבל, אבל היא גם המדינה המותקפת ביותר עלי אדמות. אין שום מדינה שמתקרבת אלינו בשני התחומים הללו. יכולתו של חיל האוויר להעניק הגנה הרמטית מאיום הכטב"מים נמוכה משמעותית מיכולותיו בתחום הטילים והרקטות. בתחום הזה, נתפסנו בחולשתנו. אני מעריך שהבעיה הזו תיפתר בקרוב דרך התעשיות הביטחוניות. כך או אחרת, אף פעם לא יהיה כיסוי הרמטי. אף פעם לא יהיה פתרון מוחלט. הבעיה הקשה יותר של ישראל ברגע זה היא לא העובדה שאין לה הגנה יעילה נגד כטב"מים, אלא העובדה שאין לה הרתעה. ההרתעה הישראלית קרסה.
טיסתו של הכטב"ם התימני נמשכה כנראה בין 10 ל-11 שעות, עד שהתפוצץ בת"א. זה בדיוק הזמן המיועד של טיסת "כנף ציון" המיועדת להמריא בעוד יומיים לוושינגטון. שתי טיסות הפוכות בכיוונן ומטרותיהן, שתיהן מעסיקות מאוד את נתניהו, את הציבור הישראלי ואת המזרח התיכון כולו.
נתניהו עוד לא יודע אם יפגוש את טראמפ, הסיכויים לפגישה עם ביידן נמוכים, מכיוון שלקה בקורונה, יש מגעים לפגישה עם סגנית הנשיא קמלה האריס. נתניהו גם לא יודע אם הוא בעד עסקת חטופים והתכנסות לקראת סיום המלחמה בדרום, או נגדה. הוא ממשיך לפעול בשני הכיוונים המנוגדים הללו, בו זמנית. בדיוק כמו שתי הטיסות שתוארו כאן למעלה. ביד ימין הוא מנסה לסכל את העסקה, להחדיר עיזים חדשות לחדר המו"מ ולהוציא את הרוח מהמפרשים. ביד שמאל הוא ממשיך לקדם את העסקה בעצלתיים. נתניהו יודע שהעסקה בשלה. שזה בטווח השגה. הוא צריך להחליט עכשיו לאן מועדות פניו. לעסקה, הסדרה והקמת ברית אסטרטגית שתשפר מאוד את מצבה של ישראל, או להמשך טירלול עם בן-גביר, סמוטריץ' וחוטפיו המשיחיים. יכול להיות שבנאום בפני שני בתי הקונגרס הוא יסמן לנו את המסלול שבחר. סביר להניח שלא.
ביום חמישי שעבר פורסם התחקיר המבצעי של צה"ל על הקרב בבארי. זה לקח לו זמן, אבל כשהרמטכ"ל הרצי הלוי הבין שחלק מהממצאים, ובעיקר הטיפול התקשורתי בהם, גרמו ללוחמי יחידת שלדג מפח נפש עמוק, הוא מיהר לפגוש אותם בבסיסם במרכז הארץ. מיד לאחר-מכן התייצב למסיבת עיתונאים אותה פתח בדברי שבח וגיבוי מתבקשים ללוחמים, שחירפו נפשם לאורך כל יום 7 באוקטובר ושילמו בדם חבריהם. כך צריך לנהוג מפקד מול לוחמיו.
שלדג היא יחידת עילית השייכת לחיל האוויר וכך יכלה להטיל את עצמה כבר בשעות הבוקר של 7 באוקטובר אל תוך התופת תוך ניצול נגישותה למערך המסוקים של חיל האוויר. זה היה היום הכאוטי ביותר בתולדות מדינת ישראל וצה"ל. לא היה פיקוד, לא הייתה שליטה, אף אחד לא הבין מי נגד מי ומה בעצם קורה. אין בישראל קצין או לוחם שהגיע מוכן ללחימה שניטשה באותו יום בעשרות נקודות מול אלפי מחבלים. שלדג הייתה היחידה הראשונה שמאות מלוחמיה הגיעו לנקודות משבר רבות: בארי, כפר עזה, אורים, עלומים, חולית, סופה, גברעם וכמובן בסיס אוגדת עזה הכבוש. במהלך היום הזה גם נעשו שגיאות. אבל הייתה חתירה למגע, הייתה גבורה עילאית, הייתה הקרבה והיה הרבה מאוד דם. הרמטכ"ל עשה מעשה מתבקש של מנהיגות ופיקוד כשהתייצב מול הלוחמים אחרי פרסום התחקיר, הסתכל להם בעיניים ונתן להם גיבוי מלא.
ראש הממשלה בנימין נתניהו עשה את ההיפך המוחלט. כשנשאל במסיבת עיתונאים השבוע על המו"מ לעסקת חטופים, אמר: "במשך חודשים לא הייתה התקדמות כי הלחץ הצבאי לא היה מספיק חזק". אמירה אומללה, עלובה, שקרית, פחדנית. אמירה של קברניט שלא ראוי לגבורת חייליו, של מנהיג שלא ראוי לנתיניו. אמירה של מי שמשווה את עצמו לצ'רצ'יל, אבל מתנהג כצ'מברליין. איפה צ'רצ'יל ואיפה הוא. צ'רצ'יל הישיר מבטו לעם הבריטי גם בשעות הקשות ביותר, בהן שטף הוורמאכט את אירופה וגירש את חיל המשלוח הבריטי כמו שמגרשים זבוב טורדני. צ'רצ'יל לא האשים את הגנרלים, לא טען שהטעו אותו, לא חיפש תירוצים. הוא אמר לציבור הבריטי את האמת הפשוטה והמתבקשת: "אנו מצויים בשלב ראשוני של אחד מהקרבות הגדולים בהיסטוריה. קרבות האוויר נמשכים, והרבה הכנות צריכות להיעשות כאן בבית. הייתי אומר לבית הנבחרים, כפי שאמרתי לאלה שהצטרפו לממשלה: לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע".
ישראל במלחמה. זוהי שעתנו הקשה ביותר. צה"ל נלחם כבר יותר מתשעה חודשים. לוחמים נופלים ונפצעים בהמוניהם. הכל מתוח עד הקצה: מהסד"כ של צה"ל דרך יכולת העמידה של הציבור ועד העצבים הרופפים של כולנו. והנה מגיע המנהיג, זה שאמור ללכד אותנו, לחזק אותנו, להוביל אותנו ובעיקר את הלוחמים בשדה הקרב, ומותח ביקורת על זה ש"הלחץ הצבאי לא היה מספיק חזק", משל היה יו"ר ועדת הביקורת במועצת הלול. בעצם, הדימוי לא טוב. במועצת הלול יש ביצים.
הנה האמת באשר לנתניהו, המתלונן הסידרתי: הוא בכלל לא רצה לצאת לתמרון בעזה. אם זה היה תלוי רק בו, היינו עד עכשיו מתארגנים מול הגדר ומנסים לאזור אומץ או לגיטימציה. הוא ישב לפחות פעמיים עם האלוף בריק, הוא ישב גם עם תא"ל עופר וינטר. שניהם הטילו עליו מורא. אין משימה קלה בתבל מהטלת מורא על נתניהו. וינטר, "הסוס הדוהר", התורן של גיבורי המקלדת ובריוני האולפנים בימין, דהר ברוורס. הוא דחק בנתניהו לא להיכנס למלכודת המוות העזתית. ואם כן, אז לא עכשיו. בריק עשה את זה בדרכו הקולנית והדרמטית יותר. והיו עוד יועצים מהסוג הזה. דלתו של נתניהו הייתה פתוחה למפחידיו השונים וליבו צנח לתחתונים. באותם ימים זכתה ישראל בתועפות של אהדה בינלאומית והפכה, לרגע, לקורבן האולטימטיבי. זו פוזה שנתניהו מאוד אוהב. פוזת הקורבן. וזה גם לא מסוכן. הרי הטבח כבר קרה.
בסוף, לא הייתה לו ברירה. הבייס רתח, הציבור צרח, נתניהו נאלץ לתת באי רצון בולט את הפקודה. צה"ל עדכן את התכניות (ע"י אלוף יוסי בכר ותא"ל צ'יקו תמיר), גלנט, גנץ ואיזנקוט החזיקו לנתניהו את היד וניגבו מעל מצחו את הזיעה, והצבא נכנס לרצועה. לקח יומיים שלושה כדי לגלות שתסריטי האימים התבדו והתסריטאים עצמם נעלמו. צה"ל הוכיח שהוא, עדיין, צבא מיומן, יעיל, עוצמתי. צה"ל הוכיח שקציניו ולוחמיו הם הטובים בעולם. צה"ל הוכיח שהספדנו אותו מוקדם מדי, אם כי התעללנו בו, הקטנו אותו, זינבנו בו והתייחסנו אליו כאל מובן מאליו במשך שנות דור. עוד נתקן את כל זה, ביום שאחרי נתניהו.
הצבא התחיל בצפון הרצועה. אפשר לבקר את ההחלטה הזו, אבל זו חוכמה בדיעבד. הנעת האוכלוסייה דרומה הייתה הצלחה גורפת, גם התמרון עצמו היה מהיר, משכנע, עוצמתי, עם אבדות מעטות יחסית. הצבע חזר ללחיי הקצונה הבכירה וגם הדרג המדיני, כלומר נתניהו, החל לייצב את הדופק. ידיו המשיכו לרעוד (ליטראלי), אבל הוא לפחות הצליח לייבש את הזיעה. משם המשכנו לעיר עזה, מרכז הכובד של חמאס, ולחן יונס, במטרה להביא, אולי, את ראשו של סינוואר. ושם גם החלו העיכובים. לא הצבא יזם אותם. נתניהו יזם אותם. הוא פחד מכשלון, הוא פחד מאסון והוא פחד, בעיקר, מהאמריקנים.
למה לקח כל כך הרבה זמן להגיע לרפיח? כי נתניהו פחד מהאיומים של ביידן. גנץ ואיזנקוט דחקו בו לקצר טווחים לרפיח. זה ממוסמך ומונצח. איזנקוט, כמו תמיד, גם כתב על זה מסמכים מפורטים. אבל נתניהו, הפחדן הגדול ביותר בתולדות המנהיגות היהודית, היסס. האמריקנים עצרו משלוחי נשק, בתי הדין בהאג הילכו אימים, ראש הממשלה התקשה לאסוף את עצמו ולתת את ההוראה. ריכוזי הכוחות של צה"ל בכרם שלום חטפו פצמ"רים וספגו אבידות במהלך ההמתנה הזו. אבל לנתניהו לא בער כלום. הוא שלח את בכירי הצבא פעם אחר פעם להציג את תוכניות רפיח לאמריקנים ולא אישר להם להתחיל עד שיגיע האישור מוושינגטון. הוא גם שינה את התוכנית הצה"לית שהקצתה שתי אוגדות לרפיח, הוריד את הסד"כ לאוגדה אחת והפציר בצה"ל לעשות הכל לאט, בעדינות, בלי שירגישו.
עכשיו הוא בא בטענות. במקום לקבל אחריות על הכל, כי הוא ראש הממשלה והוא בעל הסמכות והוא האחראי העליון, הוא מנסה, כרגיל, להאציל את האשמה הלאה. תמיד יש אשם תורן. זה שלא הזהיר, לא אמר, לא עדכן, לא העיר בלילה, לא משך בדש מעילו. מתי נתניהו יתייצב בראש התור? כשיהיו הצלחות. כשישוחררו חטופים או כשייהרג מוחמד דף. אז הוא מגיע ומקבל אחריות, כמו גדול.
השבוע נערך טקס ממלכתי לציון עשור למבצע "צוק איתן". בניגוד להרגלו בזמן האחרון, נתניהו אסף את עצמו והגיע. תמונת הסיום של הטקס הזה, היא תמונת חיינו. חבורה גדולה של מאבטחים בבלייזרים שחורים ואוזניות מקיפה את ראש הממשלה שעוזב בהליכה מהירה את המקום עם סיום הטקס, כשבירכתי האולם מתרוממת אשה צעירה, איילת גולדין, וזועקת: "הדר שלי הוא סמל ההפקרה! סמל הכשלון המוחלט!! אני צועקת כבר עשור ואני אצעק פה עד סוף ימי!"
השבוע הוא הצליח במשימה לא קלה נוספת: להיפגש, לראשונה, עם הורי התצפיתניות שנרצחו בבסיס נחל עוז. על פגישות כאלה נהוג לומר "מוטב היה שלא התקיימו". זו הייתה תצוגת שיא נוספת של אטימות, חוסר מודעות עצמית, התחמקות מאחריות ופחדנות. הוא סירב להתחייב שיקים ועדת חקירה ממלכתית. מבחינתו, אין בזה שום צורך. הוא הוביל מסע פאתטי, מגוחך וצעקני להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית ללא דיחוי בפרשת הרוגלות שהמשטרה הפעילה או לא הפעילה, כשחבר הח"כים המגומדים של מה שהייתה פעם הליכוד מחרים מחזיקים אחריו. אבל עכשיו, אחרי המחדל העצום בתולדותינו והאסון הכבד בחיינו, הוא לא ממהר לשום מקום.
אבל השיא היה כשהסביר, פעם אחר פעם, שלא ידע, לא שמע, לא הבין, לא היה מודע ולא עודכן בכל הזוועות עליהן שמע מההורים השכולים. הוא לא ידע שהתצפיתניות משרתות ממש על קו הגבול. הוא לא ידע שאין להן נשק. הוא לא ידע שאף אחד מהממשלה או הכנסת לא ביקר את משפחותיהן מאז 7 באוקטובר. נשאלת השאלה מה האיש הזה כן יודע? מהם תחומי העניין שלו? אתם זוכרים את נאומו הבלתי נשכח בכנסת, אחרי מלחמת לבנון השנייה? איך הפיל את כל התיק על אולמרט, למרות שראש הממשלה דאז נכנס לתפקידו חודשים מעטים לפני המלחמה. "ראש הממשלה, אתה היית צריך לבדוק את מוכנות הצבא", קרא נתניהו מעל דוכן הנואמים בכנסת לעברו של אולמרט, "היית צריך לבדוק את הפעלת הצבא, הגנת העורף. גלגול כזה של אחריות לא ראיתי מימיי. כשהכישלון כל כך רחב, הצעד המתבקש הוא החלפת ראש הממשלה שכשל".
אכן, מילים כדורבנות. אבל כשמדובר בו, הוא מתהפך. הוא לא ידע כלום, הוא לא שמע כלום, לא העירו אותו בבוקר, לא עדכנו אותו ולא משכו בדש מעילו. ולא מדובר רק במה שקשור ל-7 באוקטובר. אלא בדפוס פעולה קבוע. הוא לא ידע שמשחררים מחבלי נוח'בה, הוא לא ידע שמשחררים את מנהל שיפא, הוא לא ידע שיש הפוגה הומניטרית, הוא לא ידע שמחברים את עזה לחשמל, הוא לא העריך ששחרורו של יחיא סינוואר, ויותר מאלף מחבלים נוספים יגרום נזק ביטחוני, הוא לא ידע שניסיון חיסולו של חאלד משעל יהיה אסון שיאלץ אותו להציל את משעל ולשחרר גם את השייח' יאסין. הוא לא ידע שהבן של יזהר שי, לשעבר שר בממשלתו, נהרג בעזה. ושהבן של רפי בן שטרית, לשעבר ראש המטה שלו, נהרג בעזה. הוא לא ידע שאין בישראל מערך כיבוי והוא לא ידע שהאתר במירון הוא פצצה מתקתקת, למרות שאין ספור אנשים הזהירו אותו בכתב ובעל פה. הוא לא ידע שנתן אשל מצלם מתחת לחצאיות של בנות הלשכה, וברור שהוא לא ידע שהבן דוד ועורך הדין האישי שלו מייצג גם את תיסנקרופ ממנה הוא קונה צוללות לא נחוצות. אין שום ספק שהוא לא ידע שרעייתו מתעללת באופן שיטתי בעובדי המעון לדורותיהם, ולא היה לו שום מושג ששולחים לה משלוחי שמפניה ורודה בשקיות שחורות. קוראי המדור הזה יודעים שהרשימה המצ"ב חלקית מאוד.
נשאלת השאלה, מה הוא כן יודע? במה הוא מתעניין? חוץ, כמובן, מהאבטחה הכבדה, צמודה ויקרה סביבו, וסביב בנו ורעייתו. וחוץ, כמובן, מה"הסתה" נגדו. הממשלה קיימה דיון של שעתיים בישיבתה האחרונה בנושא הבוער, הרה גורל וקיומי של ההסתה נגד נתניהו, וגם ביום ראשון הקרוב יהיה דיון פולו-אפ באותו נושא. נתניהו הוא האדם השמור ביותר בעולם. הוא חי בתוך בועה סטרילית, מסוננת ומבוצרת. בימים אלה, הם שוב מפנים את הווילה בקיסריה לטובת המשך הקמת ביצורים בעלות של עשרות מיליונים. חוץ מזה, משלם המיסים, כלומר אנחנו, שילם בשנים האחרונות כ-32 מיליון שקל על האבטחה הצמודה סביב הרעייה והבן במיאמי, וזה לפני שמחשבים את ה"התאמות" במקומות המגורים השונים. אני מעריך שאת כל זה הוא יודע. אלא אם כן מתישהו בעתיד יתברר שיש כאן משהו לא תקין. במקרה הזה, הסטטוס יוחלף במהירות ל"לא יודע".
רחל בלובשטיין כתבה פעם שיר שנפתח ב"רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה". אלמלא השיר נכתב הרבה לפני שזכינו בנתניהו, הייתי משוכנע שנכתב עליו. ובכל זאת, יש קשר: תאריך כתיבתו של השיר הזה הוא ד' באדר, תר"ץ. השנה הנוכחית, לעומת זאת, היא שנת התירוץ.
מכל הנושאים הללו, המקומם ביותר הוא כמובן אסון 7 באוקטובר. מדי יום מתפרסמת אזהרה נוספת שהוא קיבל ערב האסון. על גדי איזנקוט, נאומיו ומסמכיו, כבר סיפרנו. יאיר לפיד, יו"ר האופוזיציה, יצא מעדכון ביטחוני ונשא נאום אזהרה מצמרר, חוזה עתיד, ביום הכיפורים הקודם, ימים ספורים לפני האסון. אתמול צץ ברשת נאום של בני גנץ בישיבת הסיעה של מפלגתו, לפני שנה בדיוק, עם אזהרות דומות. אין בסביבתו של נתניהו קיר בו לא הייתה רשומה האזהרה הזו באותיות ענק בצבע אדום. הוא התעלם.
השיא היה, כמובן, באותו נאום אזהרה של שר הבטחון גלנט, נאום שהביא לפיטוריו המגוחכים. עמית סגל אמר אז ש"אם חס וחלילה תתממש האזהרה של גלנט נתניהו לא יוכל להגיד שהוא לא ידע". נחשו מה קרה? האזהרה של גלנט התממשה, על סטרואידים. ונתניהו? הוא לא ידע. לא העירו אותו בבוקר.
עכשיו הוא כבר יודע. באותה פגישה עם הורי התצפיתניות הוא אמר את הדברים המבהילים הבאים: "גילינו שסינוואר פשוט פלט כדור מוקדם מדי, שאיראן מתכננת ללפות אותנו בטבעת חנק של השלוחים שלה, לפלוש אלינו מעזה, מלבנון, מיו"ש, מירדן, פלישות סימולטניות קרקעיות וירי טילים מאסיבי, מאות אלפי טילים רקטות, כטב"מים ומאיראן עצמה. והתוכנית היא לא להשמיד את ישראל כרעיון, אלא להשמיד את מדינת ישראל, לכבוש את מדינת ישראל באופן מעשי".
נו, ביבי, ומה אתה עושה בנדון? צה"ל מותש, הלוחמים שחוקים, המילואימניקים קורסים. יש חובה מיידית ודחופה להגדיל את מאגר כוח האדם ולהוסיף כמה שיותר מהר שתי אוגדות מתמרנות. במשרד הביטחון מדברים על 15 אלף לוחמים החסרים כרגע לצבא. במקום להורות על גיוס גורף של החרדים, בהתאם לפסיקת בג"ץ, כל מה שאתה מנסה זה להתחמק מזה, להאריך את הפטור, להמשיך את הקומבינה, לגייס בקריצה קומץ של חרדים נשואים ובעלי משפחות, שיטילו עומס כלכלי על צה"ל, ולמסמס את העניין כהרגלך.
מדובר בפשע. לא פחות. רשלנות פושעת, הזנחה ממארת, התעלמות מכל נורות האזהרה והצופרים. למרבה הצער, גם הצבא עצמו משתף עם זה פעולה. הקומבינות וההסכמים עליהם עובדים קציני צה"ל מול הרבנים מהווים לכל היותר פלסטר שטחי על נמק מתפתח. השבוע אישרה הממשלה חוק חדש שיגביר את נוכחות החרדים במשרות בשירות המדינה. מתברר שיש מעט מאוד חרדים במשרות כאלה וממשלת ישראל מחליטה שזה הזמן לגייס כמה שיותר חרדים לג'ובים המבוקשים האלה. ומה לגבי הגיוס לצבא? אה, זה לא. את זה הם משאירים לנו. לכל אלה שאיתרע מזלם ונולדו לא חרדים. את השירות הסדיר הממשלה הזו מאריכה, את שירות המילואים היא מאריכה, את גיל הפטור ממילואים היא מעלה ובאותו זמן ובאותה יד היא מחוקקת חוקים שייטיבו עם החרדים בכל הקשור לג'ובים, משכורות והטבות. זו ממשלה שאין לה טיפה אחת של בושה.
לא מזמן צפיתי, די במקרה, בסרט דוקומנטרי "פיצוץ בנמל בירות". עיתונאי אוסטרלי שהתגורר בבירת לבנון בזמן בו אירע הפיצוץ האדיר בנמל צילם על זה סרט מטלטל למדי. מעבר לעוצמתו האדירה של הפיצוץ, לנזק העצום שגרם ולאבידות הקשות שהפיל בקרב אזרחים חפים מפשע וחסרי ישע, זהו סרט על רשלנות, הזנחה, אוזלת יד וניוון. על מדינה שנרקבה תוך כדי תנועה. הפיצוץ בנמל ביירות היה כרוניקה של אסון ידוע מראש. החומרים המסוכנים שהצטברו שם היו ידועים לכל דרגי הממשלה. הפצצה תיקתקה על השולחן הציבורי באין מפריע. אף אחד לא נקף אצבע כדי לנטרל אותה. עד שהתפוצצה.
אי אפשר היה שלא לחשוב עלינו. על התהליך הדומה שעובר עלינו. ישראל, כמו לבנון, היא מדינת שבטים. שם אמנם כולם ערבים, אבל האיבה בין השיעים לסונים לדרוזים לנוצרים ולכל השאר הופכת את ניהול המדינה הזו לבלתי אפשרי. הצדדים השונים נאחזים במושכות השלטון, נצמדים לפטמותיו ולופתים זה את גרונו של זה, בעוד העסק כולו הולך ונרקב.
אנחנו כבר שם. האסון במירון, השריפה בכרמל, אלה רק דוגמאות לעזובה הניהולית ולהתפרקות הפומבית של שדירת השירות הציבורי בישראל. כשמנכ"ל משרד התחבורה הוא מי שהתמחה ב"ליכודיאדה", מה הפלא שאי אפשר לחבר את הגשרים (כי אסור לעבוד בשבת), אי אפשר לפתור את הפקקים והכל תקוע. כשאפילו יוסי שלי, אדם שלא הייתם מפקידים בידיו גם דוכן תפוחי אדמה, הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה, מה הפלא ששום דבר לא עובד, שום דבר לא מתפקד, הצפון עדיין מפונה, התושבים עדיין זועקים לעזרה והכל תקוע.
הממשלה הזו לא מצליחה לייצר פעולות פשוטות, בסיסיות, אלמנטריות. ענף הנדל"ן קורס בקול רעש גדול בגלל שאין פועלים. זה לא אמור להיות מסובך מדי. אבל הם לא מצליחים לפתור את זה. אנחנו, כלומר האומללים שינסו לקנות כאן דירות בשנים הקרובות ישלמו את המחיר, שמשלמים עכשיו הקבלנים הקורסים. ב-7 באוקטובר המדינה נתפסה במלוא קלונה. במשך שבועות ארוכים לא היה לאף אחד עם מי לדבר. משרדי הממשלה קרסו, או התפוגגו. כל המערכות הרלוונטיות זייפו.
למרבה המזל, זה קרה בעיצומה של המחאה העצומה נגד ההפיכה המשטרית. ארגונים כמו "אחים לנשק" היו ערוכים, מוכנים, מצויידים, מזוודים ומתפקדים. אין בעוטף מי שלא יודע שהם אלה שהצילו את המצב. לא בימים הראשונים, בחודשים הראשונים. הם הצילו את המצב בכל הקשור לפינוי האזרחים המבוהלים, לאספקה של הציוד ההכרחי, לפתרונות מגורים, לסיוע מכל המינים והסוגים. הם הקימו חמ"ל כמותו לא הוקם כאן מעולם. הם הקימו אפילו חמ"ל נעדרים שריכז את כל המידע ואסף את כל הנתונים והקים מאגרים ואפליקציות ופתרונות סייבר וסיגינט תוך שעות וימים. המדינה הצטרפה רק אחר-כך וה"אחים" העבירו לה ברצון כל מה שנאגר ונעשה עד אז בנושא.
אלא שבינתיים השתנה דף המסרים. מאלה שהצילו את המצב הפכו "אחים לנשק" לצוררים החדשים. מכונת הרעל מתמקדת בהם בשבועות האחרונים בכל העוצמה. נכון לעכשיו, עד שיימצא קורבן חדש, אחים לנשק הם לא רק בוגדים ושמאלנים וסרבנים, הם גם אלה שאשמים בטבח. לא צריך להקים ועדת חקירה. האחראים נתפסו. אייל נווה הוא זה ששכנע את השליח הקטארי להגיע כל חודש לסינוואר עם 30 מיליון דולר במזומן ועומרי רונן פתח להם את השער בלילה.
זהו מופע הצביעות הגדול בהיסטוריה. אלון דוידי האומלל, ראש עיריית שדרות, העז להעניק לחמ"ל האזרחי של אחים לנשק עיטור תודה השבוע בשם תושבי שדרות. לא רק להם, לעוד ארגונים רבים. תוך דקות חטף דוידי את מכונת הרעל על הראש, עד שהתחיל להתגעגע לנוח'בות (מטאפורה, כמובן). עד מהרה, נאלץ להתהפך. כי ככה זה פועל. שלטון של אימה, טרור, הכפשות, גידופים והפחדות. או שתתיישרו לפי דף המסרים, או שתצטערו על זה.
למרבה המזל, אנחנו בעידן הדיגיטל. פעילותם של "האחים" מונצחת. גם כל מה שאמרו הביביסטים השונים, ביניהם שרים, ח"כים ועיתונאים, כשנחשפו לפעילות המדהימה שלהם. הכל ברשת. הכל מצולם ומוקלט. זה לא יפריע להם להמשיך להכפיש, אבל זה לא יעזור. אנחנו אמנם חיים בעידן הפייק, אבל האמת בסוף תנצח.
ביום רביעי פגה כהונתו של מפכ"ל המשטרה רב ניצב קובי שבתאי. כרגע, אין מפכ"ל. יש ממלא מקום מפכ"ל, אבשלום פלד, המועמד הראשון של בן-גביר, שמתאים להסדרת ענייניו. ספק אם הם יוסדרו. לפלד, המכונה "אבשי", שקית לא סימפטית של שרצים לא גדולים מאחוריו. כל מיני אי סדרים ורינונים וחקירות שלא הבשילו. אם המינוי יפול, הבא בתור, אומרים במשטרה, הוא ניצב דני לוי, מפקד מחוז חוף.
אם אני מבין נכון את האירוע, לוי הוא המועמד האמיתי. אחרי שימונה, נתגעגע לאבשי, כמו שבזמנו של אבשי (כלומר עכשיו) אנחנו מתגעגעים לקובי שבתאי, כמו שאצל שבתאי התגעגענו לאלשיך וכו'. ניצב לוי הוא אימתם של מפגיני קיסריה. הוא לא רואה בעיניים והוא יעשה הכל כדי שגם הגברת לא תראה בעיניים את המפגינים. בצמרת המשטרה, כלומר מה שנותר ממנה, סבורים שאם בסוף לוי יקבל את התפקיד, משימתה העיקרית של המשטרה תהיה להשלים בניית שתי בסטיליות לפחות: אחת בקיסריה ואחת בירושלים. את תחושת הבטחון של הציבור יהיה קשה מאוד לשקם בשנים הקרובות, אז בואו נתמקד לפחות בתחושת הבטחון של משפחת נתניהו.
התנצלות
לפני שבועיים כתבתי כאן על הצורך הדחוף לגייס מיד את החרדים ברוח פסיקת בג"ץ. מתחתי ביקורת על שר הבטחון והרמטכ"ל שלא מבינים את גודל השעה (המצב לא השתנה בינתיים). בין היתר, כתבתי את המילים האלה: "גלנט הוא שר הביטחון של מדינת ישראל. לא גבאי בבית הכנסת המרכזי בבני-ברק. הלוי הוא הרמטכ"ל, לא מזכיר ועד הקהילה בגטו היהודי בלבוב".
אחד מקוראי הותיקים, השר לשעבר ותא"ל במילואים אפרים סנה, שאל אותי אם אני יודע מי היה מזכיר ועד הקהילה בגטו לבוב. כמובן שלא ידעתי. "יוסף פרנס", גילה לי סנה, "תבדוק מי הוא היה". בדקתי. על פי הויקיפדיה, מדובר במשפטן יהודי שחי בלבוב במחצית הראשונה של המאה הקודמת. כשהנאצים השתלטו בשנת 1941, היהודים אולצו לשאת צלב צהוב, רוכזו בגטו וכמקובל, הוקמה גם מנהלה יהודית (יודנראט). פרנס הועמד בראשו, אחרי שכל האחרים סירבו לתפקיד. באוקטובר 1941, אחרי שסירב לדרישת הנאצים למסור לידיהם יהודים לעבודה במחנה ינובסקה, הוצא להורג.
מדינת ישראל הוקמה כדי שלא יהיו יותר גטאות ויהודים לא יוצאו להורג. ב-7 באוקטובר זה קרס. כך או אחרת, יוסף פרנס היה גיבור יהודי ואם מי מבני משפחתו בחיים וקראו את הטור שלי, הרי שאני מתנצל בפניהם מעומק הלב.