בנאומו של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה אמש בטקס הפרידה למפכ"ל המשטרה קובי שבתאי מנה הראשון שורה של אירועים מכוננים בקדנציה הסוערת של שבתאי כמפכ"ל. אוחנה, שחתום על מינוי שבתאי ועל המשפט האלמותי "אחריות אינה אשמה" ביחס לאסון מירון, שיבח והעלה על נס את תפקודו של המפכ"ל אל מול המשברים והאתגרים שניצבו בפני הארגון בשנים האחרונות. בנאומו האחרון אמש הצהיר המפכ"ל שבתאי, אחרי שציין כי אסון מירון היה מצלק וקשה כי הוא "לוקח אחריות מלאה על מה שהתרחש במשמרת שלי". זה די אירוני משום שכמי שהשתתף וסיקר את ועדת החקירה לאסון מירון - הציג שם המפכ"ל קו הגנה ברוח אחריות אינה אשמה. לאחר פרסום מסקנות הוועדה, המפכ"ל אכן הודיע כי הוא לוקח אחריות אישית, אך בחר שלא להתפטר מתפקידו נוכח המלחמה ברקע.
בחודשים האחרונים, רגע לפני פרישתו מהארגון, התריע המפכ"ל שבתאי מעל כל במה על הפגיעה המתמשכת בעצמאות המשטרה והתערבות הפוליטית מצד השר הממונה עליו, איתמר בן גביר, במהלכי הארגון, ועל היותו שומר סף ובלם ניסיונות אלו. אלא שאמירות לחוד ועובדות לחוד. עומק שיתוף הפעולה בין השניים, על אף חילוקי הדעות שהתגלעו בין השניים מעת לעת במשך יותר משנה וחצי מאז מונה בן גביר לתפקידו, היה בולט. רוחו של השר נכחה בשם הסמכות המוקנית לו להכתבת המדיניות, החל ממינויים בשורות הארגון, קידום שוטרים (על בסיס שיקולים מקצועיים ואני ציני כמובן) הדחת מפקד מחוז תל אביב עמי אשד מתפקידו ועד לתפקוד המשטרה אל מול המחאות ברחבי הארץ.
הטענה של השר בן גביר, שעליה הוא חוזר בשבועות האחרונים ולפיה "מפכ"ל המשטרה בשנה האחרונה קיים את המדיניות שלי, עמד בציפיות שלי לקיים את המדיניות ונענה לכל פניותיה" אמנם נועדה להגחיך את הצהרות המפכ"ל בשבועות האחרונים אך גם אינה מנותקת מהמציאות.
בארגון מתפקד, השחיקה המצטברת של אלפי השוטרים נוכח אינספור מחאות בשנים האחרונות לצד המשימות השוטפות למיגור הפשיעה ושמירה על ביטחון אישי הייתה אמורה להוביל לשינוי מקצה לקצה בכלל המערכים בארגון: מגיוס כוח אדם איכותי, שימור כוח אדם הקיים, צמצום תקנים מיותרים והסבתם לשטח, כולל סגירת אגפים מיותרים כדוגמת אגף סייף להתמודדות עם הפשיעה בחברה הערבית כמסר של התייעלות וגיבוי לשוטרים בשטח.
במקום זאת, מגמת הייבוש של שוטרי הסיור רק החריפה, הביטחון האישי רק הידרדר וגם הורדת תנאי הסף לגיוס שוטרים לא הציף את הרחובות בשוטרים מקצועים ושירותיים. הטרור הפלילי, בדגש על החברה הערבית, מרים את הראש יותר מתמיד. המגבלות שהוטלו על המשטרה ביחס לשימוש והצטיידות בכלים טכנולוגיים בעקבות פרשת פגסוס אכן פגעו ביכולות הארגון להשיב מלחמה נגד אותם מחוללי פשיעה, אך חלק לא קטן מהאחריות לכך נעוץ בתפקוד הארגון קודם לכן.
למרבה הצער, אומץ לב ורוח לחימה שמזוהים עם המפכ"ל שבתאי מעשרות שירות למען ביטחון המדינה כלוחם ומפקד, לא הביאו לשינוי הדרוש החשוב וההכרחי כל כך בארגון האמון על ביטחון הציבור והמדינה. בתחילת כהונתו, במבצע שומר החומות, נחשף באופן מבהיל מצבה של המשטרה בחוסר מוכנות מזעזע לתרחישי ייחוס, עובר באסון מירון שחשף היעדר עמוד שדרה מנהיגותי אל מול לחצי הפוליטיקאים והעסקנים וכלה בפשיעה המשתוללת בחברה הערבית והיהודית, אנרכיה בצפון ובדרום, ברשויות הערביות ובדרום תל אביב. הציבור זקוק ונואש לביטחון אישי, לשוטרים ברחובות ולמשילות וזה לא קורה עדיין.
ובכל זאת, כהונת המפכ"ל שבתאי תיזכר כאחת מהסוערות ביותר בהיסטוריה המשטרתית, שורת המשברים עמם התמודד, לא רק בעטיו, כדוגמת משבר הקורונה ורצף המחאות שהתקיימו בתקופת כהונתו הפכו את תפקיד המפקח הכללי של משטרת ישראל למורכב ביותר. ספק אם מבקריו בדימוס היו צולחים אותם טוב ונכון יותר.