כמו הכיפה על ראש העבריינים בבית המשפט: מתקפת "האחים" של הקואליציה הדורסנית

למחרת העברת השלב הראשון בחיסולה של הדמוקרטיה הליברלית הישראלית, נפתחה "מתקפת האחים". שרים וח"כים מהקואליציה הדורסנית ביותר שקמה כאן הסתערו עלינו חמושים בחיבוקי דב, על מנת להסביר לנו ש"אנשים אחים אנחנו". זה היה מעבר כל כך חד, עד כי אפשר היה להתגלח עליו. עד לפני חצי דקה הם גידפו, טינפו, דרסו, דחו כל יד מושטת, זלזלו, בעטו ולא ראו אותנו ממטר. והנה, לפתע פתאום, צפיחית בדבש. לי זה הזכיר קצת את הכיפה השחורה הגדולה שצצה על ראשם של עבריינים כבדים, כשהם מובלים לאולם בית המשפט.

מתקפת "האחים" ניתכה מכל עבר. שמחה רוטמן, שלמה קרעי, אפילו איתמר בן גביר, שבימים כתיקונים עושה הכול כדי לשסות את שוטריו במפגינים, נזכר ש"אנשים אחים אנחנו". חלף יום נוסף, והגיע גם חשבון הנפש, שבא עטוף בהרכנת ראש מבוישת. ערב ט' באב, יום חורבן הבית (פעמיים), הגיע זמן בקשת המחילה. אפילו נתניהו, המסית והמדיח הגדול ביותר שצמח כאן, עדכן את תוכנת ההרעלה שלו מ"שיסוי" ל"פיוס".

כדי לספק אתנחתא קומית, הצטרף למסע החיבוקים והפרכוסים הזה גם מחולל הטינופים הראשי של הביביזם, יעקב ברדוגו. כן, האיש שכינה את טייסי חיל האוויר "מוגלה שצריך להוציא", חירף וגידף לאורך שנים רמטכ"לים, ראשי שב"כ, אנשי ציבור, מנהיגים, מפגינים ומי לא, מבקש גם ליפול על צווארנו. שאלתי את עצמי, מה יכול להיות השלב הבא? שדודי אמסלם יכריז על "יום ללא איום"? שיגאל עמיר יתאבל על רבין?

דווקא יאיר לפיד, החילוני להחריד, היה זה ששפך מים קרים על הדימוי הזה. ביום רביעי בלילה, בשיח לרגל תשעה באב בת"א, אמר לפיד לקהל כי "בכל פעם שהם חזרו על המשפט הזה, שאלתי את עצמי אם הם באמת עד כדי כך בורים בתנ"ך שהם לא יודעים באיזה הקשר נאמר הפסוק הזה, או שאולי התת-מודע שלהם גורם להם להשתמש דווקא בו. הרי הטקסט המלא הוא: 'אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, היפרד נא מעלי' (בראשית י"ג, ח'-ט'). הפסוק הזה לא מתאר חיבור בין אחים, אלא קרע ופרידה של אחים. התנ"ך מספר שם על מלחמת אחים מכוערת בין האנשים של אברהם לאנשים של אחיינו, לוט. הם מחליטים שאין להם דרך להמשיך לחיות ביחד. המשפט הזה הוא לא תיאור של אחדות, אלא של הפעם הראשונה בתנ"ך שבה העם מתפרק לשניים. לוט עובר לכיכר הירדן, בדרום ים המלח, אברהם נשאר בכנען. האחים מחליטים שהם לא רוצים לחיות יחד".

אלפי שנים אחרי, אנחנו שוב על סף קריעה. אין מה שנשמע יותר מופרך מ"אנשים אחים אנחנו". נכון לעכשיו, המונח "קבר אחים" אקטואלי יותר. הגוף המשותף שנולד וגדל כאן לא יוכל לשרוד בפרופורציות הנוכחיות שלו. נלך איש איש לארצו. אלה לישראל הדמוקרטית-ליברלית ואלה ליהודה השמרנית-לאומנית. שכל אחד יפרנס את עצמו, ישמור על עצמו וינהל את חייו לעצמו.

אגב, על פי הנתונים הסטטיסטיים היבשים, ישראל הדמוקרט-ליברלית היא אחת המדינות העשירות בעולם. וכאילו כדי להוכיח שאין תוחלת להמשך הקיום כאן ביחד, צורפה ל"מתקפת האחים" השבוע גם מתקפה נוספת: מתקפת אמוק של חקיקה פרועה, מטורללת, משולחת רסן. מתקפת ביזה. אפשר למלא את כל הטור הזה בהצעות החוק שהומטרו על שולחן הכנסת, משל חומות ירושלים הובקעו זה עתה והגיע הזמן לשרוף את המועדון:

חוק של ח"כ בשם אושר שקלים שיאפשר למנות חברי מרכז מפלגה לחברות הממשלתיות. חוק (אביחי בוארון) שיבטל את הוועדה למינויי בכירים. חוק (חנוך מילביצקי) שיקנה לשר המשפטים את הסמכות לקבוע את דמי החברה בלשכת עורכי הדין. כי אם הפסדנו שם בבחירות, בואו לפחות נחסל אותם מבפנים. חוק (יצחק קרויזר) שיגדיל את מספר סגני השר במשרד ראש הממשלה משניים לשלושה, ויאפשר למנות גם את אלמוג כהן לסגן שר במשרד הזה (איך שרדנו עד עכשיו בלעדיו?). חוק (צבי סוכות) שקובע שאישור מעצר מנהלי יחייב גם אישור של הקבינט, ולא רק שר הבטחון (ושם יושבים בן גביר וסמוטריץ', כן?).

חכו, זה לא נגמר. התופינים האמיתיים עוד לפנינו: ביום רביעי התברר ש"הרשות החרדית" במשרד ראש הממשלה תממן את הוזלת מחירי התחבורה הציבורית בערים החרדיות. רגע, מה עם "הרשות החילונית"? אה, אין דבר כזה. ומאיפה הכסף של "הרשות החרדית"? מאוצר המדינה. כלומר, זה כסף שלנו. אז אברך שיעלה על הקו האדום בבני-ברק ישלם 4 שקלים, בעוד סתם אחד שיעלה עליו ברמת-גן ישלם 8 שקלים.

ההנחה הזו, בגובה 50%, תחול גם על הנסיעות הפנים עירוניות וגם על הנסיעות הבינעירוניות. שחלילה הם לא יצטרכו לשלם כמונו בנסיעה מבית"ר עילית לאלעד תחתית, או משהו. שבו טוב ושימו לב לתגובתו של סגן השר אורי מקלב על החרפה הזו: "מדובר במהלך שובר שוויון". מישהו חייב להסביר לו עד כמה הוא צודק. זה לא רק שובר שוויון, זה מרסק שוויון. המגזר שלא משרת, שכמעט ולא עובד, שסמוך אל קופת המדינה, שעולה לנו מיליארדים, ממשיך לבזוז את הקופה. אנחנו נעבוד, נייצר, נכניס למדינה מיליארדים, נתגייס, נשרת, נלמד את ילדינו ליבה כדי שיוכלו להפוך לאזרחים יצרנים. והם? אותו דבר, רק להיפך.

קחו נשימה ארוכה, כי רק התחלנו. הרשימה עוד ארוכה: חוק לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה. מה שיאפשר למנות תובע כללי שיקבל את סמכויות היועמ"ש בנושא התביעה. על החוק הזה חתומים שניים מהליכוד, אלי דלאל ועמית הלוי. דלאל כבר הודיע אתמול שלא יקדם את החוק בעת הזו. הלוי לא הודיע כלום. כנראה עוד לא קיבל את ההוראה המתאימה.

הלוי הוא מחולל החקיקה המשפחתית: מי שניסה להעביר את "חוק המתנות" כדי שהגברת נתניהו תקבל בחזרה את מאות אלפי הדולרים של הבן דוד, וגם את "חוק טבריה", כדי שאריה דרעי יוכל להשתלט על טבריה. לאיש הזה יש כיפה על הראש אבל אין לו גרם אחד של בושה בכל הגוף. אגב, פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה זה רעיון טוב. אני תומך בו שנים ארוכות. כמובן שזה בלתי אפשרי במצב הנוכחי, כשהקואליציה המופרעת וחסרת העכבות הזו תוכל למנות את יעקב ברדוגו לתובע הכללי והנ"ל, בלי למצמץ, ימשוך את תיקי נתניהו ויצווה לשלם למשפחה הוצאות ופיצויים על עוגמת הנפש. ואז, בט' באב הבא, הוא יבקש סליחה.

הדובדבן שבקצפת הוא, כמובן, חוק יסוד: לימוד תורה. משה גפני, יעקב אשר ויצחק פינדרוס. אלה שמות החתומים על החרפה המתועבת הזו. זה לא רק פטור גורף, ממלכתי, רשמי וסופי לחרדים מגיוס לצבא. זה גם השוואת הלימודים בישיבות לשירות בסיירת גולני. חזון גולדקנופף. ביטול היתרון היחסי של יוצאי צבא לאחר השירות. אני מעריך שלאחר אישור החוק הזה, יהיו מי שיעלו חוק יסוד: חופשת שחרור לאברכים, או מענק שחרור ואולי אפילו פנסיה תקציבית (למרות שלמשרתי הקבע כבר מזמן אין כזו).

לא, זה לא נגמר. שמחה רוטמן הניח השבוע תיקון לחוק יסוד הממשלה שמעביר את הליך הפיטורים של שר או סגן שר בשל חשד פלילי לכנסת. עד היום, השר היה מתפטר מכוח פסיקת בג"ץ (דרעי-פנחסי). מכיוון שהם נמצאים בעיצומו של תהליך החיסול של בג"ץ, שהכנסת תחליט. אתם חושבים שהכנסת הנוכחית, למשל, תפטר שר שהוגש נגדו כתב אישום?

צר לי, אבל צריך להמשיך: דן אילוז (ליכוד) הניח הצעה לפיה "חוסמי כבישים" יחטפו עונש של 3 שנות מאסר בפועל. ישראל אייכלר הניח תיקון לחוק העונשין שנקרא "איסור שידול קטינים להוצאה בשאלה". מר אייכלר, מה עם שידול לחזרה בתשובה? הישיבות שאתם מפזרים בערים החילוניות? דוכני חב"ד? המטרה האמיתית כאן היא לפגוע בארגונים המעטים המסייעים ליוצאים בשאלה ועושים את מה שהמדינה המופקרת שלנו לא עושה: סיוע לאלה שנפלטים מ"עולם התורה" בלי כלים אלמנטריים לקיום בכבוד בעולם האמיתי.

הלאה: אביחי בוארון הניח הצעת חוק להגדלת הצינון לקצינים בכירים מ-3 ל-10 שנים. במילים אחרות: יהיו כאן כאלה שישקיעו 40 שנה מחייהם להגנת המדינה, אבל לא יאפשרו להם לקחת חלק בתהליך קבלת ההחלטות או בחקיקה, ויהיו כאלה שיחגגו על חשבונם, והם אלה שינהלו את חייהם. בסך הכל הגיוני.

אריאל קלנר (ליכוד) מציע להרחיב את חסינות חברי הכנסת גם לחיפוש בחומר מחשב ובטלפון החכם שלהם, ושל עוזריהם ועובדי לשכתם (מזכיר לכם את יועצי נתניהו שנחשדים בהטרדת עד, נכון?). ישראל אייכלר לא נותר מאחור והניח הצעה להשוואת מעמד רבנים למעמד ח"כים בכל הקשור לחסינות. אי אפשר יהיה לתבוע אותם.

אוריאל בוסו (ש"ס) מציע להכיר בלימודים תורניים לצורך מכרזים בשירות המדינה. מה זה לימודים תורניים? למשל, תעודת הסמכה של הרבנות הראשית. זה יהיה תחליף ללימודים אקדמיים. למה לא, בעצם? אחרי שהם רידדו והיזנו שורה ארוכה של מקצועות טיפוליים חיוניים ואפשרו לעסוק בהם גם ללא לימודים אקדמיים מוסדרים, הם ממשיכים במאמץ להפוך את ישראל לרפובליקת בננות רקובות.

אי אפשר להתעלם גם מסיפור "חוק הנבצרות". תקציר הפרקים הקודמים: לא מזמן, כשסוגיית נבצרותו של ראש הממשלה עלתה מחדש לסדר היום, אצו רצו גמדי הגינה של משפחת נתניהו להעביר חוק מיוחד ומהיר שבעצם שולל הכרזת נבצרות של ראש ממשלה, למעט מסיבות רפואיות. מכיוון שהם עשו את זה, כרגיל, בצורה חפוזה, מרושלת ועלובה, החוק הזה נראה בדיוק כמו הקואליציה. מתברר שאי אפשר להכריז על נבצרות של ראש ממשלה בלי הסכמה של שני שליש מחברי ועדת הכנסת. אם אין הסכמה כזו? אז ראש הממשלה מכהן ומתפקד. ואם הוא בתרדמת? מצטערים, זה מה שיש.

זה קרה השבוע. ראש הממשלה קיבל זריקת טשטוש (לדעתי, הוא קיבל אותה מזמן) ולא היה איתנו שעה וחצי. יריב לוין מונה לממלא מקומו, עקב הנבצרות. אלא שלא היה לזה אישור של שני שליש מחברי ועדת הכנסת. כלומר הסתדרנו בלי ראש ממשלה במשך שעה וחצי. ושוב, אני נאלץ להוסיף כאן את דעתי הצנועה: אנחנו מסתדרים בלי ראש ממשלה כבר שבעה חודשים. אם אפשר לקרוא לזה סדר.

למה הם עושים את זה? כי הם יכולים. כי הם לא רואים בעיניים. כי הם מבינים שהכל מתפרק כאן אז הם ממהרים לחלק את השלל ולבוז את הביזה. כי אין בעל בית על המגרש. כי הם אויבי הציונות שהניעה את אבותינו להתקבץ כאן אחרי 2000 שנה ולהגשים את החלום הציוני. זה למה.

במהלך חיי לא האמנתי שאגיע אי פעם לנקודה הזו, אבל הגיע הזמן להבהיר לאנשים האלה שהם לא האחים שלנו. ביולוגית, כנראה שכן. הרי משפחה לא בוחרים. מוסרית, עקרונית, מעשית ואנושית, לא ולא. אז יכול להיות שהם האחים שלנו, אבל הגיע הזמן להיפרד. להתחלק בירושה וללכת איש לדרכו. על מה שהם עוללו למדינה הזו בחצי השנה האחרונה הם לא יוכלו לכפר לעולם. הם צריכים להאריך את צום ט' באב עד הצום הבא, ועדיין לא יתקרבו להתחלה של חשבון נפש. הגיע הזמן שהם יבינו שלא יוכלו להמשיך לנהל את החיים הכפולים שניהלו עד עכשיו: מצד אחד ליהנות ממנעמי המערב, התרבות, הטכנולוגיה, הקידמה, רמת החיים, הנאורות והדמוקרטיה, ומצד שני לחתור לחידוש משפט ההלכה, לייסד כאן ממלכה לאומנית פשיסטית חשוכה ולבזוז את מחסניה. זה נגמר. הגיע הזמן להגיש את החשבון.

יום אחרי הנחת חוק יסוד לימוד תורה המתועב על שולחן הכנסת, התפרסמו ב"כלכליסט" (יובל שדה) הנתונים המלאים, מדויקים וסופיים של הגיוס לצה"ל. זה לא שלא ידענו את זה גם קודם, אבל המספרים פשוט מדהימים. לאור חשיבות הנושא, אני מביא כאן חלק ממה שפורסם בכלכליסט, מילה במילה:

"הממצאים העיקריים מראים שהאוכלוסייה החזקה בישראל, כלומר העשירונים הסוציו־אקונומיים הגבוהים, היא זו שמובילה בשיעור הגיוס לצבא, שיעור הגיוס לקרבי אצל גברים ושיעור היציאה לקצונה. הפער בהיקף הגיוס בין העשירונים העליונים לתחתונים בולט במיוחד בפילוח מגדרי כאשר בוחנים את נתוני הגיוס של נשים. נתוני הגיוס של צה"ל משקפים גם את שיעור הגיוס הזעום בערי המגזר החרדי ובירושלים. בצה"ל לא מסתירים את העובדה כי 'צבא העם' מתבסס על השכבות החזקות. לפי נתוני חטיבת תכנון ומינהל כוח האדם בצה"ל שהוצגו לפני כחודשיים בכנסת, 55% ממשרתי החובה בצה"ל שייכים לארבעת העשירונים הסוציו־אקונומיים הגבוהים 10-7, 35% נוספים מגיעים מעשירונים 6-4, ואילו רק 10% מהמתגייסים שייכים לעשירונים 3-1.

"נתוני צה"ל חושפים גם את התפלגות הגברים המתגייסים לתפקידי לחימה, ואלו סותרים טענות שמועלות מדי פעם על ידי פוליטיקאים הטוענים כי רוב מערך הלחימה מבוסס על אנשי הפריפריה. לפי נתוני צה"ל, כ־59% מהלוחמים מגיעים מעשירונים 10-7, המהווים 40% מהאוכלוסייה במדינה. יתרה מכך, עשירונים 10-7 כוללים 60.7% מ'לוחמי החוד' בצה"ל ומשרתים ביחידות כמו חטיבות החי"ר והיחידות המיוחדות, הנדסה, תותחנים, שריון ולוחמי חיל האוויר והים. בדיון שנערך לפני כחודשיים בוועדת המשנה של ועדת החוץ והביטחון, בראשות ח"כ אורנה ברביבאי, אמר ראש חטיבת תכנון ומינהל כוח אדם במשרד הביטחון כי 'במערך הלחימה אפשר לומר שהייצוג של אשכולות סוציו־אקונומיים, ככל שהם עולים הוא גבוה יותר מהשיעור שלהם'".

כלומר: השכבות המבוססות, משכילות וחזקות בישראל לא רק מהוות את עמוד השדרה של המשק, הכלכלה, הפריון והכנסות המדינה, אלא גם את הליבה העוצמתית של צה"ל ולוחמיו. אם תבדקו, בחלוקה גיאוגרפית, למי מצביעות השכבות הללו (כל סוקר מתחיל יכול לפרט לכם את הנתונים), תבינו את האמת הפשוטה היחידה: המוחים והמתנגדים להפיכה המשטרית הם אלה שמחזיקים את המדינה על הגב. אלה שמכונים "אנרכיסטים", "מוגלה", "חיות אדם" ו"פראי אדם", הם אלה שבלעדיהם ישראל תהיה גיניאה המשוונית. מכיוון שהממשלה הנוכחית מבצעת כאן שינויים משטריים חד צדדיים במהלך אלים, כוחני ומהיר, שנועד להחליש ולפגוע בדמוקרטיה הליברלית שלנו, לא נותרת בפנינו כל ברירה: שוברים את הכלים ולא משחקים. מעתה והלאה, תואילו להסתדר בכוחות עצמכם.

עוד משהו שעבר מתחת לרדאר, היא העובדה שהחל מ-23 בחודש (כלומר יום ראשון השבוע) המדינה לא אוכפת את חוק שירות הביטחון ולא מגייסת אלפי עריקים חרדים שפשוט לא מואילים בטובם להתגייס. מכיוון שהסדר הגיוס הקיים לא הוארך, חוק חלופי לא אושר, חוק יסוד לימוד תורה לא עבר, אנחנו בתקופת מעבר. יש כאן עשרות אלפי עריקים חרדים ובאותו זמן תועמלני הממשלה צורחים על ה"סרבנים האנרכיסטים", שהם בכלל מילואימניקים מתנדבים. אני, כידוע, לא יהודי מאמין. לפעמים אני מקווה שיש "העולם הבא", רק כדי שכל אלה שחוללו כאן את החורבן הזה, יגיעו למקום הראוי להם.

ההתפרקות של צבא העם נמשכת. רובה מתרחש במחשכים, בערוצים חשאיים, בקבוצות ווטסאפ סגורות, בחדרים הפנימיים של הלבבות. הנה, למשל, שיחה שהייתה לי השבוע עם ד', קצין מילואים בדרגת אלוף משנה במפקדת שליטה מסווגת ומבצעית מאוד הפועלת תחת אלוף פיקוד הצפון. "אני, ועוד מספר לא קטן של קצינים במפקדה שלנו, הודענו השבוע למפקד שלנו במילואים שאנו משעים את ההתנדבות שלנו. לא נשרת ממשלה של דיקטטורים. לא נשתף פעולה עם הפיכה שלטונית". משכתי את קצה החוט הזה והגעתי למקומות שאליהם לא רציתי להגיע. בדיוק כמו המדינה. שאלתי את עצמי, על שום מה כל זה? על עילת הסבירות? מי תכנן את המצב המטורף הזה?

כשתועמלני הממשלה אומרים שהם משרתים את מצביעיהם ומקיימים את פסק דינו של הבוחר, הם משקרים. זה לא רק מה שמשתקף בסקרים (בין רבע לשליש מבוחרי הליכוד לא תומכים בחקיקה חד צדדית). זה לא רק העובדה שקמפיין הליכוד החביא את ההפיכה המשטרית בכל הכוח. זה גם ההיגיון הבריא: תנסו לדמיין מצב בו הממשלה מוקמת ומסתערת על כמה יעדים: נניח יוקר המחיה, הגברת המשילות והביטחון האישי, מלחמה במגיפת הרצח במגזר הערבי. האם יש אדם שפוי שסבור שבמצב הזה הייתה פורצת מחאת המונים מימין בדרישה לבטל מיד את עילת הסבירות? ברור שלא. מדובר בפייק מוחלט, המצאה בדיונית שנולדה במוחם הקודח של מומחי "קהלת" (שיהיו חתומים, לנצח, על החורבן הנוכחי) וטיפוסים אפלים כמו שמחה רוטמן, יריב לוין ודודי אמסלם. זו האמת.

ובינתיים, כדי להעמיק את הבור ולהחמיר את המצב החמור מלכתחילה, מתברר ש"השר במשרד החינוך" חיים ביטון, איש ש"ס, מונע ממוסדות חרדיים להצטרף לתוכנית לימודי הליבה שאושרה בממשלה הקודמת. למה? כי זה עלול לחלץ כמה חרדים ממעגל העוני ולסייע למדינה לצמוח, זה למה.

המפלגה של השקופים, שחרטה על דגלה לצמצם את הפערים, חתומה על הרחבתם. אבל העיקר שאריה דרעי השתלט בסוף השבוע האחרון על משבצת "המבוגר האחראי" וניסה לדחוף את הצדדים לפשרה ברגע האחרון. לא, מכובדי הרב דרעי. התרגיל הזה שחוק. אני לא מכיר אף אדם שפוי שיסכים לקנות אותו ממך בפעם המאתיים. כפי שיש לנו את מגילת העצמאות, בימים אלה נכתבת מגילת החורבן. גם אתה, אלוף בצלות ואלוף שום, חתום עליה. באותיות של קידוש לבנה.

ומה קורה באופוזיציה? לא הרבה. למרות שהם מנקרים זה בכבדו של זה, הצליחו יאיר לפיד ובני גנץ לעבוד בהרמוניה השבוע. ולא שהם התכוונו לזה. גנץ, הממלכתי ופשרן יותר בימים רגילים, התעטף לרגע בגלימת הסרבנות בעוד לפיד, הקרוב יותר למחאה וקשוב פחות לקואליציה, הסכים לקבל את מתווה הפשרה של ארנון בר-דוד כ"בסיס לשיח". השילוב הזה, שלא היה מתוכנן, תרם להטמעת ההבנה הציבורית שהקואליציה הייתה הצד הסרבן של האירוע והורידה מהשולחן כל סיכוי להידברות אמיתית.

גנץ הסכים עוד קודם לפשרה, אבל שרטט על החול את קווי המתאר שלה: הסכמה תמורת הסכמה. אנחנו נסכים לתיקון מוגבל ומדוד בעילת הסבירות תמורת הסכמה שלכם להמשך חקיקה רק בהסכמה. כאן החל בזאר טורקי שמרכזו בבית הנשיא וסופו בטריקת הדלת של תחילת השבוע. כבר מזמן לא נשפכה כמות עצומה כזו של אנרגיה לפח הזבל של ההיסטוריה. היה אפילו נוסח מוסכם לסעיף בחוק שיבטיח את היועצת המשפטית לממשלה ואת היועצים המשפטיים מפני הדחה. אלא שכל זה לא היה רלוונטי לאור העובדה שיריב לוין הסכים לכל היותר לארבעה חודשי הקפאת חקיקה. על פי הספירה הזו, היה נשאר לו חודש שלם במושב החורף הקרוב של הכנסת להעביר את שינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים בקריאה ראשונה לפחות.

האמירה "כן, אבל" של לפיד היתה הימור שעלה יפה. אם הצד השני היה מרים את הכפפה, היה קורה אסון. אבל הצד השני לא מסוגל להרים שום כפפה. הקנאים ממשיכים במרוץ אחר טירופם. אז לפחות לטובת הרקורד ההיסטורי, האופוזיציה הסכימה לבלימה של הרגע האחרון (משיכת החוק בחזרה לוועדה, לארבעה ימי מו"מ אינטנסיבי). הקואליציה, לא.

מי שהכריעו את הכף היו יריב לוין ואיתמר בן-גביר. לוין, ראש הממשלה האמיתי, הסביר לבן גביר שהחזרת החוק לוועדה היא המתת התהליך כולו. בן-גביר העמיד אולטימטום בפני נתניהו: אם החוק חוזר לוועדה, אני מפרק את הקואליציה. נתניהו קרס. הוא כלל לא היה באירוע מלכתחילה. הממשלה שלו כבר מזמן לא שלו. החוק אושר 64-0. אבל יש כאן קאץ'. למרות שכל זה קרה מעל ראשו, מי שיירשם בדפי ההיסטוריה כאחראי הבלעדי לזה, הוא נתניהו. רק הוא. האיש שרק בקמפיין הבחירות האחרון סירב להצטלם ליד איתמר בן גביר (באירוע בכפר חב"ד), ישב השבוע בכנסת ישראל לצידו של אותו בן גביר ואמר, בקול חלוש, "בעד" כששמו הוקרא. זוהי מורשת נתניהו.

מילה אישית למיליוני האזרחים שמצב רוחם נע בין דכאון קל לכבד, בין תחושת "הלכה לי המדינה" לכשלון אישי מייסר: הרימו ראש. לא נכשלתם. לא הובסתם. להיפך. ניצחתם ניצחון אדיר. מה שהוכרע השבוע הוא קרב אחד, לא החשוב ביותר, ממערכה ארוכה והיסטורית. מחאת ההמונים הדמוקרטית בישראל היא אירוע עוצר נשימה, מרהיב, רב פנים והישגים. העולם כולו נושא עיניו למה שקורה כאן, ובצדק. יש לנו עוד עבודה רבה לעשות, ואין לנו ברירה.