תמונת היום של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אותה בחר לתאר אמש (שני) בפתח נאומו לאומה, הייתה מסרטון שכבש ביום ראשון את הרשת, מתחנת הרכבת בירושלים. בצד אחד של המדרגות הנעות מתנגדי המהפכה המשפטית שנהרו להפגין לירושלים ובצד השני תומכי הרפורמה בדרכם להפגנת הימין ברחוב קפלן. "ואז, למרות הבדלי הדעות, איש הושיט יד לחברו", נתניהו אמר, מזהה נכוחה את הרגע הויראלי שהעניק לרבים, משני הצדדים, פסק זמן נדיר של אחווה ותקווה.
חבל רק שהוא עצמו שכח את רוח האחדות והממלכתיות הזו ב-24 השעות שקדמו להצהרה, וסגר את הדלת על כל ניסיון לפשרה והסכמה. הקואליציה שבראשותו אישרה אתמול את הנוסח הקיצוני והאגרסיבי ביותר של החוק לביטול עילת הסבירות, והשלימה את הצעד הראשון במהפכה המשפטית שמפרקת את המדינה ומובילה אותה למשבר הקשה בתולדותיה.
"כאחים, זה עם ישראל, זה המקום שאליו צריך לשאוף", נתניהו אמר. חבל רק שעיקר עיסוקה של ממשלתו השישית הוא במהלך רובני דורסני שקורע את החברה הישראלית לגזרים. במשך כ-30 שבועות, יותר משני מיליון איש בסך הכל יוצאים לרחובות, נואמים, צועקים, משבשים, צועדים, מקימים אוהלים, מפרסמים מכתבים, חותמים על עצומות, ומזהירים שיפסיקו לעשות מילואים ולהתנדב בצה"ל ושאר כוחות הביטחון; ההשלכות הביטחוניות, הכלכליות, והמדיניות של המהלכים של הממשלה עלולות להטיל על כל אזרח במדינה אסון. נתניהו הבין את זה כבר בחודש מרץ, בסיבוב הראשון של המהפכה המשפטית, ולכן הוא עצר את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים רגע לפני שעלה להצבעה והלך לבית הנשיא להידברות. ארבעה חודשים לאחר מכן, הוא חזר בדיוק לאותה נקודה, רק שהפעם, הוא לא עצר.
עוד בוואלה!
זמן קצר אחרי ההצהרה שלו נהג דרס מפגינים בכביש 531, המשטרה הפעילה מכתזיות ובואשים בתל אביב וירושלים, עשרות מוחים ושוטרים נזקקו לטיפול רפואי, וקיבוצניק בחצרים ירה על מפגיני ימין. ערב תשעה באב, התמונה שנתניהו דיבר עליה בנאומו במהרה התפוגגה. אכן כל ישראל אחים. בכאוס ובאלימות. הפגיעה במרקם הפנימי והלכידות החברתית של ישראל הולכת ומעמיקה, לשמחת אויבינו, כפי שאיבחן אתמול חסן נסראללה נראה שישראל בדרך לקריסה.
התמונה האמיתית של היום, זאת שנתניהו לא הזכיר בנאומו, הייתה מהדרמה שהתחוללה לעיני המצלמות בזמן ההצבעות הארוכות על חוק הסבירות במליאה. שר הביטחון יואב גלנט ניסה במשך דקות ארוכות לשכנע את שר המשפטים יריב לוין להסכים לריכוך או דחיה של החקיקה, כדי להושיט יד לאופוזיציה ולנסות להגיע להסכמה, ולעצור את משבר המילואים המחמיר בצה"ל. לוין התנגד בתוקף לכל ניסיון פשרה. ובין שניהם, ראש הממשלה, כסוג של נוכח-נפקד, כבוי, אפרורי, ולא רלוונטי. גם עבור חלק מתומכיו זה היה מראה מכמיר לב, ששיקף במדויק את הדינמיקה בממשלה ומי בדיוק מקבל את ההחלטות ושולט בענינים.
בפאתי השולחן, מחוץ לפריים המרכזי, הריע ללוין יו"ר עוצמה יהודית השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר שחיזק כל העת את עיקשותו של שר המשפטים. לוין ובן גביר סיכלו יחדיו את המאמצים של הנשיא הרצוג ומתווכים אחרים להביא לפשרה של הרגע האחרון, למרות שנתניהו היה נכון להכריז על הקפאה משמעותית של המשך הרפורמה ועל נוסח מרוכך של עילת הסבירות שיזכה לתמיכת האופוזיציה. אחר כך העמידו חזית בצורה מול מסע התחינות של גלנט ומנעו גם כל שינוי קל שבקלים שישדר אמון לעתיד ויסייע בהרגעת המחאה. הוויכוח הסוער בין שר הביטחון ושר המשפטים, שהתנהל ליטרלי מעל הראש של ראש הממשלה, הוכיח קבל עם ועדה מי הם בעלי הבית האמיתיים בממשלת הימין; תמונה ששווה אלפי מילים.
נתניהו ניסה למזער את נזקי היום בהצהרה הראש-ממשלתית שלו בערב, אותה כינס ללא עיתונאים כמנהג המסורת, הפעם כדי לא לענות לשאלות הקשות סביב הסתרת המידע הרפואי שלו באירועי הלב האחרונים. הוא הציע, לאחר מעשה, לפתוח שוב בשיחות עם האופוזיציה וקצב אותן עם דד ליין עד נובמבר, עם לוח זמנים שיאפשר לקואליציה לחדש את החקיקה ולשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים חד צדדית במושב הבא והיה ושוב לא תושג הסכמה.
חלק ממקורביו אומרים שחוק הסבירות היה סוג של מס שפתיים ללוין, שירגיע את איום ההתפטרות המרעישה ויספק את הבייס הביביסטי העמוק, ושמכאן והלאה הרפורמה שלו למעשה נקברה ותקודם רק בהסכמה רחבה. אבל בהתחשב בהשתלשלות האירועים עד כה, זו אמירה שכדאי להטיל בה ספק. בכל משא ומתן שהוא ושליחיו ניהלו בחודשים האחרונים לוין היה בסוף זה שקיבל את ההחלטה, ונתניהו לא הצליח לכפות את רצונו. ועם האוכל של תומכי הרפורמה, נפתח גם התאבון, כמו בר הסלטים של בן גביר, ומבחינתם - זוהי רק ההתחלה.
בינתיים, חוק הסבירות כבר בדרך לבג"ץ, ואולי למשבר חוקתי במידה וייפסל, מה שישאיר בחיים את המחאה, יחד עם החלומות של הקואליציה להשתמש בן כדי לפטר את היועמ"שית גלי בהרב מיארה. נתניהו הוציא אתמול במיוחד הודעת הבהרה בה נמסר שהפיטורים שלה לא על הפרק, אבל בעלי הבית האמיתיים כבר בונים לה את התיק חודשים, ונתניהו, כאמור, לא בהכרח בשליטה.
אולם, גם אם לוין ובן גביר הם ראשי הממשלה בפועל, האחריות הבלבדית לתהום העמוקה אליה צוללת החברה הישראלית היא עליו. ראש הממשלה אמנם התחמק מלפגוש את הרמטכ"ל לפני ההצבעה המכריעה, אבל מפת האיומים והפגיעה הצפויה בכשירות צה"ל כתוצאה ממחאת הטייסים והמילואמניקים הובהרה לו היטב. כל בכירי מערכת הביטחון, ראשי ההייטק, המשק והכלכלה, ובכירי מערכת הבריאות התריעו בפניו על הנזק העצום שהמהפכה המשפטית מחוללת, נגיד בנק ישראל הזהיר מהפגיעה בדירוגי האשראי. נשיא ארה"ב ג'ו ביידן קרא לו שוב ושוב לעצור.
נתניהו הבטיח לכל אלה במרץ שהוא "נכנס לאירוע" ומוביל תהליך מדוד אחראי בקונצנזוס ובסוף נכנע ללחצים של לוין ובן גביר בכל צמתי ההכרעה ואישר חוק קיצוני ומושחת בלי שום הסכמה רחבה. הוא לא יכול לטעון שלא ידע. בעיקר כשהוא גם המחולל העיקרי של האירוע, כנאשם בפלילים שהכשיר והקים ומינה את הקואליציה הקיצונית ביותר שידעה המדינה ונתן ללוין את המפתחות למלחמה במערכת המשפט, למרות, וכנראה בגלל, ניגוד הענינים המובהק שהוא נמצא בו.