17 שנה הסתיימו בשלוש פסקאות. במשך 17 שנה טענה פרקליטות המדינה בנחרצות שרומן זדורוב הוא מי שרצח את תאיר ראדה בשירותי בית הספר נופי גולן בקצרין בשנת 2006. במשך 17 שנה היא עברה עם התיק מערכאה לערכאה, מבית המשפט המחוזי לעליון, ובחזרה למחוזי, ובחזרה לעליון, ובכל הסיבובים הללו היא הצליחה לשכנע את השופטים כי זדורוב הוא האיש שרצח את ראדה.
גם לאחר ההחלטה על המשפט החוזר, הפרקליטות המשיכה להאמין בתיק ולנהל אותו, וזאת משום שכל מי שנגע בתיק מפרקליטות המדינה היה בטוח שביחס לתיקים אחרים שטיפל בהם, מדובר בתיק קל, תיק שבו האישומים וההרשעות נגד זדורוב מוצדקים בהחלט.
במשך כל השנים הללו, התיק הזה הפך לתיק דגל משני הצדדים: מצד אחד - נעשה קמפיין תקשורתי חסר תקדים לשחרורו של זדורוב תוך שילוב זרועות של תקשורת מיינסטרים ורשתות חברתיות. מהצד השני - הפרקליטות, שהיתה ועודנה משוכנעת בחוזק הראיות נגד זדורוב, הרשתה לעצמה מהלכים תקשורתיים שלא הרשתה לעצמה באף תיק אחר, כמו העלאת חומרים מהשחזור ומההודאות של זדורוב באתר משרד המשפטים.
לצורך ניהול המשפט החוזר הקים פרקליט המדינה, עמית איסמן, צוות A-team מובחר של תובעים מצטיינים מכמה מחוזות - תל אביב, צפון, חיפה. עורכי הדין ויאאם קבלאוי, מיטל חן-רוזנפלד, משה מרציאנו, שרון הר ציון ובני משה לא נגעו בתיק לפני כן, הגיעו אליו כלוח ריק. הם כן ידעו כמה התיק הזה טעון ולכן לפני שהחליטו אם להיכנס אליו או לא, הם למדו אותו לעומק. לאחר שצללו לתוכו כולם השתכנעו שזדורוב הוא הרוצח.
המשפט הסתיים בזיכוי צפוי מאוד. לפני יותר משנה, בשלב פרשת ההגנה, התחלתי להגיע לחלק גדול מהדיונים. שיאו של שלב ההגנה היה כמובן עדותו של זדורוב. צפייה במה שקורה באולם לא הותירה מקום לבלבול. כמעט כל הערותיהם של שניים משלושת השופטים (השלישית הייתה שקטה), היו נגד התביעה. זה היה מוזר משום שבדרך כלל, השופטים מאתגרים בשלב התביעה את עדי התביעה, ובשלב ההגנה את עדי ההגנה. בפועל, למעט הערות בודדות לזדורוב במהלך עדותו, השופטים אתגרו בעיקר את התובעת. לא פעם האתגור הזה חצה גבולות. השופטים שיבשו כמה פעמים לתובעת חן רוזנפלד את חקירותיה כששמו מילים בפי העד.
השופט אשר קולה הגיע לעימותים קיצוניים ותמוהים עם הפרקליטות, שוחח תוך כדי המשפט עם דובר משרד המשפטים כדי למחות בפניו על הדלפות מדומיינות (בכל שנות עבודתי אני לא זוכר ששופט יצר קשר עם דובר הפרקליטות), ואף הגיע להצבת ברירה תמהונית לפרקליטות - להצהיר על אמון שיש לה בו, או לחילופין לבקש את פסילתו.
כל זה עוד לפני שהזכרתי את האמירות הברורות של השופט כי אם התביעה לא תביא לבית המשפט את האנשים שהעקבות בשירותים שייכות להם, זדורוב יזוכה, וכן את הבקשה הבלתי נתפשת בתחילת ההליך למשוך את כתב האישום. הזיכוי אם כן היה כתוב באותיות קידוש לבנה על קירות אולם בית המשפט, והתוצאה הצפויה הזאת נכתבה כאן בזמן אמת לפני יותר משנה. הח"מ לא ניחן ביכולות נבואיות, פשוט לא הייתה דרך אחרת לפרש את מה שקורה באולם. מה שלא היה צפוי הוא דעת המיעוט הנחרצת, החד משמעית, של השופטת תמר נסים שי. כמעט כל מה שחבריה להרכב קבעו, היא קבעה את ההיפך. לא היה ממצא עובדתי משמעותי אחד שהסכימו עליו. לא זכור לי תיק עם פערים כה דרמטיים וקיצוניים בין השופטים.
45 יום היינו במתח. האם פרקליט המדינה יחליט לערער על הזיכוי? האם אחרי ש-11 שופטים דנו בתיק הזה, ורק שלושה חשבו שצריך לזכות את זדורוב, לא ראוי יהיה שאת המעלה האחרונה יכתוב בית המשפט העליון? אולי אפילו בהרכב מורחב של 5 שופטים? חשוב לציין, מאות עמודי ההחלטה לא מתבססים על תיקוף הראיות החדשות שהביאו למשפט החוזר. השופטים לא כותבים בהחלטתם שהראיות החדשות הן שהיטו את הכף לזיכוי. ממש לא. השופטים קולה וצרפתי פירקו בפסיקתם את כל עמודי התמך של הפסיקות הקודמות ובראשם ההודאה בפני המדובב, השחזור, וההודאה במשטרה. השופטים התייחסו להודאות הללו כדקלומים חסרי חשיבות. פשוט כך.
במילים אחרות, קולה וצרפתי קובעים שהשופטים (שימו לב לאורך הרשימה): יצחק כהן (מחוזי), חיים גלפז (מחוזי), אסתר הלמן (מחוזי), עדנה ארבל (עליון), צבי זילברטל (עליון), יורם דנציגר (עליון), בנימין ארבל (מחוזי), יצחק עמית (עליון) - 8 שופטים - הגיעו לתוצאה שגויה, רשלנית, פוגענית. שוב, אל תתבלבלו, השינוי הוא לא בגלל הראיות החדשות. קולה וצרפתי קובעים ששמונה שופטים כתבו שטויות משפטיות.
במילים אחרות, אנחנו נמצאים בסיטואציה הזויה שבה שני שופטי מחוזי היוו בפועל ערכאת ערעור על ארבעה שופטים מחוזיים וארבעה שופטי עליון. אם מישהו התעכב לשנייה על השם דנציגר, אז לא, לא טעיתי. גם השופט יורם דנציגר, שזיכה את זדורוב, קבע בפסיקתו כי היה כפסע מלהרשיעו ונמנע מלעשות זאת לאור עקבות הדם בשירותים שלא התגלה למי הן שייכות. לולא העקבות הללו, דנציגר היה מרשיע את זדורוב תוך הסתמכות על הודאות זדורוב בפני המדובב והראיות התומכות בהודאה. אז עכשיו נשאלת השאלה: האם לאחר ששני שופטים קבעו ששמונה שופטים טעו במשך 17 שנה, לא היה נכון לתת לבית המשפט העליון להכריע אם זדורוב אשם או זכאי? אולי אפילו בהרכב מורחב? אז איסמן חשב שלא.
אחרי 17 שנה החליט איסמן לסיים את הפרשה הבלתי נגמרת הזאת בשלוש פסקאות לקוניות ודלוחות, שמעליבות את כל מי שעקב ברצינות אחר הפרשה הזאת, שלוש פסקאות ששמות ללעג ולקלס את הארגון שאיסמן עומד בראשו, שלוש פסקאות שמבזות את כל הפרקליטים שהופיעו במהלך כל השנים הללו בערכאות בתיק הזה, שלוש פסקאות שמתנשאות מעל הציבור שעוקב אחרי הפרשה הזאת, לא משנה מאיזה צד, שכן הן מניחות שממילא "הציבור לא מבין בראיות" (משפט שנאמר לי על ידי גורם במערכת).
עלבון לאינטלגנציה
בפסקה הראשונה מודיע איסמן על ההחלטה, בפסקה השנייה הוא מספר לנו עם מי התייעץ, אבל חלילה לא מספר לנו על אלה שלא הסכימו עמו על אף שהיו כאלה בהחלט בצוות שניהל את התיק ובפסקה השלישית הוא מסביר שההחלטה נובעת מ"הכלל המשפטי שלפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הנמוכה ביותר, כמו גם בקביעות הנוגעות למהימנות העדים או בהחלטה להעדיף עדות מומחה מסוים על פני מומחה אחר".
הפסקה הזאת היא עלבון לאינטלגנציה של כל משפטן. הכלל הוא אכן ידוע ונכון כמובן, אבל במקרה הזה צריך להיות עיוור כדי לאמץ אותו באופן אוטומטי. ראשית, מה עומד בבסיס ההסבר המינימליסטי של איסמן? הזכרתי קודם את דנציגר שזיכה את זדורוב על סמך עקבות הדם. הראיה החדשה שהביאה למשפט החוזר חיזקה את התהיות של דנציגר - אם הדם לא היה יכול לזלוג יותר משעה, ההנחה התביעתית שהועלתה, שלפיה העקבות היו יכולות להיות שייכות לאחד ממחלצי הגופה, שהגיעו כמה שעות אחר כך, לא יכולה להיות נכונה.
לא ניכנס כאן לחוזק הראיה החדשה, כי כאמור ממילא היא לא המרכזית בזיכוי של זדורוב, אבל לו הייתה המרכזית, היה לפרקליטות קל בהרבה לערער עליה, שכן אז היינו נכנסים לשאלה משפטית: האם חלל ראייתי, ה"אין", גובר על ראיות ממשיות, ה"יש"? גם קולה וצרפתי יודעים שהעליון אוהב לעסוק בשאלות משפטיות כמו שאלת ה"יש" וה"אין", ופחות לעסוק בממצאים עובדתיים; הם לא השאירו לעליון את התענוג הזה וריסקו בפסק דינם את ה"יש", את ההודאות של זדורוב בפני המדובב (כאמור, הפוך משמונה שופטים אחרים). על קביעות מעין אלה, הסביר איסמן בשלוש פסקאותיו, לא נהוג לערער.
פרשת רומן זדורוב - כתבות נוספות
ההיגיון הוא שהערכאה הדיונית היא זו שמתרשמת באופן האותנטי ביותר מהראיות והעדים, שכן בפני ערכאת הערעור לא מופיעים עדים. אז ראשית, זה רחוק מלהיות מדע מדויק. לדוגמה, איסמן כתב בהחלטתו כי לא נהוג להתערב בהעדפת מומחים. ובכן לא צריך להפליג לתיקים אחרים כדי לדעת שזה לא תמיד נכון. בערעור זדורוב, על אף שהשופט יצחק עמית הרשיע אותו, הוא בחר להעדיף את חוות הדעת הסניגוריאלית שלפיה להב החתך בסנטרה של ראדה היה משונן, בניגוד לחוות הדעת התביעתית, ובכך הפך את קביעת בית המשפט המחוזי.
אבל חשוב מזה; ברצינות איסמן? דווקא בתיק הזה לאמץ את העיקרון המשפטי היבש הזה? כשכל כך הרבה שופטים חשבו אחרת, לרבות בפסיקה הטרייה כששופטת בדעת מיעוט חושבת הפוך לחלוטין משני שופטי דעת הרוב? מה הפחד? איזה נזק ציבורי כבר ייגרם לפרקליטות אם חלילה תפסיד בתיק הזה גם בבית המשפט העליון? בשונה מניהול משפט, המשאבים להוצאת ערעור לפועל הם לא גדולים, לא מדובר במשפט ממושך, אלא בהעלאת טיעונים משפטיים על הכתב, והופעה חד פעמית בפני בית המשפט העליון. מבחינה זו, גם הנזק שנעשה לנאשם הוא בגבולות הסביר. האם אחרי 17 שנה שהפרקליטות טוענת כי זדורוב הוא הרוצח, לא היה ראוי להביא את העניין לבחינה של שלושה אולי חמישה שופטים מבית המשפט העליון?
מעבר לעניין בהצבת סוף פסוק לפרשה הזאת, עולה כאן גם סוגיה עקרונית. כבר כתבתי כאן לא פעם שאם הראיות נגד זדורוב לא מביאות להרשעתו, רבים מהמורשעים ברצח צריכים לחפש סיבה טובה לדרוש משפט חוזר, שכן הם הורשעו על הרבה פחות מזדורוב. האם לא כדאי שבית המשפט העליון ינסה להגדיר לנו מחדש ספק סביר מהו?
אחרי שבמשך שנים ניהלה הפרקליטות קרב משפטי ובאופן נדיר גם מערכה תקשורתית, היא בורחת משדה הקרב, עלובה, מוכה, עם זנב בין הרגליים. ההודעה הלקונית, היבשה והמינימליסטית של איסמן תואמת את אישיותו הטפלונית. הוא נמנע מעימותים פומביים. בשונה מהיועצת המשפטית, קולו כמעט ולא נשמע מול שיירות הדיניינים ששועטות לעבר מערכת אכיפת החוק, למעט התבטאות אחת שלו באחד הכנסים.
איפה הוא ואיפה קודמיו, שגם אם לא היו מושלמים לא היססו להשמיע דעתם ולא חששו משיימינג ברשתות החברתיות. איסמן לא יצא בכל הכוח להגנת הפרקליטים המותקפים במשפט נתניהו, ונמנע במשך חודשים לקבל החלטה בתיקים רגישים כמו החשד נגד פעילים שהטרידו את עד המדינה, שלמה פילבר, החלטה אם להעמיד את פילבר עצמו לדין עקב הפרת הסדר עד המדינה, והחלטה אם להעמיד לדין איש תקשורת שהטריד את הדס קליין בתיק 1000.
יש לו זמן. אולי איסמן מטבעו אינו לוחם, זה בסדר, אבל הוא היטיב ללחום מאחורי הקלעים, לעשות נפשות, ולשכנע אנשי מפתח בציבוריות הישראלית, כשעל הפרק עמד עניין אחר - שאלת מינויו לפרקליט המדינה לאור התבטאויותיו הבוטות והסקסיסטיות כלפי נשים. מאז הקרב ההוא שניהל, נעלמה רוח הקרב שלו. ההחלטה לא לערער על תיק זדורוב היא ליקוי מאורות, חשש פתטי ממה יגידו. חאלס איסמן, ממילא כבר אומרים עליכם הכול; מה שנותר לארגון שאתה עומד בראשו הוא להילחם על מה שאתם מאמינים בו. אם אתה חושב שזדורוב הוא זכאי, אז עשית לו עוול שהגשת את כתב האישום לאחר ההחלטה על המשפט החוזר; אם אתה מאמין שהוא הרוצח, וכך אני מבין שאתה מתבטא בשיחות סגורות, היית צריך להילחם על זה עד הסוף ולא להיבהל ולהתכסות מאחורי מסכים משפטיים מביכים שמכובסים בשלוש פסקאות של הודעת דוברות מבישה.