השופט במשפט זדורוב החליט להוסיף קיסם למדורה, ולתת לקונספירציות לחדור לביהמ"ש

בפתח הדיון אתמול בבוקר בבית המשפט המחוזי בנצרת נעמדה אילנה ראדה וביקשה את רשות הדיבור. אב בית הדין, השופט אשר קולה, השיב לה: "גברתי, הכול טעון פה, אני מבקש מגברתי בפעם הראשונה במשפט הזה לא לדבר". בדבריו השופט לא התכוון למתח שקיים בדיון בין התביעה להגנה, כפי שקורה במשפטים רבים, אלא במתח בינו עצמו, לבין צוות התביעה. שאלתי את עצמי איך שופט, אב בית דין, הגיע למצב הזה, שבו הוא עצמו מתאר בפני אם הנרצחת את יחסיו עם התביעה במשפט כיחסים טעונים? איך הוא בכלל הפך את עצמו לסיפור? איך הוא הביא משפט חוזר בפרשה שמסרבת לגווע 15 שנה, משפט שיותר מכל משפט אחר היה צריך להתנהל בשיא הענייניות, הסולידיות והפשטות, לכזאת מגה דרמה טלנובלית צעקנית? איך זה קרה? התשובה לטעמי היא שהשופט קולה, במקום לעצור את "סינדרום זדורוב" (למען הסר ספק לא מדובר במינוח מדעי, אלא בביטוי שהמצאתי לצורך המאמר) בפתח אולמו, הוא נתן לסינדרום לחדור אל תוך האולם, להשתלט על האווירה בו, ולבסוף איכשהו גם להיפגע אישית ממנו.

"סינדרום זדורוב" הוא חלילה לא המחשבה, או הטענה, שזדורוב הוא חף מפשע. מחשבה כזאת היא יותר מלגיטימית, ובוודאי רווחת בפי סניגורים, אנשי אקדמיה עם תפישות סניגוריאליות מנומקות, ואזרחים מעורבים רבים שחושבים כי רף הספק הסביר בישראל צריך להיות גבוה בהרבה מזה הקיים היום. זו עמדה שיש לכבד גם אם לא מסכימים לה.

"סינדרום זדורוב" הוא בעייני הביטוי המתאים לאובססיה שפיתח ציבור רחב לפרשה פלילית טראגית, מסעירה את הדמיון, אובססיה שמייצרת עיסוק פופוליסטי אינסופי בפרשה בשיחות סלון, ברשתות החברתיות, ולמען האמת גם בתקשורת הממוסדת, תוך הסתמכות על רסיסי מידע, חלקם רלוונטים, חלקם לא, על מומחים מטעם עצמם, ועל סיפורים לא אפויים. הלוקים בסינדרום קולטים רמזים כלשהם ומפיצים אותם במסגרת תיאוריות קשר, נותנים סימנים ברוצחים פוטנציאלים, ומחרטטים את מרכולתם בפני אחרים שאין להם מושג בפרשה. מיד אחר כך נפגעי החרטוט יהפכו חיש מהר למומחים בפני האחרים, וחוזר חלילה. כך מקדם ההדבקה מאמיר. ככל שעובר הזמן הלוקים בסינדרום נהפכים לנחרצים יותר ויותר. מספר האנשים שפנו רק אליי עם ה"ידיעה הברורה" מי רצח את תאיר ראדה הוא בלתי נתפס.

הזכרנו פה כבר את אחד מיוצרי "צל של אמת", שמו ארי פינס, שבתחילה עוד היה זהיר יחסית בטקסטים שלו בדבר החשד נגד א"ק, אך הפך להיות נחרץ מאד כשבערב אחד פרצה לעולם פארסת השערה עם ההתאמה המיטוכונדריאלית לאדיר חבני (א"ח). כזכור, כשהתראיין פינס במהדורת חדשות 13 קבע בנחרצות שהיא הרוצחת, ועשה שיימינג לעיתונאים שהעזו לא להתייצב דום לצד קביעתו. מי שנכח אתמול בדיון הבין שאפילו השופט קולה כבר הבין שהכיוון הזה הוא בדיחה. להגנתו של פינס ייאמר כי הוא נשען אז על דיווחים שנולדו בתדרוך שקיים באותו ערב ד"ר חן קוגל. כאן המקום לומר שהנפגעים מהסינדרום הם לא רק הקהל, אלא לעתים גם אנשי מקצוע. קוגל אמנם רופא משפטי מנוסה ואין טענה חלילה כי הוא מבסס את ממצאיו על פולקלור, אך גם הוא נסער מפרשת זדורוב מסיבות רבות ומגוונות שכבר עמדנו עליהן. האם בכל בתיק אחר קוגל, מיד לאחר העדכון של הצדדים בממצא חדש, היה מוציא הודעה מצולמת לקהל הרחב? רוצה לומר, גם קוגל לקה באופן כלשהו בסנדרום. חוץ מאותה הודעה מצולמת שלו, קוגל תדרך באותו ערב כתבים וגרם להם לחוש כי בידיהם האקדח המעשן המזכה של זדורוב והמרשיע של א"ק.

באולמו של השופט קולה יושבים לא מעט כאלה שלקו בסינדרום (אני מדגיש שוב כי לא מדובר באבחנה רפואית חלילה), בין אם מצד תומכי זדורוב, ובין אם להבדיל מצד אלה שמלווים את אילנה ראדה. השפה שלהם היא קונספירטיבית: "מנסים להסתיר", "יש פה קשרים שבעתיד אתם תגלו", "יש פה גורמים שלא רוצים שנדע את האמת", וכו'. תזכרו את המוזיקה כי מיד תבינו מי אימץ אותה. אגב, כתבתי פה בעבר שהפרקליטות כדרכה מלבה את תיאוריות הקונספירציה הללו במהלכים אומללים, כמו אותה התנגדות לתצהירו של קוגל לטובת ד"ר מאיה פורמן, כמו ההתנגדות לעדותו של קוגל במשפט הנוכחי, כמו החקירה הנגדית האגרסיבית שנערכה לו וכו'. הסתרה, לא משנה מה הסיבה שעומדת מאחוריה, היא אוכל מזין וטעים לקונספירטורים.

התקווה הייתה שבמשפט החוזר הרכב השופטים בראשות קולה לא ייתן לאווירה הקונספירטיבית לחדור לאולם בית המשפט. ובכן, לא רק שזה לא קרה, קרה ההיפך. השופט קולה התבטא כמה פעמים בתחילת המשפט כי המשפט מתחיל מאפס. הוא צדק כמובן. כך צריך להתנהל משפט חוזר. אם כך, מה היה יותר פשוט מבחינתו, מאשר לנהל את המשפט בשקט, בקור רוח, מבלי להתערב יותר מדי בקווי החקירה של הצדדים, ברצון שלהם להביא מומחים מסוימים? הרי ממילא את הכרעת הדין הוא ועמיתיו ייתנו בסוף. זו שיטת המשפט בישראל. במקום זאת הוא בחר לא פעם, ברגעים קריטיים בעייני, לשים מלים בפיו של זדורוב ובכך לזהם חקירה של תובעת (ולגרום לה לנטוש אותה באמצע); לומר לתביעה בשלב כה מוקדם במשפט שמצבה רע מאד; להגיע לצרחות (לא נתקלתי בכאלה) על צוות התביעה.

מה היה יותר פשוט מאשר לנהל את המשפט הזה בלי כל הרעש הזה? הרי אם השופט היה שומע בשקט את הצדדים, נותן לכל אחד את יומו, ובסופו של דבר היה מזכה או מרשיע את זדורוב, מי היה יכול לבוא אליו בטענות? לכל היותר היה מי שמבקר את הכרעת דינו מהצד הזה או מהצד השני, כמו שקורה בכל משפט בישראל, אבל איש, בטח לא איש רציני, היה מבקר את מראית פני הצדק במשפט.

ואם לא די ברעש ובצלצולים האלה שליוו את כל ההליך המשפט הזה, שלשום נפל דבר ונראה כי השופט נדבק בעצמו בסינדרום. שלשום בלילה בשעות הערב המאוחרות שיום הדיונים הגיע אליהן, השופט פנה לפרקליטות ואמר לנציגיה, במלים אלה או אחרות, כי טביעות אצבעותיה ניכרות על קמפיין שהיא מנהלת נגדו. צריך לומר שכמה שבועות לפני כן השופט קולה אף דיבר על ה"קמפיין" הזה עם דובר הפרקליטות, נעם שרביט, אירוע לדעתי חסר תקדים בתולדות המשפט הישראלי.

מהו אותו "קמפיין"? ובכן, עברתי על כל הפרסומים הביקורתיים בחודשים האחרונים בעניינו של השופט קולה, ונראה שרובם המכריע נכתבו ושודרו על ידי הח"מ, בין אם בחדשות 13, ובין אם כאן בוואלה!. אז זהו ה"קמפיין" שכבודו מדבר עליו? הכתבות של הח"מ? צר לי, אבל אנחנו למדים שוב כי מפלטו של המבוקר הוא המשפט: "מתנהל נגדי קמפיין". ומאיפה בדיוק הביטחון של כבודו כי הפרקליטות היא שעומדת מאחורי ה"קמפיין"? כולי תקווה כי את הממצאים העובדתיים במשפטיו הפליליים מבסס קולה על ראיות אמיתיות, ולא על פולקלור של טוקבקיסטים (שמפיצים את אותה טענת "קמפייין"). האמת היא פשוטה - אני כתב ופרשן המשפט של חדשות 13, ומשפט זדורוב הוא אחד משני המשפטים המתוקשרים שמתנהלים היום במדינת ישראל. זה זמן רב שרציתי להגיע לנצרת להתרשם מהדיונים, אלא שלו"ז משפט נתניהו ותחקירים נוספים חשובים שערכתי לא אפשרו לי להגיע. בתחילת מרץ, בדיון השני של החקירה הנגדית של זדורוב, הצלחתי סוף סוף לעשות זאת; לא עשיתי זאת בהזמנת אף אחד מהפרקליטים בתיק. איש מהם, או מעליהם, לא ביקש ממני להגיע. נסעתי לנצרת כי חשבתי שזה נכון.

איך שהתיישבתי בתוך האולם נקלעתי, ללא הכנה, לדיון שהותיר אותי בהלם מקצועי, דיון שלא ראיתי מסוגו מיום שהתחלתי לסקר משפטים פליליים לפני יותר משני עשורים - שופטים ששמים מלים בפי העד, שמתווכחים עם הפרקליטים כשהעד בפניהם על תוכן שיכול להשפיע על עדותו של העד, שמצהירים בעצמם כי "המשפט הזה לא יילמד בשיעור 'סדר דין פלילי'". לאחר שהתחלתי לברר את פשר האירועים, גיליתי עוד פרטים מוזרים, כמו ההצעה המוזרה שניתנה לפרקליטות (באולם פתוח!) בתחילת המשפט לסגת מכתב האישום, כמו ההערה לתביעה כי מצבה קשה מאד בתיק; המשכתי להגיע לדיונים וחזיתי בהערות מוזרות נוספות של השופטים בדבר הראיות בתיק שהתקשתי להבינן, נחשפתי לסלחנות המטרידה לדברים שמתרחשים באולם, ביניהם מופעיו המופרעים של הסניגור, ועוד. לא קמפיין ולא נעליים. הגעתי לדיון כמו כתב ספורט שמסקר משחק - מה שראו עייני זה מה שדיווחתי. כאן באתר זה הקדשתי מאמר ביקורת מתחילתו ועד סופו נגד הפרקליטות על האופן שבוצעה החקירה הנגדית של חן קוגל. אז מה בדיוק פשר הבכיינות של השופט על קמפיין? עד כדי כך שהחליט בשלב מסוים אפילו לדבר עליו עם דובר הפרקליטות? מה נסגר? ונניח שהיה קמפיין (לא היה!), האם הגיוני שבמקום שכבודו יתמקד בהכרעה בדיני הנפשות שמולו, הוא יעסוק במה כותבים עליו, או מה אומרים עליו? הוא הסיפור? ואני חשבתי שחפותו או אשמתו של זדורוב הן העניין.

ואם לא די באלה, השופט הוסיף באותו דיון הזוי את המשפט הבלתי נתפש הבא: "יש עוד דברים שלא את כולם אני רוצה לחשוף עכשיו כי מי שצריך לדעת - יודע, מי שלא צריך לדעת - לא יודע, שנעשו כאן דברים שלדעתי אסור שייעשו במדינה מתוקנת". אמר ולא יסף. זוכרים את הסגנון שהזכרתי מקודם של הלוקים בסינדרום? אז הנה, זה הגיע לשופט. במקום לנעול את דלתות בית המשפט בפני סוכני הרמזים, רסיסי התעלומות ותיאוריות הקשר, במקום פעם אחת לבודד את בירור האמת בתיק הזה מרעשי הרקע הקונספירטיביים, השופט החליט להוסיף עוד קיסם למדורה הזאת, או יותר נכון בול עץ. יאללה, למה לא, עכשיו תדעו שגם מישהו מפעיל על השופט לחץ פסול, אבל לא נגלה לכם מי. האם יש דברים בגו? אולי, אין לי מושג, אבל אם יש כאלה, שכבודו יילך ויטפל בהם במהרה מול מי שצריך, ולא ישאיר את כולנו עם הסיפור המסתורי הזה. מה זה הטירוף הזה? כבודו אמיתי?

ואם לא די בכל אלה, השופט גם הציב בפני הפרקליטות ברירה - בקשו את פסילתי או תביעו בי אמון פומבי? סירבתי להאמין כששמעתי את הקשקוש הזה, ושאלתי את עצמי: אולי כבודו ראה הליך כזה בסרט קולנוע הוליוודי כלשהו? הפרקליטות השיבה לשופט כי אין פרקטיקה כזאת, אך ביקשה להקפיא את הדיונים עד שיבהיר מהם אותם לחצים שהופעלו עליו. השופט השיב בתשובה קצרה כי הבקשה נדחית, ושהמשפט ימשיך להתנהל "כל עוד אין מניעה חוקית". זה באמת מעייף. אז עכשיו השופט הוא זה שרוצה להמשיך את הדיון? הרי הוא יצר את המשבר הזה, אז אנא שיפתור אותו.

איך יסתיים הסיפור הזה? קשה להעריך, אבל לא מן הנמנע שכולם מעתה פשוט יפיידו אותו. ההגנה מציגה כבר את עדיה האחרונים, וקשה להאמין שהמשפט הזה ייעצר. מה שעצוב הוא שבמקום שהמשפט הזה יסמן פעם אחת סימן קריאה משפטי על הפרשה הזאת, נראה כי באופן שהוא נוהל, הוא ישאיר אחריו שוב שובל של סימני שאלה וסנדרום זדורוב ימשיך להשתולל.