בערב 6 בדצמבר 2006 הייתי בעיר מדבא שבירדן. "תלמידה נרצחה בבית ספר בקצרין", הייתה ההודעה שקיבלתי - יום אחר כך הייתי בקצרין ומאז אני עוקב אחרי פרשת הרצחה של תאיר ראדה. פרשה מטלטלת ורבת תהפוכות שהפכה לחלק מחיי המקצועיים, אבל לא רק. היא גם הפכה חלק מחיי כאדם וכאזרח ישראלי.
רצח תלמידה בבית ספרה הוא סיוט שאף הורה לא מסוגל לדמיין בחלום הגרוע ביותר. במקום הבטוח והמוגן אליו שלחו הורים את בתם, נקטלו חייה. מהר מאוד התברר שלא רק שאירע מעשה נורא כל כך, ואליו מצטרפים סימני שאלה וקושי בפענוח הרצח. מתחילת הדרך העלתה התקשורת סימני שאלה ועקבה באופן הדוק אחרי ההתפתחויות בחקירה ובמשפט.
לאורך השנים, מאז תחילת המשפט הראשון ב-2007 ועד הכרעת הדין אתמול במשפט החוזר, ישבתי בעשרות רבות של דיונים בבית המשפט המחוזי בנצרת. ראיתי באולמות שבמגדל האבן בנצרת אנשים מבריקים, אנשים חוששים, אנשים ישרי דרך ואנשים שמעגלים פינות וסוטים מדרך המלך. ראיתי ושמעתי ביטויים משפילים, וולגריים, מתנשאים, אבל בעיקר ראיתי אנשי מקצוע שהתמסרו לעבודתם באופן מקצועי - שופטים, פרקליטים וסניגורים.
היה מעניין לראות כושר אנליטי של רבים מהם, יכולת ניתוח וזיכרון פנומנלי של פרטי פרטים. כעת, אחרי הזיכוי של רומן זדורוב, ברור לי יותר מתמיד שצריך לזכור שבמשפט הפלילי ההכרעה נקבעת בסופו של יום על ידי אנשים בשר ודם. מרתק לקרוא דברי שבעה שופטים שלאורך השנים דנו בתיק וקבעו שהודאותיו של זדורוב היו אותנטיות וניתנו מרצונו החופשי, ומבלי שהופעל עליו לחץ. מנגד, שני השופטים המזכים אתמול ראו בהן "דקלום חלול" שהמדובב שתל אצל הנאשם.
קשה לגשר על הפער שבין קביעת השופט המזכה כי זדורוב הוא "אדם מנומס, שקט, צייתן וכנוע" מול דברי השופטת המרשיעה, תמר נסים שי, כי הנאשם שיקר ודברים חמורים בהרבה שנאמרו עליו בעבר. כמו לדוגמא השופטת אסתר הלמן, היום נשיאת בית המשפט המחוזי בנצרת, שכתבה על זדורוב כי הוא הותיר בה "רושם בלתי מהימן, מתחמק ומניפולטיבי". גם בהרשעתו בבית המשפט העליון נכתב על זדורוב כי הוא "אינו נאשם רפה שכל, חלש אופי או רגיש ושברירי".
קשה גם לגשר על קביעות העליון כי בתיק יש "מארג צפוף, בולט וייחודי של ראיות" מול דברי השופט דני צרפתי שאמר אתמול כי "רוב הראיות התבררו כחסרות משקל". בסוף בני אדם חורצים גורלות ומטים את הכף, וכל אדם, מקצוען ככל שיהיה, נושא איתו מטען שונה - מקצועי, אישי, מוסרי, רגשי, תרבותי, מגדרי.
אנחנו כאזרחים יכולים להתגאות בכך שבמשך 16 שנה מערכת המשפט דשה וסרקה את המקרה ללא הפסקה ולא ויתרה לעצמה, הרי בסופו של יום היה זה סגן נשיאת בית המשפט העליון שהורה על קיום משפט חוזר. חשוב לזכור היום גם את חלקה של הסניגוריה הציבורית במסע המשפטי לזיכוי זדורוב. לגוף הזה, שלא תמיד זוכה להערכה, היה חלק חשוב מאוד בייצוג זדורוב ובהעלאת שאלות מהותיות שהיו בלב ההחלטה על משפט חוזר.
גם בצד שלנו, העיתונאים, נעשתה עבודה חשובה, אבל לא אחת חשתי שהתקשורת מכורה לרייטינג ולקליק-בייטס, ולצד הישגים עיתונאיים מרשימים היו גם כותרות צעקניות וחסרות בסיס. אי אפשר גם להתעלם מכוחו הגדול של הציבור, לטוב ולרע. היקף העניין הציבורי בפרשה היה עצום. הפתיע לראות איך רבים כל כך מתגייסים למען אדם שביומיום שלנו, דומיו הם אנשים שקופים לחלוטין. לציבור המתעניין היה ללא ספק משקל משמעותי במסע המשפטי הזה.
היום, אחרי שנשמעו דברי השופטים וזדורוב שוחרר, אני חושב בעיקר על אילנה ושמואל ראדה שאיבדו את היקר מכל ועל השבר הנורא שלא ניתן לרפא. אני אזכור את שמואל שהצער כירסם בגופו ולפני שבע שנים הלך לעולמו, לפני פסח וראש השנה היה מקדים להתקשר ולברך. כמו השופטים, גם העיתונאים הם בשר ודם והחיים המקצועיים מתערבבים בחיים הפרטיים, בערב פסח אחשוב על שיחת טלפון משמואל שמברך לחג שמח.