במקום שבו אין אנשים, משפטנית אחת בלטה מול חבורת פחדנים

סוכני הצביעות והשקר חטפו השבוע כמוצאי שלל רב את דבריה של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה, דינה זילבר, והשתמשו בהם, כצפוי, כתחמושת במערכה הקדושה שלהם כנגד רשויות אכיפת החוק בפרט והפקידות הציבורית בכלל.

כדי שלא ייבלע אי שם בטקסט, נאמר כבר עכשיו: לשון ההנחיות של נציבות שירות המדינה נראית די ברורה, והיא אוסרת על זילבר לומר בפומבי את שאמרה השבוע בכנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה שעסק ב"משילות". אז נתחיל בעיקרי הדברים.

"אף פעם זה לא אני", ביקרה זילבר את הדרג הפוליטי, "תמיד זה ההוא, זו תרבות של חיפוש אשמים במקום של נטילת אחריות". מעט קונטקסט - הדברים של זילבר נאמרו בכנס שדן בין השאר בטענות של הדרג הפוליטי, לפיהן הדרג הפקידותי שם לו מקלות בגלגלי המשילות. זילבר ישבה בכנס הזה כנציגה בכירה של הפקידות, וניסתה לטעון כי הדרג הפוליטי משתמש בטיעון הזה כדי לברוח מעשייה, ובעיקר לברוח מאחריות. "לפעמים", הוסיפה, "כדי לא להודות באמת המצערת של היעדר מנהיגות או חוסר יכולת אישית, מפעילים את הוונטילטור המפזר אשמה לכל עבר, או אומרים - 'יש בעיית משילות'".

ואז הגיע המשפט שהרתיח את מפלגת השלטון ושלוחיה: "שיח המשילות הוא לפעמים מפלט של פייק מנהיג". פירוש רש"י מהיר - נוח מאד לפוליטיקאים להסיט את הביקורת הציבורית המופנית כלפיהם לעבר פקידי הציבור, ולטעון שהוא זה שמונע משילות. ההתמודדות העכשווית עם משבר הקורונה היא דוגמה נהדרת: נתניהו וצינורותיו הפוליטיים והתקשורתיים גורפים יום-יום את הצלחותיהם למנהיג - וזורקים את הכישלונות לעבר הפקידות - המשבר בכלכלה הוא בגלל אגף התקציבים, הכישלונות בחקירות האפידמיולוגיות הם בשל ההגבלות של היועץ המשפטי לממשלה, הכישלונות בעצירת ההדבקה הם של משרד הבריאות כמובן; ומשום שלמדנו שמנהיג אמיתי לוקח אחריות גם על כישלונות, אומרת זילבר כי הטלתה לעבר הפקידים היא ביטוי להיעדר מנהיגות או למנהיגות מזויפת - "פייק מנהיג", כדבריה.

תגובת נתניהו לדברי זילבר הפתיעה לטובה. ברגע של חסד רטורי במסיבת העיתונאים, הוא התמודד עם דבריה של זילבר לא בהתלהמות, אלא באופן אינטלקטואלי ומעניין. לרגע קסום אחד הוא הוריד את מסיכות דפי המסרים והמשפטים הקליטים, והיה שוב בנו האינטלקטואל של הפרופ' מירושלים. זה עשה חשק לעוד.

נתניהו טען כי תפישת שלטון הפקידים מקורה ברגע שבו אפלטון ראה כיצד סוקרטס, מורהו האהוב, "נדון למוות על ידי האסיפה הדמוקרטית של אתונה" (מיד נחזור לאמירה הזאת), "ואמר שאי אפשר להפקיד את ענייני המדינה אצל הברברים האלה", וכך, לדברי נתניהו, החליט לקחת את השלטון לעצמו באמצעות 300 שומרים, "שומרי סף". כך ניסה נתניהו להסביר מהיכן מגיעה המוטיבציה של אנשים שרואים עצמם מורמים מעם לשלוט, על חשבון שלטון הרוב.

זה דיון היסטורי מרתק באמת, אלא שיש בעיה קטנה. כמעט לא נעים לי לתקן את נתניהו בהיסטוריה ואני בטוח (באמת, לא בהצטנעות מזויפת) שידיעותיי ההיסטוריות רחוקות מידיעותיו. ועם זאת, למיטב בדיקתי, הדמוקרטיה הקלאסית לא ממש שלטה באתונה כבר מ-411 לפני הספירה, ומ-404 לפנה"ס השלטון נתפס בידי "ועדת השלושים", שניהלה משטר רצחני, הגבילה זכויות אזרח, וביצעה טיהורים פוליטיים. בנסיבות אלה, חמש שנים אחר כך עמד סוקרטס לדין על "קלקול הנוער וכפירה באלי העיר", ונגזר עליו עונש מוות בשתיית רעל.

למה זה חשוב? כי האלגוריה ההיסטורית של נתניהו, לאחר דיוקה, דווקא מחזקת את המחשבה שבמקום בו השלטון והערכים מתערערים, יש מקום לאנשי רוח ושומרי סף להשמיע את קולם, לעשות הכול כדי למנוע את ההידרדרות לתהום, וכן להרים ראש. ברור, כמו שאמר נתניהו, שבסופו של יום צריכים להיווצר האיזונים, אבל זילבר, והיא לא היחידה, טוענת שהאיזונים מזמן הופרו.

אז נכון, כבר אמרנו ש"באופן פורמלי" אסור לפקיד ציבור לבקר את הדרג הפוליטי. השאלה היא האם אנחנו נמצאים "בתקופה פורמלית"? לטעמי, מי שחושב כך - חי בסרט. כמה אנשים יקרים שאני מעריך את דעתם (לא אלה שתגובותיהם היו צפויות), התבטאו נגד אמירתה של זילבר. אני חלוק עליהם. אנחנו מרחק צעד אחד מהונגריה ופולין, שבהן מערכות שמירת הסף ובית המשפט העליון בתהליך ריסוק מתקדם. האם במצב כזה זילבר וחבריה צריכים להחריש?

אז כן, בהנחיות נציבות שירות המדינה כתוב במפורש כי "חל איסור על עובד בכיר לבקר את מדיניות משרדו, משרדי ממשלה אחרים, מדיניות הממשלה... בנאום במקום פומבי, בשידור, בעיתון, בספר, ברשת האינטרנט". נכון. מצד שני, במסכת אבות מצוטט הילל הזקן כמי שאמר: "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש".

משרד המשפטים מלא כמובן באנשים, ואפילו באנשים ערכיים, אבל הם כיום מוכים, חלקם מפוחדים, אחרים אובדי עצות אל מול המתקפה החזיתית שנמשכת חודשים ארוכים נגד כל הערכים שעליהם גדלו - גם במערכת שלהם וגם בביתם. זילבר, לעומתם, שממילא תמיד נחשבה למשפטנית שלא חוששת לומר את אשר על ליבה, נמצאת על סף פרישה שתתרחש בסוף החודש הבא. ברור לחלוטין שככזאת היא מרגישה חופשייה יותר לומר את מה שרבים מעמיתיה רוצים לומר אך לא יכולים.

"במקום שאין אנשים" אמרנו. אתמול חיפשתי אותם במשך שעות ארוכות אחר שהתפרסמו הסרטונים המבחילים שבהם נראית פעילת הליכוד, אורלי לב, וצבאה הבזוי, עומדים בפתח בית משפחת פרקש ששכלה את בנה תום במלחמת לבנון השנייה, ומסננים משפטים כמו "יש אלוהים בשמיים ושילם לך, אני מאחל לך עוד אחד כזה". המילים המחליאות הללו נאמרו בתגובה לכך שבני הבית מסכימים לארח במוצאי שבתות פעילי מחאה שנעמדים מול מעונו הפרטי של השכן נתניהו.

היכן חיפשתי את האנשים? לא חלילה בקרב אלה הסמוכים לפתחו של נתניהו, שרוב עיסוקם הפומבי הוא חנופה למנהיג (רגב, אוחנה, מארק). גם מהשר יואב גלנט לא ציפיתי לכלום, מאז השתתף באותו מעמד בזוי לדיראון עולם, כשנעמד מאחורי נתניהו בבית המשפט. גלנט נשאל על האירוע בראיון אצל גולן יוכפז ב-103, והשיב כי "החוק מאפשר הפגנות ומחאות מכל הכיוונים, והן חלק מנשמת אפה של הדמוקרטיה, למרות שלפעמים זה לא מוצא חן בעייני חלק מאיתנו". ריגש גלנט, איזה דמוקרט. מה נגיד, גיבור במדים, אבל פחדן כשמדובר בפעילי ליכוד.

ממי בכל זאת היתה ציפייה? מאלה שכן נחשבים ממלכתיים. קחו לדוגמה את גדעון סער. שום מילה; או את השר יובל שטייניץ? כלום. למעשה, איש לא צייץ מילה עד שהמנהיג שחרר הודעת גינוי רפה ששילבה את ממד השכול האישי שלו ואזכור דחוף לחובה המופרת להתרחק 300 מטרים מבית איש הציבור שמוחים נגדו (אגב, תיאור מעוות של הפסיקה ולא נכון, אבל זה לא ענייננו עכשיו). חיפשתי, אם כן, אנשים בכל הנהגת "הליכוד", ולא מצאתי, כי מפלגת השלטון, שכאמור איננה באמת "הליכוד" אלא מפלגת נתניהו, מתחלקת היום בין חנפנים לפחדנים. אין שם אפילו פוליטיקאי אמיץ אחד. אוי לבושה. נשיא המדינה, לעומת זאת, היה מהראשונים להגיב אתמול. הוא בחר לצטט את מילותיו המהדהדות של זאב ז'בוטינסקי מהמנון בית"ר: "שקט הוא רפש".

וזה מחזיר אותנו בקו ישיר לדינה זילבר. גם היא, כמו ריבלין ונתניהו, גדלה בבית רוויזיוניסטי, גם בפיה שגור המנון בית"ר. היא יודעת היטב שהשקט שלה עכשיו, כשהיא אולי היחידה שיכולה לזעוק כנגד הדהירה לעבר הריסוק החברתי-תרבותי שלנו - הוא רפש מהזן הרע ביותר.

לאחר שהעליתי את הדברים על הכתב, נזכרתי באותו קטע וידיאו ששלחו לי פעם, ואף שידרתי אותו בחדשות 13, בו נראה השר אמיר אוחנה בכנס באילת, יושב עם גיטרה לצד זילבר ופרקליט המדינה לשעבר, שי ניצן, ושלושתם שרים את המנון בית"ר תוך שליטה מופתית במלים.

חשבתי לעצמי, כמה רפש היה בשתיקתו של אוחנה אתמול כשהפעילים של חברתו, אורלי לב, איחלו למשפחת פרקש עוד מוות של ילדיה, כמה רחוק אוחנה ממורשת ז'בוטינסקי, וכמה זילבר קרובה אליה הרבה יותר ממנו.

אז הנציב, דניאל הרשקוביץ', תבע מהיועץ לטפל משמעתית בזילבר. מעניין שהנציב פחות התרגש, למשל, מכך שעוזרו האישי של שר האוצר צילם, לכאורה, תוך חדירה בוטה ולא חוקית לפרטיות, התכתבות ווטסאפ פרטית בין היועץ המשפטי של משרד האוצר לבין דוברת המשרד. מדוע אז לא נזעק הנציב? אולי כי זו כבר התכתבות ששירתה את הדרג הפוליטי במלחמתו נגד הפקידות, נגד שומרי הסף.

אגב, "שקט הוא רפש", הוא משפט שחל על כולם. על כולם. אי אפשר לשתוק אל מול פעיל מחאה בולט שמשווה בין נתניהו להיטלר. פשוט אי אפשר. כמה בורות, שקריות וסכנה יש בהשוואה הזאת. מפגיני ותומכי מחאות בלפור יקרים, גם במקרה הזה "שקט הוא רפש".

אז האם זילבר, שתפרוש בסוף חודש דצמבר, עשתה מעשה נכון כשנשאה את נאום התוכחה הזה? במדינה שאיזוניה ובלמיה פועלים באין מפריע הייתי משיב בשלילה. במדינה שבה הפקידות ושומרי הסף נמצאים תחת מתקפה מופרעת שלא הייתה דומה לה בתולדות המדינה, והכל בשל כתב אישום אחד שמרחף מעל המנהיג - ההבנה של זילבר ש"שקט הוא רפש" נראית וצודקת.

ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13