תודה לך הרברפי, כמעט ושכחנו... לא, לא, הרברפי... לא הבנת, לא את רחל אמנו כמעט ושכחנו. כמעט ושכחנו אותך. זאת אומרת, זכרנו בערך איזו אפיזודה שבה נקראת להוביל את "הבית היהודי" אחרי שנפתלי בנט ואיילת שקד פרשו, ואז חתמת משהו עם בן גביר הכהניסט, ולמרות זאת הבאת תוצאה על הפנים בבחירות, ואז בבחירות הבאות שוב עשית דיל עם בן גביר, אבל ברגע האחרון נטשת אותו, וגם זכור לנו במעורפל שלאחר הבחירות התפלגת מהמפלגה שרצת אתה, כדי להיות שר באיזה תיק מומצא שאנחנו לא זוכרים מהו בדיוק. הכול נראה מעורפל. אז במלים אחרות, אמנם לא היינו צריכים את מכתבך כדי לזכור את רחל אמנו, אבל טוב עשית ששלחת אותו, כי כן היינו צריכים את המכתב הזה כדי לזכור את קיומך. תודה לך הרב רפי פרץ.
למי שלא הבין, נספר שהרב רפי פרץ, המכונה הרברפי, זה שקיבל פיקדון מפלגה לידיו והשמיד אותו בכישרון על, קבל השבוע בפני שר החינוך, יואב גלנט, כי מאז שנקבע יום הזיכרון ליצחק רבין המנוח, נדחק לחלוטין העיסוק החינוכי ביום זה בזכרה של רחל אמנו זכרה לברכה. מדברי פרץ כמובן אנחנו מבינים שהשניים מתו ממש באותו יום בלוח השנה. מיד נחזור להנחה זו.
לטורים הקודמים של ברוך קרא
"לפני 25 שנה נרצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל", כתב פרץ לגלנט, "מאז מציינים במערכת החינוך את רצח ראש הממשלה, את פועלו וזכרו. כתוצאה מכך, יום פטירתה של רחל אמנו, וכן דמותה ומשמעותה הלאומית, אינם באים לידי ביטוי בתאריך זה בבתי הספר". כל כך חכם, וכל כך מרגיז, עד ששאלתי את עצמי איך אף שר חינוך לא חשב על כך לפני כן. מיד רצתי לבדוק מי היה למשל שר החינוך בשנה שעברה כדי להביע בפניו את מחאתי, ואז, שוד ושבר, גיליתי ששר החינוך אשתקד היה הרברפי בעצמו.
טוב, אולי זה משום שפרץ, שר החינוך, הכיר עובדה שפרץ, השר לענייני משהו, לא מכיר - תאריכי האזכרות אינם באמת זהים. רבין נרצח בי"ב חשוון (ורק בגלל שהשנה יוצא התאריך ביום שישי הקדימו את אירועי הזיכרון ביום אחד), ואילו רחל אמנו נפטרה על פי המסורת בי"א חשוון. מילא, הכי חשוב שהרברפי סגר מעגל - הוא נשכח מאז שהיה שר חינוך, והשבוע הזכיר את קיומו במכתב ששלח לשר חינוך שהחליף אותו - מכתב עם יומרה פרובוקטיבית ראויה להכרה: חברים יקרים, רבין דוחק את אמא רחל.
מלחמת הסמלים
היומרה של פרץ, שמניעיה פוליטיים כמובן, מנסה לנגן על העצב הפנימי הרגיש ביותר שידעה המדינה מאז הוקמה: רצח רבין. כדי להמחיש עד כמה היומרה הזאת שקרית ואף נבזית, איעזר בשני ציוצים שכתבו השבוע שניים מעמיתי החכמים:
יאיר אטינגר מ"כאן" כתב: "אם היה לי כוח, הייתי עושה סקר טוויטר שיבדוק אם, היכן, ובאיזה היקף בוגרות ובוגרי החינוך הממלכתי דתי פגשו ביארצייט של רחל לפני 1995". רועי שרון מ"כאן" כתב: "אמנם רוב התיכון שיחקתי כדורסל, אבל אם היו מציינים את יום פטירתה של רחל אמנו, מאמין שהייתי זוכר את זה".
ובכן, גם אני, כמו יאיר ורועי, למדתי בחינוך הממלכתי-דתי. זה קרה בין השנים 1988-1976, הרבה לפני רצח רבין. כן, גם אני הייתי לפעמים מרחף בשיעורים, מתנדנד על הכיסא, מפטפט, ולא פעם אף נעלם מבית הספר לגיחה בסטף שבהרי ירושלים. אבל הלו, בהתחשב בזאת שסיימתי 12 שנות לימוד, הרי שאם יום פטירת רחל אמנו היה מצוין בבתי הספר שבהם למדתי, סטטיסטית היה לפחות יום אחד שהייתי גם נוכח וגם מרוכז בו? ואם באמת היו נותנים ליום הזה משקל וחשיבות, סביר שאפילו הייתי זוכר משהו ממנו? נשבע שהזיכרון שלי לטווח ארוך מצוין. ובכן, גורנישט, כלום. פשוט כי לא היה.
אטינגר בכל זאת טרח ובדק, וממצאיו מלמדים ששלושתנו לא הוזים. "שאלתי את חיים פלק (בכיר במפד"ל 1995) אם נכונה הטענה שהדתיים הלאומיים תמיד התאבלו מרה על רחל אמנו ע"ה", צייץ אטינגר, "ותשובתו: מי שהכניסו את רחל אמנו לחינוך הממלכתי דתי היו א. יגאל עמיר. ב. מנהלי אזכרות רבין שבמקום לתת מקום לאבל על הרצח, הפכו את יום רבין ליום מורשתו שלווה בהסתה נגדנו. הרב אבי גיסר, יו"ר החינוך הממלכתי-דתי כיום, מודה שיום פטירת רחל היה בעבר לכל היותר ציון שולי אנקדוטלי בלוח השנה, שצוין בעיקר באולפנות כצורך להעצמה נשית, אבל הועצם על רקע יום רבין כחלק מחיזוק הביטחון העצמי והאידיאולוגיה של הציבור הדתי-לאומי שחש מותקף". גיסר ופאלק, אם כן, מסבירים בדרכם מצוין את מלחמת הסמלים שפרץ לקח בה חלק השבוע בצעדים מגושמים כדרכו.
כולנו קורבנות
אם כן, נכון שפרץ רוכב על מלחמת הסמלים הזאת כדי להזכיר את קיומו. ובכל זאת, הסיפור שמספרים גיסר ופאלק חשוב. בשנים הראשונות לאחר הרצח חלקנו היינו תמימים לחשוב שהאירוע הטראומטי הזה ימתן סוף סוף את השיח המסית והמפלג. מעגלי השיח הספונטניים בכיכר רבין - דתיים וחילוניים, ימנים ושמאלנים - חיזקו את התחושה הנאיבית שאולי הדור הצעיר ייצור פה שיח אחר. אלא שזמן קצר מאוד חלף עד שהתקווה של נוער הנרות הנאיבי התפוגגה. העיסוק ברצח רבין הפך בעיקר לנחלתו של הפלג הפוליטי המזוהה אתו. יתרה מזאת, בהינתן שדמותו הפכה למעין סמל מיתי, כמעט קדוש, בעייני חלק מהעם, הוא נהפך באותה עוצמה למאיים על אלה שסמליהם אחרים.
דבריהם של גיסר ופאלק לא נאמרים בחלל ריק. ב-1995 הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב. באותה תקופה היחס מצד החברה התל-אביבית-חילונית, בוודאי סטודנטיאלית, לחובש כיפה - היה חשדני במקרה הטוב ועוין במקרה הרע. במקום לפנות זמן לאבל האישי הכבד על רצח ראש הממשלה שלי, מצאתי עצמי עוסק בכל פורום חברתי שאליו נקלעתי בניסיונות להדוף הכללות מקוממות כלפי החברה האיכותית שגדלתי בה. והשסע? במקום שיילך ויתאחה לאחר הרצח, הלך ונפער. היה ברור שהחלק בחברה הישראלית, שהאמין במנהיגותו של רבין, מפתח שנאה כלפי החלק בחברה הישראלית שזוהה על ידם כזה שגדל בו הרוצח. וככל שהייתה שנאה מהצד האחד, הצד השני התרחק אף הוא. בקרב השנאה הזה שהלך והתגבר לאחר הרצח, לא היו ניואנסים ואבחנות חברתיות דקיקות. החברה הישראלית מוכת הטראומה, נהפכה למלאת שנאה יותר ויותר.
אז צודקים פאלק וגיסר שחשו מותקפים, וצדק גם החלק השני בחברה שחש קורבן. וכשכולם מדממים וחשים צודקים, החברה נושאת עיניה למי שיכול לרפא אותה - המנהיג. ככל שהשסע הלך ונפער, נותר רק לקוות שהמנהיגות החדשה תשרה בעם אווירה אחרת, תקווה אחרת, שתביא מזור לחברה פצועה שגורלה הופקד בידיה.
ובכן, לאחר חודשים ספורים שבהם שמעון פרס היה ממלא מקום ראש הממשלה, נערכו בחירות ובנימין נתניהו ניצח בהן. המשימה המטורפת של הנהגת עם לאחר רצח מנהיגו הופקדה בידיו. מה יעשה אותו מנהיג, שאלנו כולנו, שכראש אופוזיציה עמד על המרפסת בכיכר ציון, כשמתחתיו צעק ההמון "רבין בוגד" ו"מוות לרבין", ושחלקו החזיק תמונות של רבין במדי גסטאפו? קיווינו באמת ובתמים שישנה עורו; שיבין את גודל האחריות שנפלה עליו ויבחר לפייס.
ובכן, לא רק שזה לא קרה; נתניהו כבר בכהונת 96'-99' החל לבסס את תפישת ה"מי לנו ומי לצרינו" כדרך חיים פוליטית גם מעמדת המנהיג (ולא רק מעמדת האופוזיציונר). דוגמאות רבות יש לכך, אך הטובה ביותר היא כמובן אותה לחישה מפורסמת לרב כדורי ז"ל ב-1997, שנקלטה במיקרופון של כתב "קול ישראל" אז, חיים ריבלין: "אנשי השמאל שכחו מה זה להיות יהודים". כבר אז היה ברור שמדובר בראש ממשלה שקיטוב ושיסוי חלקי עמו זה בזה הם תפישה ודרך חיים.
ב-11 השנים שעברו מאז חזר לשלטון, הקרע בחברה הישראלית הלך וגדל, הלך והעמיק. ישראל מעולם לא הייתה מפולגת בשנות קיומה, כפי שהיא מפולגת ב-2020. ארבע שנות שלטונו של דונלד טראמפ, שיסתיימו בשבוע הבא, רק חיזקו את דרכו של נתניהו וסיפקו לו השראה. ממנו הוא למד שאת דרך השיסוי והשיסוע לא צריך להסתיר, ולא צריך להתנצל עליה. טראמפ לימד את נתניהו שאפשר אפילו ליהנות ממנה.
זה בדיוק השלב שבו חשוב לדבר על הסלט שנוצר בשיח הישראלי בין מורשת רבין ל"מורשת רצח רבין". נתניהו ודאי לא מחויב לדרך רבין. להיפך, נתניהו מחויב להצהיר עד היום בכל הזדמנות כמה הוא חושב שדרכו של רבין הייתה הרת אסון ומסוכנת לישראל. זו אמונתו האותנטית, זו תפישת העולם שאותה הוא משמיע מאז שהוא בחיים הציבוריים. חובתו הפוליטית לומר את האמת שלו גם היום.
מבחינה זו, אני מודה שלא כל כך הבנתי את ההתנפלות השבוע על ח"כ אורלי לוי. היא סיפרה ב"ישראל היום" כי בזמן הקמפיין "היה אירוע 'ממשיכים את דרכו של רבין', לא באתי. שאלו איפה אורלי לוי, עניתי: 'רבין שלכם, לא שלי. זה לא קשור אליי'". פוליטיקאים מהשמאל, עיתונאים וצייצנים, הביעו זעזוע מדבריה ותקפו אותה ללא רחם. זה היה מיותר בעיניי. לוי צודקת. נכון, היא גנבה קולות מהשמאל והעבירה אותם לימין, אבל איש לא חשב שלוי, כתוצאה מהברית הפוליטית עם העבודה ומרצ, הפכה למאמינה ב"דרך רבין". דרכה הפוליטית תמיד הייתה אחרת.
אלא שבשונה מ"מורשת רבין", ששייכת רק לשותפי דרכו הפוליטית, מורשת "רצח רבין" חייבת להיות שייכת לחברה הישראלית כולה, והייתה צריכה להיות משוננת בוקר וערב על ידי מנהיגיה, אלה שמחויבים לשמור על החברה שלמה גם אם חלקיה לא מאוהבים זה בזה, להגן עליה מפני אלימות פנימית, לשמר את הממלכה, את הסמלים, את מוסדות השלטון ואת שומרי הסף שלה. נתניהו לא רק שלא למד את לקחי ההיסטוריה של החברה הישראלית, הוא לא למד את הפרק ההיסטורי הדרמטי ביותר שלה, זה שהיה לו עצמו תפקיד דרמטי בו, גם כמנהיג האופוזיציה טרם הרצח, וגם כראש הממשלה לאחר הרצח.
מורשת נתניהו
בעוד שאת התנהגותו המקטבת והמשסעת בכהונתו הראשונה ב-96' אפשר להסביר אולי בהתגוננותו מול מחנה השמאל שלא סלח לו על עלייתו בשלטון לאחר הרצח, כיצד אפשר להסביר את התנהגותו בתקופת כהונתו השנייה? רק בדרך אחת - התיק הפלילי האישי נגדו.
נתניהו סחף את כל מחנה הימין למלחמת חורמה ברשויות החוק, אלה שתמיד שמר עליהן, וזאת רק בשל התיק הפלילי שמנוהל נגדו אישית. הוא העביר מסר לכל מחנהו הפוליטי שהתיק הפלילי נגדו נתפר במסגרת מלחמת השמאל המרושע בהם, באזרחים תומכי הימין, וזאת באמצעות שלוחותיו האכזריות - רשויות האכיפה, מנגנון הדיפסטייט והאליטות הישנות. התוצאה של נתניהו מרשימה - חברה מתפוררת ושונאת יותר מתמיד. והכל, מדהים ככל שיישמע, בגלל התיק האישי הפרטי שקשור ליחסיו השנויים במחלוקת עם בעלי הון.
ועל חורבות השסע הזה ניסה השבוע הרברפי לדגמן לבייס שלו פעולה קרבית במלחמת הסמלים. לא, הרברפי, אין שום צורך שתעמיד את רבין מול רחל אמנו. הם לא בתחרות (ולכן גם אין שום צורך שתשכתב את ההיסטוריה על פעילות חינוכית מדומיינת על אודותיה שבכלל לא הייתה במערכת החינוך לפני רצח רבין).
רבין היה איש פוליטי שלא כולם האמינו בדרכו. נכון, הוא תרם רבות למדינה, היה בפלמ"ח, רמטכ"ל ששת הימים, ועוד ועוד, אבל יש עוד לא מעט גיבורים מעין אלה בהיסטוריה של ישראל. הסיבה שמזכירים בכל בתי הספר את רבין ביום הזה, או לפחות הסיבה שבגינה צריך להזכיר את רבין, היא כי הוא נרצח על ידי מתנגד פוליטי ישראלי יהודי.
המורשת שצריכה להילמד היא כיצד איבוד שליטה על השיח יכול להסתיים ברצח - רצח מנהיג או רצח כל אדם; כיצד איבוד שליטה כזה יכול להסתיים בריסוק אזרחי-חברתי של מדינה שלמה. כיצד אנשי חינוך והלכה צריכים להיות זהירים בדבריהם, ולהיזהר שאיש לא יבין את המסרים היוצאים מפיהם באופן מעוות; כיצד אסור למנהיגות להיות שאננה אל מול גילויי אלימות בחברה שקשובה לה. את המורשת הזאת, מנהיגות המדינה, ובראשה ראש הממשלה, לא רק שלא הפנימה, היא בזה לה לאור היום.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13