ועדת האיתור לפרקליט המדינה תמליץ בשבועות הקרובים לממשלה על פרקליט מדינה חדש. אלוקים יודע אם ראש הממשלה בנימין נתניהו יאפשר בכלל להעלות את המלצת הוועדה להצבעה בממשלה (אמנם אסור לו להתערב, אבל איכשהו יש לי תחושה שרצונו יועבר בטלפתיה לממלא מקומו). גם אם תעלה המועמדות להצבעה, ספק אם הממשלה תצביע בעד הפרקליט המומלץ.
פרקליטות המדינה היא גוף במלכוד. יש משהו טראגי בהיסטוריה שלה. הפרקליטות נמצאת במגננה בערך מתחילת שנות ה-80. מאז, ללא הפוגה, עובדיה חשים מותקפים, בעיקר על ידי הדרג הפוליטי. הרקע למתקפות הוא לרוב חקירה בולטת נגד אחד ממנהיגי הקואליציה, או פרשה שמאיימת לפגוע בפרה קדושה של הציבור, למשל מערכת הביטחון (ראו פרשת השב"כ).
בניגוד למה שסבורים בכיריה, הפרקליטות היא גוף שלוקה בחוליים רבים. נכון, יש בה על פי רוב אנשים טובים וערכיים, אבל המערכת סובלת מיהירות מוגזמת, סוחבת בעיות קשות בהפקת לקחים ולא לומדת מספיק מכשליה הלא מעטים. זו מערכת שפוגעת תדיר בזכויות חשודים ונאשמים, מענה דין ונותנת יד מופקרת למעצרים מיותרים.
עוד בוואלה!
והנה המלכוד: מתי עולה השיח על כשליה של הפרקליטות? מי היחידים שמצליחים לשים את הפרקליטות על המנגל הציבורי? אלה אנשי הכוח והשררה כמובן, הפוליטיקאים. לא חלילה האדם הקטן שנפגע מהמערכת האימתנית הזאת, אלא דווקא אותו אחד שמוקף בתומכים פוליטיים, עורכי דין, יועצי תקשורת ועיתונאים מאתרגים. הפוליטיקאי החשוד, הנאשם או המורשע ידע בקמפיין טוב למצב את עצמו - בצדק או שלא - בתפקיד הקורבן, ולכוון את האש הציבורית ממנו אל רשויות אכיפת החוק.
במלחמה שמנהל בעל הכוח מול רשויות האכיפה הוא לא יהסס לנהל קמפיין בוטה, לייצר ספינים עיתונאיים, לטשטש בין עיקר וטפל, להפיץ שקרים, להסית, לרסק את אמון הציבור במערכת. לשרוף את המועדון. והכול, כמובן, לא מתוך תפיסת זכויות אדם מתקדמת, אלא בשל האינטרס האישי הצר שלו.
כאן אנחנו מגיעים ללב המלכוד: המערכת שבזה - ובצדק - לאותו לוחם אמת מזויף, חשה מותקפת. היא מרגישה צורך להציג חזית אחידה מול תוקפיה, ואז גם מצופפת שורות ומחפה על כשליה. האינסטינקט ברור ומובן; התוצאה רעה. מי שנפגע ממעגל האיוולת הזה הוא מי שמכונה האזרח הקטן, זה שאין לו את האמצעים והיכולות שיש לאיש ציבור או לבעל ההון.
העבריין שהפך לקורבן
האירועים שיצרו את המלכוד הזה הם אינסופיים. נזכיר כמה מפורסמים במיוחד: שר הפנים אריה דרעי במתכונתו הקודמת (לא זה המתון של היום), שהורשע בשוחד, ניהל קרבות הסתה נגד מערכת אכיפת החוק, כולל הפצת הקלטת המפורסמת "אני מאשים"; שר המשפטים לשעבר חיים רמון, שהורשע במעשה מגונה, נושא את דגל ההסתה הזה עד היום, תוך ניסיון לגמד את המעשה הפלילי והמכוער שעשה כשר משפטים לקצינה זוטרה בזמן שהממשלה התכנסה להכריע על פתיחה במלחמה; אהוד אולמרט ניהל באמצעות דובריו מערכה משתלחת נגד הפרקליטות והעומד בראשה אז, משה לדור; וכמובן הקיצוני מכולם, בנימין נתניהו, שהוכיח לכולנו שאין גבול שיעצור את השתלחויותיו, ושאין כלל במשחק שלא יפר כדי להגן על עצמו מפני המשפט הפלילי נגדו.
בכל אחד ואחד מהמקרים הללו היו גם כשלים של הפרקליטות והמשטרה - תרגילי חקירה גבוליים ואולי פחות מכך, חומרי חקירה שמועברים באופן לקוי, לעתים עינוי דין בלתי מוצדק. בכל אחד מהמקרים הללו הפרקליטות התמסרה לעמידתה הקשוחה והמוצדקת אל מול ההתקפות, אך בדרך הזניחה את תיקון הליקויים שבאמת נמצאו. עקומת הלמידה בפרקליטות רעה. אין מגה תיק שלא שומעים בו על פער בין תמלילים להקלטות; על חומר חקירה שלא מועבר ולא בצדק; על פרקי זמן בלתי נתפסים בקבלת החלטות.
ניקח לדוגמה את פרשת בזק. החשודים נעצרו לפני שלוש שנים, ורק בימים הקרובים צפויה הפרקליטות להודיע להם על החלטתה להגיש נגדם כתב אישום. למה, לעזאזל? אם נניח בסוף ההליך המשפטי יזוכו - מי יחזיר להם את השנים האבודות הללו? יתרה מזאת, אם בתקופה הקרובה יחתום מי מהחשודים על הסדר טיעון עם התביעה - איך נדע אם הוא באמת מודה באשמה שמצוינת בכתב האישום המתוקן, או שפשוט אין ביכולתו הכלכלית, הנפשית והמשפחתית, ללכת עכשיו למשפט אחרי שלוש שנים של עינוי דין? ויש גם את המקרים הקיצוניים - כבר הזכרנו פה בעבר את המקרה השערורייתי של יאיר כץ, בנו של ח"כ חיים כץ (הליכוד), שרק אחרי שלוש שנים וחצי מאז נעצר לעיניי ילדיו הוחלט לסגור נגדו את תיק החקירה.
הנחקרים נפגעים, אבל לא רק הם. אי למידת כשלי העבר מאפשרת לפוליטיקאים שבאמת חטאו להמשיך ולטפח את תדמית הקורבן - גם אחרי שהורשעו בדין. רמון, למשל, כבר שנים מתחזק את סיפור תוצרי האזנות סתר המיותרות (שנעשו למתלוננת ולמפקדתה, ולא לו, כמקובל לחשוב) שלא הועברו לו בזמן אמת. זה היה באמת כשל מביך של הפרקליטות. עד כמה מביך? מי שנחשף לתמלילי השיחות יודע כי ההאזנות הללו חיזקו באופן דרמטי את עדותה האמינה של המתלוננת. אבל רמון, על אף הרשעתו, הצליח לקבע לנצח בתודעה את דמותו כקורבן בפרשה.
בימים אלה הוא אף נהנה מחיבוק חם של אוחזי מיקרופון רבים, אלה שמובילים תוכניות רדיו יומיות (שבשל עיסוקן הקבוע היה אפשר לשנות את שמן ל"מנדלבליט הזאב הרע"). רמון ושדר "גלי ישראל" אבי רצון הם כמו זוג אוהבים שמצאו זה את זה. קשה שלא להתרגש כששומעים את הרעפת החנופה ההדדית בין שניהם, עת עולה רמון לתת את פרשנותו הצפויה על רשעותה של הפרקליטות והעומדים בראשה.
הפרקליטות צריכה ניעור, ועכשיו
הפרקליטות חייבת להפנים את המלכוד שהיא נמצאת בו. מכיוון שבתיקים הציבוריים היא מתמודדת לא פעם מול מסיתים חסרי גבולות, מתחזקת בה התודעה שהיא תמיד בצד הצודק והערכי. זו תחושה משקרת, מסוכנת, ורחוקה מלהיות נכונה. התביעה הכללית חייבת ניעור, ועכשיו. לא חלילה בשל ההסתה של נתניהו, אלא פשוט כי היא סוחבת ליקויים רבים כבר שנים. איך מתמודדים עם זה? לשם כך שווה להעיף מבט על שבעת המועמדים שאנחנו יודעים עליהם מתוך ה-13 שהגישו מועמדות.
המועמד הבולט ביותר לתפקיד, לכאורה, הוא המשנה לפרקליט המדינה, שלמה למברגר. אין מנוסה ממנו מבין המועמדים. הניסיון שלו במערכת הוא עצום - פרקליט מחוז תל אביב, פרקליט מחוז דרום, סגן מנהל מח"ש ועוד תפקידים רבים. באמתחתו ניסיון ניהולי וניסיון תביעתי מרשים. האם הוא מתאים להוביל את המערכת? אולי כן. אבל בואו נודה על האמת, ברוח מאמר זה יש חשש אמיתי שהפרקליטות תחת הנהגתו תמשיך להתנהל כרגיל, בבחינת "מה שהיה הוא שיהיה", אלא אם כן יפתיע.
פרקליט מחוז חיפה, עמית אייסמן, מאוד מוערך על ידי היועץ, אך גם מאוד לא אהוד על ידי בכירי המערכת. יהיו שיגידו כי אולי זה יתרון, ושאחד כזה לא יהסס להוביל רפורמות משמעותיות במערכת הרדומה הזאת. הבעיה היא שאייסמן סוחב הערה של המנכ"לית על התבטאויות לא הולמות שהשמיע כלפי עובדות הכפופות לו.
חוץ מזה, ברשימה יש שני שופטים מחוזיים: השופטת מיכל אגמון-גונן, גם היא מאוד מוערכת אך חסרת ניסיון רב בתחום הפלילי, עיסוקה העיקרי של הפרקליטות; והשופט ירון לוי, בעל ניסיון רב בתחום הפלילי, אך עם סימן שאלה (למשל, קשה לראות איך הוא לוקח על עצמו את הטיפול בסחבת, כאשר בתיק פאינה קירשנבאום, אותו הוא מנהל כשופט, נשמעו סיכומים לפני שנה ועדיין אין הכרעה באופק).
ברשימה עורכי דין נוספים, מוכרים יותר או פחות. לפחות שניים מהם היו יכולים להיות חלומו הרטוב של נתניהו: סגן מנהל מח"ש, משה סעדה, שעוין את המערכת והמערכת עוינת אותו. סעדה, שהפרקליטות כבר החלה בהליך פיטוריו, ידוע כמי שהסתובב במסדרונות ודיבר עם עמיתים על העוול שהוא מרגיש שנעשה לנתניהו על ידי רשויות אכיפת החוק. זה נחמד, אבל צריך להראות גם קבלות.
השר אמיר אוחנה, שבהיותו שר המשפטים הוביל את הקמפיין להקמת ועדת בדיקה נגד מח"ש, דיבר על כך שמח"ש הוא גוף כושל. ובכן, סעדה היה הדמות הדומיננטית ביותר במחלקה במשך שנים ארוכות, והיה הבן היקיר של שלושת מנהליה הקודמים. רק עם המנהלת הנוכחית, שממילא עדיין לא הטביעה את חותמה, הסתכסך. אין כמעט תיק מפושל של מח"ש שלסעדה לא היה חלק מרכזי בפישולו. אז להכתיר אותו כמנער הרשמי של ארגון הפרקליטות עלול להיות, אפעס, קצת קשה.
עו"ד טלי גוטליב, גם היא מועמדת, נושאת נאומים בהפגנות של תומכי נתניהו נגד רשויות אכיפת החוק. לכו תדעו.
לו אני בוועדת האיתור הייתי מתייחס ברצינות רבה למועמדותו של עו"ד עופר ברטל. ברטל הוא סנגור ותיק, מקצוען, שקט, ונעים הליכות; עוף מוזר בקהילת עורכי הדין. הוא מוכן לתת את הנשמה למען לקוחותיו, אך לא שבוי בקודים החברתיים-מקצועיים של עורכי הדין.
כך למשל, רוב עורכי הדין הפליליים בורחים מייצוג עדי מדינה כי הם חוששים שהתווית של הלקוח שלהם תדבק גם בהם ותרחיק מהם לקוחות פוטנציאליים. ברטל לא נרתע לעשות זאת. הוא ייצג, בין השאר, את שולה זקן, ועודד אותה לחשוף את חומר הראיות שהפליל בסופו של דבר את אהוד אולמרט. הוא שילם על כך מחיר יקר בלקוחות ובכסף. מדובר באיש ערכי, טייס מסוקים ומדריך טיסה בחיל האוויר בהווה; וכמו שלא חשש לצאת נגד קהילת הסנגורים, בוודאי לא יהסס לייצר רפורמות במערכת, אם יהיה אמון עליה.
בין אם זה יהיה ברטל, למברגר או אייסמן, הפרקליטות לא תוכל לקפוא על שמריה; היא חייבת ניעור דחוף. נכון, במאבק האינסופי מול הכפשות, רצח אופי ורדיפה נוראית, אינסטינקט ההתכנסות הוא מובן, אבל הוא גם מסוכן, מקבע ומשקר. בסוף, הרוב המוחלט בעבודת הפרקליטות הוא לא בתיקים המתוקשרים שהעיתונאים חיים עליהם.
על הנפגעים האמיתיים מכשלי התביעה הכללית לא תשמעו מיועץ תקשורת של פוליטיקאי, לא מעורך דינו, גם לא מעיתונאי אוהד; פשוט לא תשמעו עליהם כי אלו אנשים רגילים, לא מעניינים. נתניהו גורם נזק קשה לרשויות אכיפת החוק והאמון בהן. אסור שהפגיעה הזאת תחסל סופית גם את היכולת של המערכת להשתפר ולתת שירות טוב וצודק יותר לציבור.
ברוך קרא הוא הפרשן המשפטי של חדשות 13