קרטיס לינקולן הוא עורך דין בן 28. לניו יורק הוא עקר מאוהיו, שם הוא עדיין רשום להצבעה באחת הקלפיות, במדינה שעשויה, אולי יותר מכל, להכריע את תוצאות הבחירות לנשיאות ארה"ב.
לינקולן נרתע מעט מהמועמד הרפובליקני, מיט רומני, ונוטה יותר לתמוך בנשיא המכהן, ברק אובמה. לדבריו, ההבדלים בין שני המועמדים אינם כה משמעותיים כפי שלעתים הם מצטיירים בתקשורת האמריקנית לצייר.
ולמרות כל זה, האם עדיין תצביע לאובמה?
-"כן, אם אצביע".
למה שלא תצביע? הרי אתה מאוהיו.
-"סתם. נראה מה יקרה".
לפי ה-American Presidency Project באוניברסיטת קליפורניה שבסנטה ברברה, אחוז ההצבעה של אזרחי ארה"ב לא חצה את רף ה-70 ב-12 העשורים האחרונים. מאז 1968 נותר אחוז המצביעים מתחת ל-60. בשנת 1996 פחות ממחצית מבעלי זכות הבחירה טרחו להצביע. מתוך 172 מדינות ברחבי העולם, ארצות הברית מדורג במקום ה-138 בשיעור המצביעים בבחירות הכלליות.
בחירות בארה"ב 2012 - סיקור מלא בוואלה! חדשות
פרט לאחוז ההצבעה הנמוך באופן כללי, ראוי לבחון מדוע יותר ויותר אמריקנים צעירים ומשכילים, דוגמת קרטיס לינקולן, אינם נלהבים להצביע. בשנת 1972, לדוגמה, 53% מהצעירים בגילים 29-18 הצביעו, אך בשנת 2000 רק 36% מאותה שכבת הגיל באה לקלפיות.
מנגד, אחוז ההצבעה בקרב מי שכבר חצה את גיל 65 עלה בהדרגה במהלך השנים. באותה מערכת בחירות בשנת 2000, אז התמודדו ג'ורג' וו. בוש ואל גור, כ-68% מהגמלאים הצביעו.
במערכת הבחירות הקודמת, בשנת 2008, מטה הבחירות של ברק אובמה עודד מצביעים צעירים לצאת ולהצביע כדי להביס את היריב הרפובליקני, ג'ון מקיין. ולמרות זאת, גם אז ניצב אחוז ההצבעה בקרב הצעירים על 46% בלבד, לעומת כ-66% בקרב אוכלוסיית הגמלאים.
לקריאה נוספת: על הקשישים שנופלים קורבן לזיופי הבחירות
ייתכן שאמריקנים צעירים אדישים למערכת הבחירות מסיבות פשוטות יותר, שמוכרות גם ממקומות אחרים. שלושה גורמים יוצרים באופן עקבי הבדל בין שיעורי ההצבעות בקרב אוכלוסיות צעירות ומבוגרות: הכנסה, מצב משפחתי ובעלות על נכסי נדל"ן - או בפשטות: כסף, נישואין ובית. ראשית, הפער באחוזי ההצבעה בין בעלי ההכנסה הגבוהה ביותר לקבוצה בעלת ההכנסה הנמוכה ביותר עומד על 26%; הפער בין הנשואים לרווקים ובין בעלי הבתים לאחרים עומד על 17-16%.
סממנים אלה משכורת גבוהה, חיי משפחה ובית - מהווים מעין "תקיעת יתד" לאדם בארצו, והסטטיסטיקה הרשמית מצביעה על כך שגיל הנישואים הולך ועולה, ועמו עולה גם הגיל שבו אדם יכול להרשות לעצמו לרכוש בית. ניתן לשער כי הרצון להצביע מהווה דחף מסוים להגן על היתד הזה, ואף להרחיב את אחיזתו בקרקע.
מה אתה מקבל בחזרה?
גבריאל דיקסדוס, בן 22 מבולטימור שבמרילנד, מציע הסבר אפשרי לפער הקיצוני הזה. "כשאדם נמצא בשנות הפרישה שלו, או לפחות מתקרב אליהן, הוא מרגיש שהוא מושקע בחברה, ורוצה לוודא שהמערכת שנתן לה שנים רבות מחזירה לו". לדבריו, "אנחנו, בתור צעירים, לא ממש מושקעים בתוך המערכת - לא עבדנו במשך שנים או שילמנו ביטוח לאומי וביטוחים רפואיים".
ב-2008 עבד דיקסדוס בקמפיין הבחירות של ברק אובמה באזור מגוריו באחד מפרבריה של בולטימור. במסגרת תפקידו, הוא היה מחזר מדלת לדלת אחרי מצביעים פוטנציאליים ומבקש מהם להצביע למועמד הדמוקרטי או רק להצביע לשם ההצבעה.
"הטיעון שאני משתמש בו בדרך-כלל הוא שלכל אדם יש מחויבות להצביע, מכיוון שהרבה אנשים נתנו הרבה כדי שכל אדם יוכל להצביע". דיקסדוס מספר כי "פעילים למען זכות ההצבעה עשו הרבה מאוד, ואחרים תרמו זמן ואנרגיה - ולפעמים את החיים שלהם - כדי שנוכל להצביע. בעבר, לא היינו יכולים להצביע, ואני מאמין שהמינימום הוא לכבד את הזכות הזו ולנצל אותה". דיקסדוס מזכיר ש"חוקי ג'ים קרואו היו בסביבה עד ממש לא מזמן. אני חושב שבהצבעה יש גם מן מחווה ותזכורת לדבר ההוא, ולמאבק של אנשים כמו מרטין לותר קינג".
לקריאה נוספת: מדוע מיליוני שחורים לא יכולים להצביע?
ואכן, עשייתם של קינג ופעילים אחרים תרמה רבות למאבק נגד האפליה הגזעית כלפי האמריקנים-אפריקנים בארה"ב, ובתורה סייעה להעניק להם זכות הצבעה. ציון הדרך המשמעותי ביותר היה בחקיקת חוק זכויות האזרח ב-1964. יחד עם זאת יש לציין כי הזכות להצביע אינה מעוגנת כסעיף בחוקה האמריקאית.
בשונה מהזכות לחופש הדיבור או לזכות לחופש הפולחן, ההתייחסות לזכות ההצבעה מופיעה רק בתיקונים הקובעים שאסור למנוע הצבעה על רקע גזעי או מגדרי. כלומר, תיקונים אלה נועדו למנוע אפליה ישירה, אך הם אינם קובעים שאי אפשר למנוע מאזרחים הצבעה על רקע שאינו גזעי או מגדרי. זו הסיבה שמדינות רבות בארה"ב נהנות מחופש מוחלט לגבי אופן ההצבעה במחזותיהן השונים. בכמה מהן, המוגדרות קריטיות עבור סיכוייהם של שני המועמדים, עדיין ניטשים מאבקים משפטיים אם לפתוח את הקלפיות להצבעה מוקדמת, מתי ועבור מי.
"אמריקנים רבים מרגישים שהממשל הפדרלי הוא מעין ישות מדומיינת ורחוקה, שאינה משפיעה באופן ישיר על חייהם", אומר הכלכלן מקס פראאד וולף, "העובדה שלמדינות השונות יש כל כך הרבה כוח - חוקים שונים, מועדי הצבעות שונים וקלפיות שונות - מקשה על האזרחים להצביע". לדבריו, בכל ארץ מפותחת האזרחים נושאים תעודת זיהוי לאומית, אבל בארה"ב הסוגיה הזו נשארה בגבולות המדינות השונות, שמנפיקות רק רישיונות נהיגה. גם לעניין הזה יש כמובן השפעה על איך שנראות הבחירות".
לפי וולף, במשך שנים רבות יש בקרב האזרחים תחושה שחייהם הכלכליים והמשפחתיים אינם מושפעים ישירות מהחלטות הממשלה. לכן, לדבריו, האזרחים אינם חשים שהמועמדים לנשיאות מדברים אליהם בגובה העיניים, ומרגישים שהסוגיות שעל הפרק אינן נוגעות אליהם באופן ישיר.
לדברי וולף, "סטודנטים רבים הם ליברטריאנים, והם יטענו שהממשלה לא עושה בשבילם כלום, אבל רובם ככולם קיבלו הלוואות סטודנטים מהממשלה, ולא היו זוכים לשום השכלה בלעדיה". עלייתה של תנועת 'מסיבת התה', שהפילוסופיה שלה היא ליברטריאנית, היא לטעמו אחת הדוגמאות הטובות לאווירה שנוצרה. "המפלגה הרפובליקנית רצה עם מצע שאומר שהממשלה צריכה לעשות פחות. כלומר, הם אומרים לאמריקנים ששיטת הממשלה היא לא נכונה ויעילה, ועל אידיאולוגיה כזאת הם מבקשים שיבחרו בהם לאותה הממשלה".
וכמובן - ישראל
ערב הבחירות, האם המצביע האמריקני באמת סבור שהממשלה אינה באמת משפיע על הלך חייו הפרטיים? הנשיא אובמה ספג ביקורת נוקבת כלפי משפט אחד שאמר ("you didnt build that"), כשהתייחס לעובדה שכל עסק או יוזמה נשענים על תמיכתם ומאמציהם המשותפים של אנשים בחברה. זו רק הוכחה אפשרית אחת להלך הרוח העכשווי, בשבוע לפני הבחירות.
"מה שמדהים הוא שהאמריקני הממוצע חי במדינה שבה הממשלה הפדרלית היא אחת הדומיננטיות ביותר בעולם ואחראית על הכלכלה החזקה בהיסטוריה, אבל האזרח ללא ממש חושב עליה כך", מוסיף וולף. "האמריקני הממוצע כנראה מרגיש שהממשלה הפדרלית שלו משפיעה עליו פחות מאיך שחש הישראלי הממוצע לגבי ההשפעה של ממשלת ארצות הברית על החיים שלו-עצמו. אני גם מנחש שזה לא בלתי סביר שאזרחי ישראל מתעניינים יותר במערכת הבחירות האמריקנית מאשר אזרחי ארה"ב עצמם".
*כתבת המשך תתפרסם בסוף השבוע.