במערכת הבחירות הקודמת לנשיאות ארצות הברית, זו של 2008, כבש את הקהל אדם בשם ג'ו וורצלבאכר, המוכר יותר לציבור האמריקני כ"ג'ו השרברב". אותו ג'ו, אינסטלטור עצמאי מעיר קטנה באוהיו, העז להקשות על ברק אובמה, אז המועמד הדמוקרטי לנשיאות, לגבי תוכניתו הכלכלית שכללה העלאת מסים למי שמרוויח יותר מ-250 אלף דולרים בשנה. ג'ו אמנם לא הגיע לסכומים כאלה, אבל הוא ייצג במידה רבה את החלום האמריקאי, לפיו כל אחד, גם שרברב מאוהיו, יכול להקים עסק ולקוות להתעשר - והדבר האחרון שהוא צריך זה עוד מסים שרק יחרבו לו את החלום.
המרוץ לבית הלבן: סיקור מיוחד של הבחירות בארה"ב
ג'ו הפך לכלי תעמולה בידי הקמפיין של ג'ון מקיין הרפובליקני, והמסר שלו הודגש שוב ושוב באותה מערכת בחירות. זה לא עזר למקיין להיבחר, אבל כן סייע, אגב, לג'ו לעזוב את השרברבות ולהיכנס לפוליטיקה. ולא, הוא עדיין לא הרוויח רבע מיליון דולר.
ארבע שנים אחרי, קווי הגזרה של המאבק בין הדמוקרטים לרפובליקנים נותרו דומים. ברק אובמה, עכשיו נשיא שמאחוריו רקורד של כמעט ארבע שנים, עדיין חושב שהעשירים צריכים לשלם קצת יותר מסים כדי לסגור את הגרעון. רומני, היריב הרפובליקני, עדיין מאמין שמסים גבוהים הורגים את הכלכלה. והציבור, המורכב מהרבה שרברבים כמו ג'ו, מתבקש לבחור בין שתי ברירות - ששתיהן, יש לומר, הכזיבו בעבר.
השבוע פרסם משרד התקציב של הקונגרס את הערכתו הכלכלית לשנה הקרובה. הגרעון הלאומי יעבור את סף 15 טריליון הדולרים, הצמיחה תוסיף לקרטע והאבטלה, גם לפי התסריט האופטימי ביותר, תרד רק בשברי אחוזים. ולכן הקלישאה של ביל קלינטון מבחירות 1992 על כך ש"זו הכלכלה, טמבל", נכונה השנה יותר מתמיד. אין במערכת הבחירות הנוכחית עניין כלשהו שמאפיל על המצב הכלכלי: לא מלחמות, לא טרור, לא אישיות המועמדים. הכלכלה היא חזות הכל.
כן, סוציאל-דמוקרטיה
במטה של ברק אובמה הבינו בשלב מוקדם שאי אפשר לבנות קמפיין על קיטורים. נכון אמנם שאובמה ירש כלכלה במצב נוראי, כמעט חסר תקדים. ונכון שחלק גדול מהאשם נופל על קודמו, הרפובליקני ג'ורג' בוש, שמדיניות קיצוץ המסים הנדיבה שלו והמלחמות בעירק ובאפגניסטן רוקנו את הקופה הלאומית וחפרו בור עמוק עוד יותר של חוב לאומי (כמובן שהמשבר הכלכלי באירופה וקריסת שוק הנדל"ן לא סייעו גם הם למצב). אבל כל זה לא מעניין את הבוחרים. מה שהיה היה, ומאז חלפו כמעט ארבע שנים, שבמהלכן יכול היה אובמה לתקן את הכלכלה. קמפיין הבחירות שלו מנסה להדגיש את החיוב, ולהסתכל קדימה בתקווה.
בסופו של דבר, לאובמה יש אכן לא מעט הישגים בתחום. מדיניותו מנעה התמוטטות מוחלטת של הבנקים והמערכת הפיננסית, הוא הציל את תעשיית הרכב האמריקנית ובלם את הידרדרות משק הנדל"ן, במידת מה. החוב הלאומי, במקביל, רק תפח והגיע למימדי שיא. אבל בסופו של יום, מה שהבוחרים מרגישים זו האבטלה, שמכה כמעט בכל בית באמריקה. עם שיעור אבטלה של 8.3% קשה ללכת לציבור ולשכנע שהכל כשורה, שאמריקה על מסלול ההבראה. אובמה יודע שצריך להציג תוכניות. הוא גם מבין שהמספרים האלה נופלים כפרי בשל לידיו של מיט רומני.
איך פותרים את המשבר?
למרות שאובמה ואנשיו יירתעו מההשוואה, שנחשבת בפוליטיקה האמריקאית לסדין אדום, אי אפשר להתחמק מהכרה בכך שבסופו של דבר, הנשיא מציע מדיניות המאמצת עקרונות של סוציאל-דמוקרטיה אירופית. כלומר: שמירה על מערכות בסיסיות של עזרה לאלו שנאבקים, בדמות ביטוח לאומי, תשלומי אבטלה ומימון ביטוח רפואי לשכבות החלשות, במקביל להשקעה ממשלתית מסוימת ביצירת מקומות עבודה.
ומאין יבוא הכסף למימון שירותים אלו? ממסים, כמובן. אובמה רוצה לבטל את קיצוצי המס מתקופת בוש לחלק מהאמריקנים, אותם אלו שמרוויחים מעל לרבע מיליון בשנה, ובשלב מאוחר יותר להעלות מסים למיליונרים. וורן באפט, ידידו המיליארדר של אובמה, כבר הצהיר כי הוא מוכן וצריך לשלם יותר מסים.
מי יודע לנהל עסק?
לרומני, מטבע הדברים, תוכנית הפוכה. את קיצוצי המסים של בוש הוא רוצה להותיר על כנם ואף להפוך אותם לקבועים בחוק, ובכוונתו גם לקצץ מסים אחרים המוטלים על חברות. הרעיון הוא אבן יסוד של הקפיטליזם האמריקני, לפיו העושר יחלחל מלמעלה למטה. ככל שלעשירים ולבעלי העסקים יהיה יותר כסף, כך הם ישקיעו יותר, ייצרו מקומות עבודה, והמשק כולו ישגשג. הכסף לכיסוי הגרעון יבוא, לשיטתו של רומני, בעיקר מקיצוצים בתקציב הפדרלי, כלומר פחות שירותים, פחות השקעות בכל סעיף שאינו נוגע לבטחון לאומי.
אל המאבק האידיאולוגי נלווה גם קרב תדמיתי. רומני מוצג על ידי יריביו כאיש עסקים קר, שחושב רק על שורת הרווח ונעדר רגישות לאנשים הקטנים שאותם הוא מקצץ. אובמה, יטענו הרפובליקנים, הוכיח שוב שהוא לא יותר מפעיל חברתי שרוצה לעזור לחלשים אבל לא יודע איך לנהל עסק גדול, במקרה זה, הכלכלה הגדולה בעולם.
והציבור, הוא קונה את הסטריאוטיפים. כשנשאלים בוחרים מי דואג יותר לשכבות הביניים, זוכה אובמה ליתרון של 22% מעל רומני. לשאלה מי יוכל לנהל טוב יותר את הכלכלה האמריקנית, משיבים 54% שרומני הוא האיש, לעומת 45% שמביעים תמיכה באובמה כמנהיג כלכלי.
עד נובמבר ינסה כל צד להעצים את המסרים האלה. הדמוקרטים ימשיכו להפציץ בתשדירים שמראים את האנשים השבורים שנותרו מאחור אחרי שאיש העסקים רומני השתלט על המפעל שבו עבדו. הרפובליקנים ימשיכו להצביע על המספרים של האבטלה והגרעון ולהציג אותם כמעשה ידיו של אובמה.
בחירות בארה"ב - כותרות אחרונות:
סקר בארה"ב: רומני זוכה ל-0% תמיכה בקרב שחורים
ערב הוועידה: אמירה אומללה תפורר הרפובליקנים?
האם המיליונים של רומני יקנו לו גם את הבחירות?
ערב הבחירות, אובמה לא בהכרח חושש מתקיפה באירן