דמוקרטיות כמעט אף פעם לא קורסות ביום אחד. הן נשחקות לאט, צעד אחר צעד. חקיקה שמתחפשת ל"סדר מנהלי", רפורמה שמוצגת כ"תיקון עיוותים". מינוי זמני שנמשך ונמשך. התערבות נקודתית שהופכת לשגרה. וכשזה קורה בכמה צירים במקביל - בבתי המשפט, באכיפת החוק, במשטרה, בתקשורת, בחברה האזרחית ובכללי הבחירות - זה כבר לא אוסף אירועים, אלא תהליך.
שנת 2025 סימנה עליית מדרגה ברורה בתהליך הזה בישראל. אם ב־2024 המהלכים היו לעיתים עקיפים יותר, לעיתים זהירים יותר, לעיתים עטופים בשפה מרגיעה של "רפורמה שקטה", הרי שב־2025 התמונה הייתה אגרסיבית ונרחבת יותר, גם בעיצומה של המלחמה. לא פעם, מצב החירום עצמו שימש להצדקת מתקפות על שומרי סף ולהחרפת הרטוריקה נגד מערכת המשפט וגורמי המקצוע.
הסקירה נבנתה על בסיס מחקר וסיכום משפטי מקיף של שנת 2025, שנערך ונכתב בידי עו"ד ענת טהון אשכנזי ועו"ד דפני בנבניסטי מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. בשפה משפטית מדויקת ועם איסוף שיטתי של חקיקה, הצעות חוק, החלטות ממשלה, פסיקות בג"ץ וצעדים מנהליים, הן ממפות את המהלכים המרכזיים שהצטברו לאורך השנה לכדי תמונת מצב רחבה של שחיקה מוסדית ודמוקרטית.
2025 לא הייתה רק עוד שנה של ויכוח פוליטי על "משילות". היא הייתה שנה שבה המשילות עצמה הוגדרה מחדש: לא כיכולת למשול בתוך מגבלות דמוקרטיות, אלא כיכולת להסיר את המגבלות.
החקיקה לא "התפוצצה" בקצב מסחרר, בעיקר בגלל החרם החרדי סביב חוק הפטור מגיוס. ועדיין: 34 הצעות חוק שמוגדרות כפוגעות בדמוקרטיה הונחו רק ב־2025, ועוד 41 הצעות נוספות קודמו בוועדות. שישה חוקים אושרו בפועל, וארבע הצעות נוספות הגיעו לשלב מתקדם. לקראת דצמבר נרשמה האצה בדיוני ועדות, אות לכך שאם יוסרו המגבלות הפוליטיות בתוך הקואליציה, תיתכן קפיצת מדרגה נוספת גם ב־2026.
אבל הסיפור האמיתי הוא לא כמה חוקים עברו, אלא איך הם מתחברים יחד: חוקים שמחלישים מוסד אחד מאפשרים לפגוע במוסד שני; מינויים זמניים מחלישים מקצועיות; החלשת רגולטורים מאפשרת לחנוק תקשורת; יצירת איום על מערכת המשפט מאפשרת להתעלם מביקורת שיפוטית. זה לא מקרה, זה מבנה.
חזית 1: מערכת המשפט - הפוליטיזציה נכנסת דרך הדלת הראשית
שני חוקים שעברו במרץ הפכו לסמלים של השנה. הראשון משנה את הרכב הוועדה לבחירת שופטים: במקום שני נציגי לשכת עורכי הדין, יכהנו שני "נציגי ציבור משפטנים", אחד שייבחר בידי סיעות הקואליציה ואחד בידי סיעות האופוזיציה. השינוי הקריטי נמצא בכללי ההכרעה: מינוי שופט לעליון ייעשה ברוב שחייב לכלול נציג קואליציה ונציג אופוזיציה, ללא צורך בהסכמת אף שופט - כלומר, בפועל, הפוליטיקאים מקבלים זכות וטו, והשיקול המקצועי נדחק. החוק אמנם נכנס לתוקף בכנסת הבאה, אבל כבר עכשיו הוא מתפקד כטיעון לדחייה: אין מינוי שופטים חדשים בזמן שמערכת המשפט חסרה עשרות שופטים, כולל ארבעה שופטים בעליון.
החוק השני משנה את בחירת נציב תלונות הציבור על שופטים. במקום מינוי במסגרת הוועדה לבחירת שופטים ובתיאום בין שר המשפטים לנשיא העליון, נקבע מנגנון חדש שבו יש רוב פוליטי־קואליציוני, וגם דיין בדימוס שנבחר בידי הרבניים הראשיים, מה שמוסיף מימד פוליטי-דתי למנגנון פיקוח שאמור להיות עצמאי. אחרי כמעט שנה ללא נציב, מונה השופט בדימוס אשר קולה לתפקיד, ובכך הונחה אבן דרך חדשה: סטייה מהנוהג של מינוי שופט עליון בדימוס לתפקיד.
מלבד החוקים שעברו, בינואר 2025 מונה נשיא העליון יצחק עמית, ובכל זאת נמשכה לאורך השנה החרמה מעשית ומתמשכת: היעדר פגישות שבועיות עם שר המשפטים, אי־שיתוף פעולה בנושאי ניהול מערכת המשפט, סירוב להתייעץ בהתאם לחוקים שמחייבים התייעצות עם נשיא העליון, מחסור חמור בשופטים וסגני נשיא, מחוז מרכז-לוד ללא נשיא, ועדות איתור שלא מוקמות. אפילו בסמלים ניכרה ההחרמה: טקסים רשמיים שבהם נהוג להזמין את נשיא העליון - והוא לא מוזמן, או מוגדר "שופט" בלבד.
ובתוך האווירה הזאת: עליית מדרגה באיומים ובאלימות כלפי בית המשפט העליון - חלון מנופץ מירי, התפרצויות בדיוני בג"ץ שהפכו כמעט לשגרה, כולל מצד חברי כנסת. בתי המשפט עצמם החלו להבהיר שמדובר בניסיון "להלך אימים" ולהכשיל הליך שיפוטי, עד כדי הצדקת הגבלת נוכחות פיזית בדיונים.
לוין נגד בג"ץ
חזית 2: שלטון החוק ושומרי הסף - מלחמה על היועמ"שית, השב"כ וועדת החקירה
אם בתי המשפט הם הבלם, היועץ המשפטי לממשלה הוא מערכת ההיגוי. ב־2025 המתקפה עליו הפכה לעימות גלוי.
הממשלה אישרה ביולי פה אחד החלטה להדיח את היועצת המשפטית לממשלה - תוך ניסיון לעקוף את מתווה ועדת שמגר והחלטת הממשלה מ־2,000 שקובעת הליך מקצועי להדחה. מכיוון שלא הצליחה לאייש את הוועדה המקצועית כמתחייב, נוצר מנגנון חדש, פוליטי לחלוטין, שמבטיח שליטה ממשלתית מלאה בהליך. בג"ץ הוציא צו ביניים שקבע שההחלטה לא תיכנס לתוקף ושלא יחול שינוי בסדרי העבודה או במעמד חוות הדעת. לאחר מכן ניתן צו על תנאי, וההרכב המליץ פה אחד לחזור למתווה שמגר. בדצמבר הממשלה פשוט לא התייצבה לדיון, ובג"ץ הודיע על ביטול החלטות הממשלה בנוגע לפיטוריה.
במקביל, ולמרות הצו, התקיימה התנהלות שנראית כעקיפה בפועל: הפסקת פגישות עם היועמ"שית, החלפת מנעולים בלשכה שבה נהגה לעבוד, הפסקת כתיבת היועמ"שית בהליכים שבהם נדרשת השתתפותה.
באותה שנה הממשלה גם פיטרה את ראש השב"כ רונן בר. בג"ץ פסל את הפיטורים בשל הליך לא תקין וניגוד עניינים, בין היתר בשל חקירות המתנהלות בלשכת ראש הממשלה, והדגיש שראש שב"כ הוא "שומר סף מובהק" שחב נאמנות לציבור ולא לדרג הפוליטי. המסר העקרוני היה חד: גם כשיש סמכות, היא לא מוחלטת; יש עדיין משפט מנהלי, ויש עדיין ביקורת שיפוטית.
ובזירה נוספת שחתכה את השנה: פרשת שדה תימן. היא התחילה בחשד לאלימות חמורה כלפי כלואים, המשיכה בהדלפת סרטונים לתקשורת, והגיעה לשיא כאשר הפצ"רית הודתה שאישרה את ההעברה, בניגוד לטענה שהובאה לבג"ץ כי "לא נמצאה אינדיקציה" למקור ההדלפה. אחר כך הגיע ניסיון למנות גורם חיצוני לליווי החקירה הפלילית, בניגוד למגבלות שנקבעו - ומערכת שלמה של ניסיונות, פסילות ואלתורים. התוצאה: פגיעה באמון הציבור, ערעור עצמאות מוסדות החקירה, ופוליטיזציה של עצם האפשרות לחקור.
ועל הכול מרחפת סכנה אחת, שנאמרה השנה בקול רם: קריאות גוברות מצד שרים שלא לציית לבג"ץ. "לא נכבד את הפסיקה", "השר קובע מה החוק", "הנחיות מחייבות הן של השר בלבד". אלו כבר לא רק התבטאויות; זו תשתית לנורמה של אי־ציות, כלומר: סף משבר חוקתי.
משטרה ושירות ציבורי - השר כמפכ"ל על
2025 הבהירה כיצד פוליטיזציה נעשית לא רק דרך חקיקה אלא דרך התנהלות. השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר העמיק את מעורבותו בעבודת המשטרה בשלושה תחומים: התייחסויות פומביות לחקירות קונקרטיות. התערבות במינויים וקידומים, כולל סירוב לאשר קידום קצינה שהייתה מעורבת בחקירות תיקי ראש הממשלה - מה שנתפס כאיתות מרתיע לשוטרים. התערבות בהפגנות, באמצעות "מסמך מדיניות" שמצמצם את שיקול הדעת של המשטרה וקובע רף נמוך במיוחד לפגיעה בחופש הביטוי.
הכול התרחש למרות פסיקת בג"ץ שביטלה סעיף שנועד להסדיר מעורבות בחקירות, ולמרות הסכם עקרונות שנחתם כדי לתחום את גבולות ההתערבות. המשמעות היא יצירת משטרה שמבינה שהעצמאות היא המלצה, והממשלה היא הפיקוד המבצעי.
במקביל, השירות הציבורי עבר שחיקה: מינויים זמניים של שרים במספר משרדים, משרדים שנותרו ללא שר לתקופה, שורה ארוכה של תפקידי מפתח שלא אוישו. לכך נוסף מחדל מתמשך בייצוג נשים: בג"ץ קבע בפברואר 2025 שהמדינה מפרה את חובתה לייצוג הולם והורה לגבש הנחיות. מאז, מונו שמונה מנכ"לים גברים ולא מונתה אף אישה.
חזית 4: זכויות יסוד - כרסום דרך "תיקונים נקודתיים"
בזירה הזו נפתחו כמה נתיבים:
תיקון לחוק המאבק בטרור שיאפשר פתיחת חקירות בעבירות הסתה ללא אישור פרקליטות (כיום נדרש אישור כזה בעבירות ביטוי).
קידום עונש מוות למחבלים בבית משפט צבאי ברוב רגיל, בניגוד למגמות במערב וגם באופן סלקטיבי כלפי מחבלים ערבים.
הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, כולל מזונות ללא הסכמה, וקידום בוררות בבתי דין דתיים בסכסוכים אזרחיים, עם חשש לפגיעה באחדות המשפט ובנשים.
ניסיון לעגן הפרדה מגדרית באקדמיה בחוק.
ועל הקרקע: פגיעה חוזרת בזכות ההפגנה - מעצרים ללא עילה, החרמת שלטים, פיזורים חריגים, וחיפושים בעירום לאחר מעצר. בתי המשפט נדרשו שוב ושוב להזכיר: חופש הביטוי כולל גם מסרים ביקורתיים ומתסיסים.
עוד צעד משמעותי: הקפאה או הסתה של כ־3 מיליארד שקלים מתוכנית החומש לחברה הערבית ("תאקדום") - מהלך שעלול לפגוע רוחבית בחינוך, תעסוקה, רווחה ובריאות. כל זאת בניגוד לעמדות גורמי מקצוע במשרדי הממשלה, שעלו בדיונים בכנסת.
מעצר אלים של מפגינה
חזית 5: תקשורת וחברה אזרחית - שליטה דרך רגולציה ופחד
בתקשורת נרשמו שלושה מהלכים מרכזיים:
הצעת חוק השידורים, שעושה רפורמה עמוקה בשוק ומבטלת חובה לחברת חדשות נפרדת - בלי להציג מנגנון חלופי שמגן על עצמאות חדשות מול בעלי הון ולחצים פוליטיים.
החלטה לסגור את גלי צה"ל עד מרץ 2026, אף שהדבר מחייב חקיקה, ועלול לצמצם בחצי את השידור הציבורי החדשותי ברדיו.
מהלכים נגד תאגיד השידור: שימוע פומבי שנתי ליו"ר מועצה, ניסיון לשנות את מנגנון המינויים כך שיכפיף את המועצה לשר, ואף יוזמה לסגירת חדשות התאגיד והפרטת רשת ב'.
לצד החקיקה: מקרים חריגים של חקירת עיתונאים, מעצרים, סיווג עיתונאי כאסיר ביטחוני בשל התבטאות, וחוויית שטח של איומים והטרדות. גם כאשר מתקיימים אישורים פורמליים, עצם המסר ברור: עיתונאי עשוי לשלם מחיר אישי על עבודתו.
בחברה האזרחית בלטה הצעת "חוק העמותות": מס של 23% על תרומות מישות מדינית זרה, אלא אם הארגון חותם על התחייבות להימנע במשך שלוש שנים מפעולות "פוליטיות" - הכוללות הפגנות, ביקורת על הממשלה, פעילות בכנסת ואפילו הנעת בוחרים להצבעה. המשמעות המעשית היא הפיכת חלק גדול מפעילות ארגוני זכויות אדם וחברה אזרחית לפעילות שמענישה את עצמה כלכלית.
חזית 6: הבחירות - שינוי כללים ברגע הרגיש ביותר
עם הכניסה לשנת הבחירות התרבו יוזמות לשינוי דיני הבחירות. למשל: הצעה להטיל אחריות אישית על יושבי ראש מפלגות לחובות מפלגות שחדלו להתקיים, רעיונות להורדת אחוז החסימה או גיל הבחירה, והצעות להרחבת עילות לפסילת מפלגות.
במקביל נרשמה פוליטיזציה חריגה בהרכב הוועדה הציבורית למימון מפלגות - כולל מינוי פעילים במפלגת השלטון בניגוד לנוהג קודם, ועתירה שבה התברר שיו"ר הוועדה התפטרה. שינוי הכללים כשמתקרבים לבחירות הוא תמיד רגיש; שינוי הכללים כשהמשחק עצמו כבר מותקף - הוא דגל אדום.
2026: נקודת מבחן - אבל גם חלון
הסיכון ברור: המשך פגיעה במעמד בית המשפט העליון, קידום חוק גיוס שמעמיק אי-שוויון, החרפת הצעדים נגד הייעוץ המשפטי, הצורך להעביר תקציב, והבחירות מעבר לפינה - כל אלה יוצרים תמריץ להאיץ את המגמות. שנת בחירות, בעולם כולו, היא נקודת מבחן רגישה במיוחד לדמוקרטיות תחת מתקפה.
אבל עדיין יש פתח ממשי לשיקום: מוסדות שמצליחים לשמור על נורמות מקצועיות ("איים של יושרה"), בדגש על בית המשפט העליון והייעוץ המשפטי; אופוזיציה פעילה; תקשורת שעוד נאבקת; וחברה אזרחית שלא נעלמה, גם אם מסמנים אותה כמטרה.
והאמת הפשוטה היא זו: שיקום דמוקרטי אינו רק חילופי שלטון, ואינו רק ביטול חוקים. הוא מחייב שיקום של תרבות חוקתית - יצירת הסכמה רחבה שהבלמים אינם אויב, וששלטון החוק אינו המלצה. 2025 הייתה שנת שחיקה. 2026 תכריע אם זו הייתה ירידה זמנית, או תחילתה של שיטה.