ביטחון אישי מתחיל בביטחון חברתי: אי אפשר להחליף כיתה בתחנת משטרה

2025 עדיין לא הסתיימה, וכבר קבעה שיא חדש ונורא במספר הנרצחים בחברה הערבית, שיא שנשבר שוב ושוב בשנים האחרונות. מול התמונה הקשה הזאת, בוחרת הממשלה לקצץ, שלא לומר להרוס, דווקא את התוכנית האחת שהביאה הישגים והולידה תקווה לשינוי: תוכנית החומש לפיתוח כלכלי-חברתי בחברה הערבית, שמטפלת בבעיות העומק של האלימות: חינוך, עוני, תעסוקה, תחבורה ורווחה.

במשך שנים רבות, נדמה היה כי המדינה התייחסה לחברה הערבית כאל פרויקט תיקון נקודתי: מעט תקציב כאן, קצת סיוע שם. מדיניות זו של טלאים כמעט ולא הצליחה לשנות את המציאות העמוקה. השינוי החל ב-2015, עם תכנית החומש הראשונה (החלטה 922) שהתקבלה בתקופת ממשלת נתניהו, ושאפה להניח יסודות רחבים לפיתוח חברתי-כלכלי. שיאה של תפיסה זו הגיע באוקטובר 2021, עם החלטת ממשלה 550 - "תקאדום" - תכנית חומש חסרת תקדים שסיפרה סיפור חדש.

במקום להתמודד עם בעיות נקודתיות, היא הציעה חזון כולל: השקעה של 30 מיליארד שקלים שהוגדרו כמנוע צמיחה אינטגרטיבי, המחבר חינוך, תעסוקה, רווחה, בריאות ותחבורה למסלול ברור לשילוב מלא של האזרחים הערבים בכלכלה הישראלית.

דווקא כעת, כאשר "תקאדום" מתחילה לקצור פירות, אנו עדים לניסיון מסוכן להסיט מיליארדים מתקציבי הליבה האזרחיים אל המשרד לביטחון לאומי, תחת כיסוי של "מענים משלימים" בתחום הביטחון האישי. מאחורי הכותרת הזאת מסתתר מהלך שעלול לקטוע רצף השקעות שנוצרו בעמל רב מאז 2016 ולדחוף את הגלגל עשור לאחור, אל ימי הטיפול הנקודתי והבלתי אפקטיבי.

הכשל הלוגי בבסיס ההצעה ברור: אי אפשר להחליף מניעה בשיטור. המחשבה שאכיפה בלבד תפתור את בעיות הפשיעה היא אשליה, שתוצאתה תהיה פחד מוגבר ופחות ביטחון. המציאות בשטח מוכיחה זאת בצורה כואבת: נוכחות משטרתית מוגברת איננה תחליף למערכת חברתית-כלכלית מתפקדת.

תחנת משטרה אינה יכולה להחליף גן ילדים; ניידת סיור אינה תחליף למסוף אוטובוסים או למרכז הכוון תעסוקתי; ושוטר, מסור ככל שיהיה, לא יכול למלא את תפקידם של מורים, עובדים סוציאליים או יועצות חינוכיות.

כדי להבין את גודל הסכנה, די להביט בהישגים שכבר נרשמו ועומדים כעת בפני מחיקה. בחינוך, ההשקעות הניבו פירות מידיים: שיעור הזכאות לבגרות בחברה הערבית זינק, הנשירה צנחה והצפיפות בכיתות פחתה. תכניות בלתי-פורמליות חיזקו את תחושת השייכות ופיתחו כישורי מנהיגות בקרב בני נוער. הסטת התקציבים תעצור את המסגרות החיוניות: כיתות מב"ר ואתגר - המתוקצבות על ידי האגף לילדים ונוער בסיכון של משרד החינוך - ייסגרו כי הרשויות אינן יכולות לתקצב בעצמן (עלות כיתה - כמיליון שקל בשנה), מסלולי מצוינות טכנולוגית ייעצרו ותכניות קריטיות לנוער בסיכון ייעלמו. המשוואה ברורה: ככל שמספר הצעירים חסרי מסגרת עולה, כך מתרחב בסיס הגיוס לארגוני פשיעה.

בתחום התעסוקה, הסטת המשאבים תפגע בעלייה בשיעורי התעסוקה ובירידה בחוסר המעש בקרב צעירים. קיצוץ יפגע בתשתית, מרכזי הכוון ייסגרו, הכשרות מקצועיות יבוטלו ורבים יישארו כלואים במעגלי עוני ושכר נמוך. המדינה תשלם פעמיים: באובדן הכנסות ממיסים ובתקציבי רווחה שיתנפחו.
גם תחבורה, רווחה ובריאות ייפגעו. פרויקטים שמחברים את הפריפריה למרכז ייעצרו, מסגרות תמיכה ייסגרו ותכניות מניעה רפואיות יבוטלו. הרשויות המקומיות, שחיזוקן החל להניב תוצאות, יעמדו בפני שוקת שבורה.

הצעת המחליטים נשענת על תפיסת "חירום" שגויה, המצמצמת את הביטחון האישי לאכיפה בלבד, ללא הוכחה שמיצו את המשאבים לטובת הצרכים האלו. האמת חייבת להיאמר: ביטחון אישי מתחיל בביטחון חברתי - בכיתה שנפתחת בזמן, באוטובוס שמגיע לתחנה, בהכשרה שמבטיחה שכר הוגן, בעובדת סוציאלית שמכירה את הנער בשמו ובמרפאה שמזהה בעיה לפני שהיא הופכת למשבר. שיטור חכם הכרחי, אך עליו לפעול לצד מערכת אזרחית מחוזקת.

מה נדרש? ראשית, לדחות את ההצעה המסוכנת ולהבטיח רצף תקציבי מלא ל"תקאדום" עד תום התקופה ולהיערך לחידושה בהתאם לצרכי השעה. שנית, לשמר את המודל האינטגרטיבי: מניעה חברתית-כלכלית עמוקה לצד אכיפה מקצועית. שלישית, ליישם במלואה את החלטה הממשלה 549 למניעת אלימות ופשיעה מבלי לגרוע מתקציבים אזרחיים. ולבסוף, לחזק את הרשויות המקומיות. הבחירה אינה בין "ביטחון" ל"רווחה", אלא בין אשליית ביטחון קצר מועד לבין תשתית ביטחון ארוכת טווח. להשגת מיגור הפשיעה - יש להשקיע בחינוך, תעסוקה, רווחה ובריאות. זו נוסחת הביטחון היחידה לחברה יציבה ומתוקנת.

הכותבת היא ראש תכנית החברה הערבית - המכון הישראלי לדמוקרטיה