הזעקות והדמעות קורעות הלב של משפחות החטופים בגבול רצועת עזה אתמול היו צריכות להחריש את האוזניים של כל ישראלי. 11 חודשים חלפו מאז שיקיריהם הופקרו על ידי המדינה שהיתה אמורה להגן עליהם, והקריאות המיוסרות והתפילות הדואבות שלהם אל מעבר לגבול זיקקו עד כאב את ההפקרה המתמשכת.
107 חטופים בשבי חמאס כבר 329 יום, ועוד שבוע עבר מבלי שממשלת ישראל מקבלת החלטה להחזיר אותם. כל מה שנותר לבני משפחותיהם הוא לנסות להגיע אליהם קרוב ככל האפשר, להבטיח שהם עושים הכל, ולהתפלל שמישהו - בעזה או בירושלים - שומע אותם.
אבל בירושלים, או בקיסריה לצורך הענין, זעקות הכאב הללו נופלות על אוזניים ערלות. "איזו עסקה יש על הפרק?", ראש הממשלה בנימין נתניהו הטיח באטימות משוועת במפגש שהוא ורעייתו קיימו עם חטופות ששבו מהשבי בסוף השבוע שעבר. כשחטופה סיפרה על העינויים שעברה - הוא השיב לה במור"ק מסדנת שבי, וכשמשתתפים בפגישה דרשו ממנו לקחת אחריות - שרה נתניהו גילגלה אותם לצבא. ההקלטות שנחשפו בחדשות 12 שיקפו נכוחה את המצב התודעתי של נתניהו, בואכה שנה למחדל הביטחוני הגדול ביותר בתולדות המדינה: אפס אחריות, אפס אמפתיה, ואפס נשמה.
גם בממשלה שלו לא שומעים את זעקות המשפחות, בתוך הרעש הבלתי פוסק שהיא מייצרת. במלחמה כמו בשגרה, ממשלת לוין-בן-גביר-סמוטריץ' יורה לכל החזיתות, הפנימיות כמובן, ומספקת כותרות יומיומיות שנדמות כמו חדשות מלפני שנה, כאילו לא קרה 7 באוקטובר. שר המשפטים יריב לוין מאיים וסוחט את בית המשפט העליון ומתדלק את הבייס עם הבטחות לחידוש המהפכה המשפטית, בזמן שהשר לביטחון לאומי משלים את ההשתלטות על המשטרה, עם מינוי מפכ"ל עושה דברו וקידום קצינים סוררים בניגוד לחוק. במקביל, בן גביר ומפלגתו מנהלים מלחמת חורמה וקמפיין ממומן נגד ראש השב"כ, בגלל האזהרות החוזרות ונשנות של הארגון שהפרובוקציות שלו בהר הבית והגיבוי לטרור יהודי ביו"ש יובילו לשפיכות דמים והתלקחות באזור. השר לביטחון לאומי נגד שירות הביטחון הכללי; סך הכל הגיוני.
ועוד במחלקת הרעש: שר האוצר בצלאל סמוטריץ' התגאה אתמול שעל המדיניות הכלכלית שלו "לא שומעים רעש", ממפונים, עסקים ומילואמניקים, אבל בה בעת, ברקע דירוגי האשראי הצוללים, מנהל מלחמת עולם עם אגף התקציבים וממדר את אנשי המקצוע במשרדו מדיוני התקציב. שר החינוך יואב קיש מתקוטט עם רן ארז עד כדי שביתה בתיכונים בפתיחת שנת הלימודים, ובגזרה אחרת נמצא על מסלול התנגשות מול היועמ"שית בענין תוספות שכר למורים החרדיים, כחלק מהטרנד המועדף בממשלה - התעלמות מהוראות החוק ומפסיקות בג"צ ועימות מתמיד עם הייעוץ המשפטי.
ובל נשכח את המרעישה הראשית, שרת הטקס (והתחבורה) מירי רגב, שמתעלה מעל כולם עם הסערה התורנית של טקס הזיכרון הממשלתי/ממלכתי ל-7 באוקטובר. אפילו כשמושטת לה יד אחות, כמו זו של הנשיא הרצוג או פשרת חנוך דאום שנועדה למנוע מסכים מפוצלים, רגב לא מוותרת על צהלות "הפטריוטים" ואור הזרקורים, ממשיכה בשלה, ומסרבת לשנות את התוכניות. גם היא, כמו סמוטריץ', בחרה במילה "רעשים" לתיאור המחאות של תושבי העוטף והמשפחות השכולות, על אף שהיא עצמה מקור הרעש. ההצהרות הבהולות, דיוני החירום, והעיסוק התקשורתי המוגבר ברשימות הסלבס והאמנים המשתתפים והמחרימים - ההמולה של רגב משרתת היטב את נתניהו וממשלתו: היא מסיחה את הדעת מהמחדלים והכשלונות האסטרטגיים המתמשכים שלהם, ומסיטה את המבט מכך שבעיצומה של המלחמה, הם מקדמים מהפכה משפטית, משטרתית, תקציבית, חינוכית, תקשורתית, ובקיצור: משטרית, בכל הכוח, ונלחמים באויבים פנימיים - במקום באלה שבחוץ. בדיוק כמו לפני שנה. ואז קרה 7/10.
מעל מכונת הרעש הזו יש מנצח אחד: בנימין נתניהו, שהרעש, כמו הרעל, הוא מרכיב חיוני ואף הכרחי בתוכנית ההישרדות שלו בשלטון. נתניהו לא התייחס פומבית לסערת הטקס של רגב וגם התעלם מהצעת הפשרה של הרצוג, פרט לציטוט שפורסם בכאן 11 והוכחש, בו לכאורה התנער ממנה "אין לי שליטה עליה", שזה אמין בערך כמו "המתיחות" מול יריב לוין בשיאה של הרפורמה המשפטית. הסקנדלים של רגב, הקיצוניות של לוין, שכרון הכוח של בן גביר, וכלכלת בעזרת השם של סמוטריץ' - הם לא באג בממשלת הימין על מלא, אלא פיצ'ר, שנתניהו בחר בה כדי לבצר את שלטונו. ההרעשה המתמדת, כמו בדוקטרינת הלם, מסמאת את דעת הקהל ממה שחשוב באמת: עשרת החיילים הגיבורים שנפלו השבוע במלחמה בלתי נגמרת, עשרות אלפי מפונים מהצפון שבתיהם מוחרבים מדי יום בלי אופק לשוב, 107 החטופים שנמקים בשבי חמאס ובני משפחותיהם, שזועקים לאהוביהם בצד השני של הגבול, אבל לא מצליחים לחדור את מכונת הרעש.