והנה זה קרה. האסון שבצורה כזו או אחרת ידענו שיכה גם מצפון - לבש צורה. ילדים ונערים רבים נהרגו, ועשרות נפצעו. הרולטה הרוסית פגעה הפעם באמצע כפר שלו ברמת הגולן.
גם הם ידעו, כמונו, ובכל זאת אין אסטרטגיה, אין החלטות, והכאוס מוחלט. אין ממשלה לעם ישראל. יש שחקני משנה, שמסבירים ולא עושים דבר. 100 בנאומים, ואפס במעשים.
.
בשבוע שעבר, עוד לפני האסון הנורא במג'דל שמס, הוזמנתי לכנס חירום בצפון עם אנשי משק וכלכלה, אלופים וניצבים, אנשי שב"כ ומוסד, ובעלי תפקידים לשעבר כמוני. כולם אנשים טובים, שהגיעו כדי לחשוב איך לעשות טוב למדינה שהולכת ונגמרת לנו.
20 שנה הייתי חלק מההתיישבות שבגולן. אני אוהב את המקום הזה, קשור אליו ולחבל הארץ שסובב אותו. עבדתי בשירות המדינה ופעלתי שם רבות. פעם בשבוע ביקרתי בקריית שמונה ובאצבע הגליל, ויש לי הערכה עצומה לאנשים הנאמנים והחרוצים, עובדי האדמה ואנשי העמל, שמקיימים את האזור היפהפה, שלא פעם מתגלה כמאתגר למגורים.
יצאתי לכנס מוקדם יותר כדי לבקר במקום שהוא בית, מלא זיכרונות חזקים וטובים, ומצאתי חבל ארץ חבול ושבור. היישובים שזכרתי כפורחים - נטושים כעת או מדוללים מתושבים, וכתמי פיח מצלקים בהם את האדמה. קריית שמונה עזובה והרוסה. קוצים בחצרות הבתים. שברים בכל פינה. שקט מחריש אוזניים, ורק רעמי התקיפות והמיירטים נשמעים. סרט אימה. קשה לחשוב שלמראות הנוראיים מצטרפים כעת כתמי דם טריים על מגרש כדורגל, קבורה של נערים וילדים, ומשפחות שפוקדות את בתי החולים.
בכיתי עלינו, אז וגם היום; על אוהבי הארץ שננטשו בידי ממשלתם הכושלת.
ובינתיים - מריחת זמן. ועדת החקירה הממלכתית, שמן הדין שתוקם במוקדם או במוקדם יותר, מתעכבת; ולנו מוכרים חדשות לבקרים סיפורים על טיוטות מטיוטות שונות שיוצאות מוועדת הבדיקה בתוך הצבא ומתוך מערכת הביטחון, וגם מבקר המדינה בודק, כאילו בודק; ואנחנו מאבדים את הדרום, ועוד יותר מאבדים את הצפון. אזרחי המדינה כורעים תחת הנטל. משפחות החטופים נותרו ללא אוויר לנשימה. חיילי מילואים שמשרתים מאות ימים בצו המלחמה, ומשפחותיהם מתפרקות מאחור; האסון עוד איתנו, ואין גורם שנותן דין וחשבון על המחיר שאנחנו משלמים מדי יום ביומו.
המערכת הפוליטית מתנהגת כאילו כלום לא קרה. "תקלה", הגדיר ראש המל"ל הנגבי את מחדל 7 באוקטובר. תקלה?! מחדל, כאוס, כולם נרדמו בשמירה, כשלו כישלון חרוץ שהוביל למותם של אלפי אנשים טובים, ולאסון לאומי שרק הולך ומחמיר מיום ליום. אסון שמונח בכבדות על כתפיי זקנים, נשים, גברים, ילדים ומאות רבות של חיילי צה"ל, ואליהם הצטרפו אתמול (שבת) משפחות רבות ממג'דל שמס שקוברות את ילדיהן; והלב נקרע על 115 חטופים שכל דקה בשבי החמאס היא עבורם אימה צרופה, כבר יותר מ-300 ימים ולילות. עד מתי?
גם בחזית הצבאית לא ננקט שום צעד שמפגין אחריות. כולם עדיין מכהנים בתפקידם, כאילו לא היה ולא נברא; ומה עם שירותי הביטחון האחרים? כלום לא קרה. איש לא זז ממקומו.
איפה אנחנו ואיפה אמריקה. אחרי מחדל אבטחה בנאומו של טראמפ בפנסילבניה, שהסתכם בהרוג, בשלושה פצועים ובכדור ששרק ליד אוזנו של הנשיא לשעבר, התגובה לא איחרה להגיע. ראשת השירות החשאי לקחה על עצמה את האחריות מייד, והודיעה על תיקון אמצעי האבטחה והשיטה. אבל בארה"ב לא הסתפקו בכך: ועדת השירותים הזמינה בדחיפות את ראשת השירות לשימוע, ובמהלכה הטיחו בה שאלות ואמירות קשות; והיא, באבירות ובאחריות, הניחה את המפתחות על השולחן. אקט מהיר ומתבקש, שנעשה אחרי עשרות שנים של שירות מוצלח. הניחה - והלכה הביתה. עברו רק כמה ימים, והאחריות מצאה לה כתפיים; ואצלנו עברו יותר מתשעה חודשים, ורק מעטים לקחו אחריות.
אין צורך להמתין לוועדת החקירה. הנוסחה ברורה. כ-150 בעלי תפקידים בממשלה, בצבא ובשב"כ אחראים למחדל 7 באוקטובר. כולם, ללא יוצא מן הכלל, חייבים לפנות את מקומם, ועכשיו.
הכותב הוא איש עסקים ויועץ פוליטי, כיהן כמנכ"ל משרד רה"מ בכהונתו השנייה של ראש הממשלה יצחק רבין