עד לא מזמן חשבתי שנתניהו נמנה על הצמרת הגבוהה של הנואמים הגדולים בדורנו. נדמה לי שטעיתי. הוא מספר 1. מקום ראשון, ובפער. משאיר אבק לברק אובמה וביל קלינטון, שעל פי תפיסתי עלו עליו בחבילת הפרזנטציה הכוללת. נתניהו השאיר להם אבק מסיבה פשוטה: שני הנשיאים האמריקאים היו 8 שנים בשלטון, כל אחד. החוקה לא מאפשרת יותר מזה. הפרזנטור שלנו עוד מעט ישבור 18 שנה, במצטבר. החוקה שאין לנו דווקא מאפשרת את זה, ועוד היד נטויה.
לא יכולתי לצפות בנאום בשידור החי, אלא רק מאוחר יותר בלילה. התלבטתי בין פגישת עבודה חשובה לבין "הנאום ההיסטורי". קראתי את שלל הסופרלטיבים שנשפכו על הנאום בכלי התקשורת השונים. גם שונאיו של נתניהו לא קימצו בתיאור איכותו של הנאום. כולם צודקים. האיש הזה יזכה באין סוף סבבים של מחיאות כפיים בעמידה (standing ovation) גם אם ינאם בבית קברות נטוש באמצע הלילה. יכולתו ללוש את הקהל, בכל זמן, מקום או מזג אוויר, כמעט אבסולוטית. פעם, בשנות התשעים, ראיתי אותו נואם בפני ערבים ישראלים בכפר ערבי כלשהו. הוא היה ראש ממשלה צעיר וכריזמטי, הם היו ערבים לא מאוד נלהבים שנקהלו במתנ"ס המקומי כי ביקשו מהם לבוא. בסוף הנאום, נצצו להם העיניים ואני בטוח שאם רצה, יכול היה באותה הזדמנות לפקוד אותם לליכוד.
היותו נואם-על נשענת על תכונה מרכזית אחרת שלו: הוא שחקן. לא שחקן בסרט בורקס, לא שחקן הוליוודי, שחקן אמיתי. שחקן שייקספירי. הוא יכול להיכנס לכל דמות אם תתנו לו שתי דקות להתכונן ולכתוב דראפט מתאים. לכשייכנס לדמות, הוא יחיה אותה מכף רגל ועד ראש. גם אם בתוכו פנימה, הוא בז לטקסט של עצמו, או לדמות אותה הוא מגלם. יש לו חוש תיאטרלי, חוש דרמטי, ואין לו בושה. אין דבר שהוא לא יסכים להגיד, אם זה יזכה אותו במחיאות כפיים סוערות, גם אם הוא יודע שאין שום קשר בין האמירה לבין המציאות. כשהוא בתוך דמות כזו, הוא לא סובל, לא מזיע ולא סופר את הדקות עד שיוכל להיחלץ ממנה ולנוח. להיפך. הוא נהנה הנאה עצומה. הוא בשיא שלו, הוא שטוף אדרנלין, הוא בלון הליום ענק, כדור פורח נפוח. הוא חי בשביל הרגעים האלה. אתמול בוושינגטון, קיבלנו עוד אחד כזה.
אני לא מאלה שחושבים שנתניהו לא היה צריך לנסוע לוושינגטון. היה עדיף שזה לא יקרה בכפיה, כפי שזה נכפה על הדמוקרטים, אבל החיים לא מושלמים. טוב שנסע. טוב שלקח איתו משפחות חטופים, טוב שנועה ארגמני הצטרפה, כיף גדול היה גם לראות את הלוחמים שלנו שם, מקבלים תשואות מהמחוקקים של המעצמה החזקה בתבל. ישראל נמצאת בשפל המדרגה בו לא היתה מעולם. בסופו של דבר, כשהוא שם, הוא מייצג את כולנו. ואין בעולם כולו אדם שמייצג אותנו בשלמות כזו. במצבנו, נאום סוחף בקונגרס יכול רק להועיל, גם אם זה נתניהו. פגישות עם טראמפ, ביידן וקמלה האריס, חשובות לא פחות. אז נכון, האמריקאים לא ממש התעניינו בנאום הזה, חלק ניכר מהדמוקרטים החרימו אותו (תולדה של ההרס שהאיש המיט על התמיכה הדו מפלגתית ההיסטורית שלנו באמריקה), אבל הנאום סייע להסברה הישראלית בכלל, למעמדה של ישראל בגבעת הקפיטול בפרט, והזרים מעט סומק ללחיי הישראלים, היהודים והתומכים שלנו, ואפילו זקף קצת את קומתנו.
רגעי השיא היו, כמובן, הצגה המשובחת של נועה ארגמני, איריס חיים (אמו של יותם) והלוחמים אשרף אל-בהירי, אסא סופר, אביחי ראובן ויונתן בן-חמו הכוכב. לרגעים חשבתי שחבל שהנאום הזה מתקיים באולם העתיק הזה בגבעת הקפיטול. המקום הטבעי להופעה שראינו ביום רביעי בערב, הוא אמפי קיסריה.
כששאון מחיאות הכפיים נדם והקונפטי התפזר, נשארתי עם שאלה לא פתורה: מה היתה הבשורה של הנאום הזה? מה למדנו ממנו? מה הכותרת שלו? איך ההיסטוריה תזכור אותו ומה ייוותר ממנו בזיכרון הקולקטיבי שלנו? התשובה: כלום. אם תרצו, כלום ושום דבר. לא היו כותרות, לא היו אמירות מהותיות, לא היתה בשורה. באולם הקונגרס על גבעת הקפיטול עמד שחקן המחופש לווינסטון צ'רצ'יל, בעוד בחיים האמיתיים הוא בקושי סגנו של צ'מברליין. בעודו מרהיב בהצהרות לפיהן ישראל היא בעצם זו שמגוננת על אמריקה, אין מי שישמור עליו מפני איתמר בן-גביר. הפוזה של "מנהיג חזק" תופסת לא רע בנאומים. חבל שזה לא מצליח באופן דומה, גם בחיים.
מתישהו נפל לי האסימון והבנתי למה אין בישראל ראש מערך הסברה לאומי, למה אין בישראל מערך הסברה לאומי, למה הם פיטרו את מעט המסבירנים המעולים שהיו לנו (נועה תשבי שעבדה בהתנדבות, אילון לוי וכו') ולמה היא לא מאפשרת לשקם את המערך הזה. הסיבה פשוטה: יש לנו ראש מערך הסברה לאומי משובח. הכי טוב בעולם. בנימין נתניהו. חבל שהוא לא נואם בקונגרס פעמיים ביום. הייתי גם מעמיד שם דוכן כובעי "ניצחון מוחלט", כדי שגם ינון מגל יהיה מבסוט. הם ימלאו את האולם כל יום מחדש. לדעתי, אפשר גם למכור לזה כרטיסים במחירים מפולפלים.
הבעיה עם נתניהו היא שהוא הצליח להזמין את עצמו לקונגרס בפעם הרביעית (יותר מכל מנהיג אחר בעולם), אבל עדיין לא הצליח לאסוף את עצמו ולבקר בניר עוז. בעודו מפליא בנפלאותינו אתמול בערב מול המחוקקים האמריקאים, הביאו לוחמי שב"כ וצה"ל עוד 5 גופות של חטופים לקבר ישראל. הבעיה עם נתניהו היא שנאומים לא יחזירו לחיים את הנרצחים, ולא ישיבו הביתה את החטופים. בנאומים לא ניישב מחדש את הגליל ונשקם את העוטף. בנאומים לא נחזיר את ההרתעה, נייצב את הכלכלה או נבנה מחדש את הברית עם ארצות הברית. כי בין השורות, של הנאום ושל האולם בקונגרס, אפשר בעין בלתי מזויינת לזהות את הבקיעים. הנזק שגרם בנאום של 2015 רק התעצם אתמול. ישראל מאבדת את המפלגה הדמוקרטית בקצב מהיר אף יותר מזה בו היא מחסלת את הדמוקרטיה שלה עצמה.
הבעיה עם נתניהו היא שלצד יכולת הדיבור האבסולוטית שלו, יכולת הביצוע פשוט לא קיימת. הוא משוכנע שהוא נכנס להיסטוריה בזכות הנאומים עצמם, ולא בזכות המעשים שאמורים לבוא אחריהם. הוא פרזנטור, לא פרויקטור. משה קלוגהפט הזכיר אתמול בערוץ 12 כמה מהדברים שאמר נתניהו בנאומיו הקודמים: ב-96 הוא הצהיר ש"תם עידן הממשלות הגדולות". מאז, הוא הקים את הממשלות הכי גדולות בהיסטוריה (כולל הנוכחית). ב-96 הוא גם דיבר על שלום עם סוריה ולבנון. קיבלנו מלחמה על סטרואידים. ב-2011 הוא הדגיש את פתרון שתי המדינות ועד כמה תהיה ישראל מוכנה להיות נדיבה מול הפלסטינים לכשיושג. ובכן, הוא לא הושג. המושג "נדיבות" מתקשר אצל נתניהו בדרך כלל לנדבנים, לא לנדיבות שלו עצמו. ב-2011 הוא גם סיפר שישראל ספגה כ-12 אלף רקטות וטילים ב-20 השנים האחרונות. ובכן, מאז 7 באוקטובר ספגנו כבר יותר מהמספר הזה. ואני נזכרתי פתאום בנאום הראשון שלו בקונגרס, ב-1996. הייתי שם. נתניהו הצהיר שם שישראל שואפת לוותר על הסיוע השנתי שהיא מקבלת מארה"ב. כן, זה קרה.
מחיאות הכפיים שקיבל על ההצהרה הזו, כצפוי, היו סוערות. הבעיה התעוררה כשהגענו לשלב היישום. כשהבין מה אמר, החל נתניהו בנסיגה לאחור. בסוף הוא הסביר שהתכוון לוויתור רק על הסיוע האזרחי. באותן שנים הסיוע האמריקאי התחלק לסיוע אזרחי וסיוע צבאי. שני סכומים נפרדים. אז בסוף ישראל באמת ויתרה על הסיוע האזרחי, אבל האמריקאים הגדילו את הסיוע הצבאי, כך שהסכום הכולל נשמר. נכון להיום, ישראל תלויה בסיוע האמריקאי הבטחוני יותר מאי פעם אבל היי, העיקר שהוא אמר. את מחיאות הכפיים שלו ב-96, הוא קיבל.
לנתניהו יש שני מודלים לחיקוי והערצה: רונלד רייגן ו-וינסטון צ'רצ'יל. מהראשון, הוא שאב את היכולת הרטורית, הנאומים הסוחפים והכריזמה האישית. לא רק ששאב ממנו, גם עלה עליו. מהשני, הוא שאף ללמוד את החשיבות ההיסטורית. העמידה מול הרוע. הניצחון המוחלט על האויב המוחלט. שאיפות לחוד, מציאות לחוד. פעם, ברגע אינטימי עם ראש המוסד מאיר דגן, אחרי (או לפני) עוד נאום מוצלח מאוד שלו, שאל נתניהו את דגן איך היה. האם התרשם מהנאום. דעתו של דגן היתה חשובה לו, כנראה. כדי לעודד את התשובה, נתניהו הזכיר את הנאומים הגדולים של צ'רצ'יל. דגן, אדם שדיבר מעט ועשה הרבה, ענה: "הנאום היה טוב, אבל אדוני ראש הממשלה, צ'רצ'יל לא רק נאם, הוא גם עשה דברים".
בנימין נתניהו נתן אמש עוד נאום מצוין מול הקונגרס. אז נכון, עשרות מחוקקים דמוקרטים לא באו. נכון, סגנית הנשיא, קמלה האריס, שאמורה לשבת בראש הישיבה, לא היתה. נכון, גם ננסי פלוסי, הסנטורית המשפיעה והמוכרת ואוהדת ישראל מושבעת, גם לא היתה. ונכון, בין אלה שכן באו, היו כאלה שלא הצליחו להסתיר את סלידתם מנתניהו (הגדיל לעשות חבר הקונגרס ג'רי נדלר, יהודי אוהד ישראל, שטען כי נתניהו הוא המנהיג היהודי הגרוע ביותר מאז המלך החשמונאי שהזמין את הרומאים לירושלים לפני יותר מאלפיים שנה). אפשר להתעלם מכל רעשי הרקע המטרידים האלה, כי אלה היו באמת 45 דקות שחיממו את הלב של כל פטריוט ישראלי.
הבעיה היא, שהדקות הללו לא באמת מחוברות למציאות שלנו. לפניהן ואחריהן יש שעות, ימים, שבועות וחודשים של תופת. נתניהו התחפש בקונגרס לגיבור על, אבל לא באמת הצליח להוליך אותה (את המציאות) שולל. אין שום קשר בין יכולותיו הרטוריות של נתניהו לבין איכות הניהול וההנהגה שלו. הנואם הטוב בעולם הוא גם המנהיג הישראלי הגרוע אי פעם. אם העולם היה הגיוני, נתניהו היה מתמנה לראש מערך ההסברה הישראלי לכל ימי חייו, עם שכר אסטרונומי וחופש תנועה ברחבי העולם. צריך להעניק להם במתנה את "כנף ציון", פלוס צוות ודלקן, וקארט בלאנש לנאום איפה שרק ירצה. העיקר שישחרר את המדינה מעולו ויניח לנו לנסות ולשקם את ההריסות.
מה הוא לא עשה בנאום הזה? הוא לא לקח אחריות על מה שקרה לעמו ולמדינתו ב-7 באוקטובר. הוא לא הזכיר את המושג המסוכן "עסקת חטופים". בעודו נשבע להמשיך ולעשות הכל כדי להחזיר את כולם הביתה, הוא עיכב, שוב, את יציאתה של המשלחת הישראלית לקטאר. כי כשמתפזר אבק הפסטיבלים, כשמתפוגגים הסופרלטיבים, בסוף אנחנו נשארים עם נתניהו ועם האמת העירומה: הפרזנטור שלנו נאם אתמול בפני שני בתי הקונגרס של בית המחוקקים האמריקאי כשמטרתו העיקרית היא לשרוד את מושב הקיץ של בית המחוקקים שלנו. עוד יום בשלטון, עוד נאום בסדרה, עוד פרק היסטורי עמוס לזרא במילים, אך חף לחלוטין ממעשים. נתראה בנאום הבא (אם נשרוד עד אז).