בנימין נתניהו הוא תרמית פירמידה. הונאת פונזי. מאחורי כל פירמידה כזו יעמוד תמיד הנוכל המושלם. כריזמטי, שרמנטי, מעורר אמון, רהוט, משכנע. הוא ייראה תמיד מיליון דולר. הוא ירצה מכם משהו. הוא יבטיח לכם רווחים עצומים. הוא יוכיח לכם באותות ובמופתים שזה עובד. הוא יהפנט אתכם, ילהטט מולכם, יוביל אתכם בדיוק לאן שהוא רוצה.
הונאת הפונזי קרויה על שם איטלקי־אמריקאי בשם צ'ארלס פונזי, הראשון שבנה מודל כזה שמבטיח רווחים גדולים, אבל לא מבוסס על כלום. נוכל הפונזי המפורסם ביותר הוא, כמובן, ברני מיידוף. הפירמידה יכולה לעבוד ולהצליח זמן רב. כל עוד זרם המצטרפים לא נחלש וקצב ההשקעות או הרמאויות ממשיך לתדלק את עצמו הלאה, קדימה, הכל בסדר. הפירמידה ממשיכה לצמוח. הכל טוב. כולם מבסוטים, מרגישים חכמים גדולים, משוכנעים שדפקו את המערכת.
אבל אז זה נגמר. בדרך כלל, בבת אחת. פתאום מתברר שלמיידוף אין כסף. הוא שרף את כספי המשקיעים. הכל מתפרק והאמת יוצאת לאור. המציאות חוזרת לעצמה ומכה את המוני המאמינים, המשקיעים, החסידים או התומכים או השותפים מכה שאי אפשר לקום ממנה. העולם שהם בנו סביבם איננו עוד. הפירמידה הפכה למגדל קלפים. האשליה התנפצה. הפאטה מורגנה הפכה למדבר שממה.
אז בנימין נתניהו הוא אבי אבות הז'אנר. בונה תרמית הפירמידה המצליחה בהיסטוריה. לא את דונלד טראמפ, ג'ו ביידן וקמלה האריס הוא היה צריך לפגוש השבוע, אלא את אדוה דדון, רפי גינת וחיים אתגר. התרמית שלו נמשכה מעל 17 שנה, עד שהתפוצצה בקול רעש אדיר, על המוני מאמיניה. האיש ששכנע את כולם כ"מנהיג חזק", התגלה כאדם חלש ורופס. הביטחון קרס, הכלכלה קורסת, ההרתעה נעלמה, המעצמה הישראלית הוטחה והתמוטטה במרכז הזירה.
כל הנאומים וההבטחות והקשקושים והאשליות נעלמו בבוקר שבת אחד. הכל היה פייק. כדי להמשיך ולמשוך את מאמיניו, כדי לקנות זמן, כדי להתגלגל הלאה, הוא האכיל את המפלצת. הוא משכן נכסים לאומיים, הוא הימר על הביטחון. העיקר שיישאר בשלטון. ובסוף זה התפוצץ. אנחנו, הצאן שנהר אחר החלילן, מצאנו את עצמנו בוקר אחד מוטלים בין השברים. 1,600 הרוגים ונרצחים, יישובים כבושים, בסיסים שרופים, חבלי ארץ שהפכו לרצועות ביטחון. ישראל הפכה למטרת דמות במטווח ציבורי שבו משתתף כל זב ומצורע במזרח התיכון.
ב־15 באוגוסט 2023, פחות מחודשיים לפני הטבח, ישבו בני הזוג נתניהו במושב רמות. הם היו בעיצומו של מסע חופשות ראווה בארץ ובחו"ל. מצב הכוח היה נפלא. אחד מנערי הדיגיטל צילם איתם סרטון שנחקק בלב כולנו. הוא הרכיב משקפיים ורודים, היא העדיפה לבנים. "ראש הממשלה, הגברת נתניהו, אנחנו בלייב", אמר להם הצלם, "לא באמת", ענה נתניהו, "אבל אני רוצה להבטיח לכם, אני לא רואה את החיים דרך משקפיים ורודים, אבל המצב הרבה יותר טוב, זה כיף להיות כמה ימים בכינרת", והגברת הוסיפה "וברמת הגולן!", והאדון זרק עוד "בכיף" אחד, ליתר ביטחון.
זמן קצר אחר־כך, כבר לא כל כך כיף ברמת הגולן. המשקפיים קצת פחות ורודים. המלונות על הכינרת מלאים במפונים, שלא לומר פליטים. והם? הם בשלהם. סידרו לעצמם השבוע וויקאנד מפנק באמריקה. טסו לשם במטוס שעלה קרוב למיליארד שקל. האריכו את המפגשים (טראמפ הסגיר אותם) כדי שיוכלו לחגוג את יום ההולדת של בכורם (כן, אני יודע שיש לו גם בת) הגולה והמטנף ממיאמי.
הם לא לבד. השבוע התברר שממשלת החורבן הנוכחית משייטת בחו"ל יותר מקודמתה. קשה להאמין בזה, אבל מדובר בנתון רשמי: בשנה וחצי, טסו שרי הממשלה הזו לחו"ל 172 נסיעות ושהו בחו"ל 748 ימים. שרי הממשלה הקודמת טסו בשנה וחצי 156 פעמים לחו"ל וסך ימי השהיה שלהם היה 612.
תחשבו על הנתון הזה. הוא בלתי נתפס. לפני כ־10 חודשים אירע כאן האסון הגדול בתולדות המדינה. אחריו, פרצה מלחמה שנמשכת גם בשעה זו. את שרי הממשלה זה פחות מעניין. הם ממשיכים לחגוג, כאילו כלום. המשקפיים הוורודים שלהם לא נשברו. ואם נשברו, אז תוקנו. על חשבוננו. הממשלה הזו ראויה לנוכל הפירמידה שעומד בראשה ומשלימה אותו, כמו כפפה ליד, הנשלחת באופן קבוע לתוך הכיס שלנו.
ההשוואה לברני מיידופים עושה לנתניהו עוול. הוא טוב מהם בהרבה. ליגה אחרת. אצלם, כשהכל קרס הם שילמו את המחיר. התרמית נחשפה והם הוקעו כנוכלים. אצלו? הצחקתם את נתן אשל. הנוכל עדיין כאן, חי, בועט ומתקוטט. נכון, רוב האנשים הבינו שרימו אותם והם מנסים עכשיו לאסוף את השברים, אבל נותרו לא מעט מאמינים שדבקים באמונתם. הם לא ייתנו לעובדות לשנות להם את הסיפור. הם לא יניחו למציאות להשתלט להם על החלום.
קחו לדוגמה את ינון מגל. אני יודע, אצלו זה גם עניין של פרנסה, אבל בכל זאת, מדובר באושיה מרכזית בתוך התרמית. השבוע הוא צייץ את זה: "היום לפני 20 שנה בדיוק עמדו כ־130 אלף אנשים בשרשרת אנושית לאורך כ־90 קילומטרים, ממחסום ארז לכותל בירושלים, במסגרת המאבק והניסיון לעצור את תוכנית הגירוש והטרנספר ליהודים מרצועת עזה של אריאל שרון".
מה חסר בציוץ הזה? הנה מה שחסר: היום לפני 20 שנה, חודש אחד ויום אחד, עמדו 120 נבחרים בכנסת ישראל והצביעו על חוק ההתנתקות. רק אחד מהם יכול היה להטות את הכף נגד ולסכל את המזימה. בנימין נתניהו. מורדי הליכוד המתינו לו וידעו שאם יצטרף אליהם, יסחף רבים אחרים ותוכניתו של אריאל שרון תקרוס. נתניהו, שהבין את זה, יצר משבר. לערב ההיסטורי ההוא בכנסת קראו ערב ה"פוטש בננה". כי בסוף, אחרי שביבי איים, תכנן, גמגם והתבכיין, הוא אץ רץ לתוך אולם המליאה והכריז "בעד!" בקול גדול.
אני שואל את עצמי איך היו נראים החיים שלנו אם כבר אז היו חסידיו של האיש מבינים שמרמים אותם. אם היו מצליחים להיגמל. יכול להיות שעכשיו היה כאן ראש ממשלה שיודע גם לעשות, ולא רק לדבר? האם היינו יכולים למנוע את האסון? האם היינו מבינים שלתת ליחיא סנוואר 30 מיליון דולר במזומן כל חודש, במזוודות, זה לא רעיון כל כך טוב? אני חושב ומעריך שכן.
השבוע נאם נתניהו בפני שני בתי הקונגרס. נוכל נוכל, אבל נואם בחסד. עד לא מזמן חשבתי שהוא נואם מצוין, אבל יש טובים ממנו. אחרי שראיתי אותו ביום רביעי, נדמה לי שטעיתי. הוא מספר 1. מקום ראשון, ובפער. משאיר אבק לברק אובמה וביל קלינטון, שעל פי תפיסתי עלו עליו בחבילת הפרזנטציה הכוללת. נתניהו עוקף אותם מסיבה פשוטה: שני הנשיאים האמריקאים היו 8 שנים בשלטון, כל אחד. החוקה לא מאפשרת יותר מזה. הפרזנטור שלנו עוד מעט ישבור 18 שנה, במצטבר. החוקה שאין לנו דווקא מאפשרת את זה, ועוד היד נטויה.
קראתי את שלל הסופרלטיבים שנשפכו על הנאום בכלי התקשורת השונים. גם שונאיו של נתניהו לא קימצו בתיאור איכותו. כולם צודקים. האיש הזה יזכה באין־סוף סבבים של מחיאות כפיים בעמידה (standing ovation) גם אם ינאם בבית קברות נטוש באמצע הלילה. יכולתו ללוש את הקהל, בכל זמן, מקום או מזג אוויר, כמעט אבסולוטית. פעם, בשנות ה־90', ראיתי אותו נואם בפני ערבים ישראלים בכפר ערבי כלשהו. הוא היה ראש ממשלה צעיר וכריזמטי, הם היו ערבים לא מאוד נלהבים שנקהלו במתנ"ס המקומי כי ביקשו מהם לבוא. בסוף הנאום, נצצו להם העיניים ואני בטוח שאם רצה, יכול היה באותה הזדמנות לפקוד אותם לליכוד.
היותו נואם־על נשענת על תכונה מרכזית אחרת שלו: הוא שחקן. לא שחקן בסרט בורקס, לא שחקן הוליוודי. שחקן שייקספירי. הוא יכול להיכנס לכל דמות אם תתנו לו שתי דקות להתכונן ולכתוב דראפט מתאים. לכשייכנס לדמות, הוא יחיה אותה מכף רגל ועד ראש. גם אם אין לו בדל של הזדהות עם הטקסט או הדמות עצמה.
יש לו חוש תיאטרלי וחוש דרמטי, ואין לו בושה. אין דבר שהוא לא יסכים להגיד, אם זה יזכה אותו במחיאות כפיים סוערות. כשהוא בתוך דמות כזו, הוא לא סובל, לא מזיע ולא סופר את הדקות עד שיוכל להיחלץ ממנה ולנוח. להיפך. הוא נהנה הנאה עצומה. הוא בשיא שלו, הוא שטוף אדרנלין, הוא בלון הליום ענק, כדור פורח נפוח. הוא חי בשביל הרגעים האלה. ביום רביעי בוושינגטון, קיבלנו עוד אחד כזה. לפרקים, נדמה היה שהאירוע לא מתקיים במקום המתאים. לא בבניין הקפיטול היה בנימין נתניהו צריך להופיע עם השואו הזה, אלא באמפי קיסריה.
כששאון מחיאות הכפיים נדם והקונפטי התפזר, נשארנו עם שאלה לא פתורה: מה הייתה הבשורה של הנאום הזה? מה למדנו ממנו? מה הכותרת שלו? איך ההיסטוריה תזכור אותו ומה ייוותר ממנו בזיכרון הקולקטיבי שלנו? התשובה: כלום. אם תרצו, כלום ושום דבר. לא היו כותרות, לא היו אמירות מהותיות, לא הייתה בשורה.
באולם הקונגרס על גבעת הקפיטול עמד שחקן המחופש לווינסטון צ'רצ'יל, בעוד בחיים האמיתיים הוא בקושי סגנו של נוויל צ'מברליין. ההרקולס לו הריעו הנבחרים האמריקאים (רובם רפובליקנים), הזיע באותם רגעים ממש במו"מ מייגע מול איתמר בן גביר. אין ספק, הפוזה של "מנהיג חזק" תופסת לא רע בנאומים. חבל שזה לא מצליח לנתניהו גם בחיים עצמם.
מתישהו נפל לי האסימון והבנתי למה אין בישראל ראש מערך הסברה לאומי, למה אין בישראל מערך הסברה לאומי, למה הם פיטרו את מעט המסבירנים המעולים שהיו לנו (נועה תשבי שעבדה בהתנדבות, אילון לוי וכו') ורמסו את משרד החוץ. וגם למה הם לא מאפשרים לשקם את המערך הזה. הסיבה פשוטה: יש לנו ראש מערך הסברה לאומי משובח. הכי טוב בעולם. בנימין נתניהו. חבל שהוא לא נואם בקונגרס פעמיים ביום. הייתי מעמיד שם דוכן כובעי "ניצחון מוחלט", כדי שגם ינון מגל יהיה מבסוט. הם ימלאו את האולם כל יום מחדש. לדעתי, אפשר גם למכור לזה כרטיסים במחירים מפולפלים.
הבעיה עם נתניהו היא שהוא הצליח להזמין את עצמו לקונגרס בפעם הרביעית (יותר מכל מנהיג אחר בעולם), אבל עדיין לא הצליח לאסוף את עצמו ולבקר בניר עוז. בעודו מפליא בנפלאותינו שלשום בערב מול המחוקקים האמריקנים, הביאו לוחמי שב"כ וצה"ל עוד 5 גופות של חטופים לקבר ישראל. הבעיה עם נתניהו היא שנאומים לא יחזירו לחיים את הנרצחים, ולא ישיבו הביתה את החטופים. בנאומים לא ניישב מחדש את הגליל ונשקם את העוטף. בנאומים לא נחזיר את ההרתעה, נייצב את הכלכלה או נבנה מחדש את הברית עם ארה"ב. כי בין השורות, של הנאום ושל האולם בקונגרס, אפשר בעין בלתי מזוינת לזהות את הבקיעים.
הנזק שגרם בנאום של 2015 רק התעצם שלשום. ישראל מאבדת את המפלגה הדמוקרטית בקצב מהיר אף יותר מזה בו היא מחסלת את הדמוקרטיה שלה עצמה. בפעם השנייה ברציפות מחרים סגן נשיא ארה"ב את נאומו של ראש ממשלת ישראל. ב־2015 היה זה ביידן. השבוע הייתה זו קמלה האריס. על פי הפרוטוקול האמריקאי, סגן הנשיא אמור להיות יו"ר הישיבה כולה. מי שמכיר את נימוסי הפרוטוקול האמריקאיים מבין עד כמה זה מדאיג שהם פשוט העדיפו לא להגיע. כמו עשרות מחוקקים, סנטורים וחברי קונגרס דמוקרטים אחרים, ביניהם ננסי פלוסי, אחת מתומכות ישראל העקביות והוותיקות ביותר.
לצד יכולת הדיבור האבסולוטית שלו, יכולת הביצוע פשוט לא קיימת. הוא משוכנע שהוא נכנס להיסטוריה בזכות הנאומים עצמם, ולא בזכות המעשים שאמורים לבוא אחריהם. הוא פרזנטור, לא פרויקטור. משה קלוגהפט הזכיר בערוץ 12 כמה מהדברים שאמר נתניהו בנאומיו הקודמים בפני הקונגרס: ב־96 הוא הצהיר ש"תם עידן הממשלות הגדולות". מאז, הוא הקים את הממשלות הכי גדולות בהיסטוריה (כולל הנוכחית). ב־96 הוא דיבר על שלום עם סוריה ולבנון. קיבלנו מלחמה על סטרואידים. ב־2011 הוא הדגיש את פתרון שתי המדינות ועד כמה תהיה ישראל מוכנה להיות נדיבה מול הפלסטינים לכשיושג.
ובכן, הוא לא הושג. ב־2011 הוא סיפר שישראל ספגה כ־12 אלף רקטות וטילים ב־20 השנים האחרונות. ובכן, מאז ה־7 באוקטובר שנה שעברה ספגנו כבר יותר מהמספר הזה. ואני נזכרתי פתאום בנאום הראשון שלו בקונגרס, ב־1996. הייתי שם. נתניהו השתעשע באותה תקופה ברעיון שישראל תוותר על הסיוע האמריקאי השנתי. כן, הוא הלך על זה.
מחיאות הכפיים שקיבל על ההצהרה הזו, כצפוי, היו סוערות. הבעיה התעוררה כשהגענו לשלב היישום. כשהבין מה אמר, החל נתניהו בנסיגה מבוהלת. בסוף הוא הסביר שהתכוון לוויתור רק על הסיוע האזרחי. באותן שנים הסיוע האמריקאי התחלק לסיוע אזרחי וסיוע צבאי. שני סכומים נפרדים. איך זה נגמר? ויתרנו על הסיוע האזרחי, אבל במקביל הסיוע הצבאי הוגדל. הסכום הכולל נשאר אותו הדבר. הונאת הפירמידה הפילה גם את האמריקאים. נכון להיום, ישראל תלויה בסיוע האמריקאי הביטחוני יותר מאי פעם, אבל היי, העיקר שהוא אמר. את מחיאות הכפיים שלו ב־96' הוא קיבל.
לנתניהו יש שני מודלים לחיקוי והערצה: רונלד רייגן וצ'רצ'יל. מהראשון, הוא שאב את היכולת הרטורית, הנאומים הסוחפים, הכריזמה האישית. עם השני, צ'רצ'יל, זה מורכב יותר. נתניהו מעריץ את צ'רצ'יל. המנהיג שהתייצב לבדו מול הרוע המוחלט, ויכול לו. איפה הוא ואיפה צ'רצ'יל. פעם, ברגע אינטימי עם ראש המוסד מאיר דגן, אחרי עוד נאום מוצלח, שאל נתניהו את דגן איך היה. האם התרשם מהנאום. דעתו של דגן הייתה חשובה לו, כנראה. כדי לעודד את התשובה, נתניהו הזכיר את הנאומים הגדולים של צ'רצ'יל.
דגן, אדם שדיבר מעט ועשה הרבה, ענה: "הנאום היה טוב, אבל אדוני ראש הממשלה, צ'רצ'יל לא רק נאם, הוא גם עשה דברים".
ועדיין, 54 הדקות של נאום נתניהו בקונגרס חיממו את לבו של כל פטריוט ישראלי. אי אפשר לא להתמוגג כשהוא עומד שם עם האנגלית המצוחצחת, עם הבריטון המרשים, עם מחוות הגוף, ההפסקות הקצרות, שורות המחץ הסוחפות, וכל זה למעננו! הבעיה היא שלא היה שום קשר בין הדקות הללו למציאות שלנו. לפניהן ואחריהן יש שעות, ימים, שבועות וחודשים של תופת.
נתניהו התחפש בקונגרס לגיבור־על, אבל לא באמת הצליח להוליך אותה (את המציאות) שולל. אין שום קשר בין יכולותיו הרטוריות לבין איכות הניהול וההנהגה שלו. הנואם הטוב בעולם הוא גם המנהיג הישראלי הגרוע אי פעם. משה רבנו, שהיה מגמגם, הוציא את ישראל ממצרים. לוי אשכול, שנקלע לגמגום מביך ערב ששת הימים, הרחיב את גבולות ישראל, כבש את ירושלים והכריע את מדינות ערב. פרנקלין רוזוולט, על כיסא גלגלים, ניצח את היטלר. בנימין נתניהו? בעיקר נאם. בעודו נואם, הפכה איראן למדינת סף גרעינית, חמאס הפך לחיזבאללה וחיזבאללה הפך לאיום אסטרטגי על ישראל.
מה נתניהו לא אמר בנאום הזה? הוא לא לקח אחריות על מה שקרה לעמו ולמדינתו ב־7 באוקטובר. הוא לא הזכיר את המושג המסוכן "עסקת חטופים". בעודו נשבע להמשיך ולעשות הכל כדי להחזיר את כולם הביתה, הוא עיכב, שוב, את יציאתה של המשלחת הישראלית לקטאר. אף אחד לא היה שותף להחלטה הזו. כולם, משר הביטחון יואב גלנט דרך ראש המוסד דדי ברנע, ראש השב"כ רונן בר ואלוף ניצן אלון, הופתעו מהעובדה שהמשלחת לא יצאה לקטאר אתמול ויציאתה נדחתה ליום ראשון. מה בוער? נתניהו לוקח את הזמן שלו. הוא צריך שמושב הכנסת יסתיים. הוא לא ממהר לשום מקום. הוא רוצה מאוד להחזיר את החטופים, הוא רוצה את זה כמעט כמו שהוא רוצה לשמור את בן גביר ובצלאל סמוטריץ' בקואליציה.
כשמתפזר אבק הפסטיבלים, כשמתפוגגים הסופרלטיבים, בסוף אנחנו נשארים עם נתניהו ועם האמת העירומה: הפרזנטור שלנו נאם שלשום בפני שני בתי הקונגרס של בית המחוקקים האמריקאי לא כדי לקדם את העסקה, לא כדי לקדם את המדינה, לא כדי לעשות היסטוריה. הוא נאם שם כדי לעלות בסקרים, לשמור על הקואליציה ולבלות סוף שבוע באמריקה. וזה הצליח.
אוקיינוס ענק משתרע בין התשואות שגרף נתניהו בקונגרס בוושינגטון, לבין הזפת והנוצות שמרח עליו באותו זמן ממש איתמר בן גביר. יום קודם סוכם הדיל המצחין, לפיו בן גביר יצורף לפורום קבלת החלטות ביטחוניות אינטימי כלשהו, בתמורה יתמוך בחוק הרבנים הרקוב של אריה דרעי וכולם יצעדו חבוקים יחד לעבר השקיעה (של כולנו). אלא שבלילה, כשהגיעו לשלב הסיכומים, זה התפוצץ. בעוד נתניהו מלטש את הנאום ההיסטורי, גאתה בירושלים ההיסטריה. חבורה שמונה את יריב לוין, חנמאל דורפמן, נבו כהן ובן גביר עצמו התפוצצה על מבוי סתום והמשבר הקואליציוני נותר על כנו.
קשה להאמין שכל זה קורה באמת. שנתניהו, שלא מזמן הצהיר באולפן של יונית לוי שבן גביר לא יהיה שר בממשלתו, אכן זוחל בתוך הביוב כדי לפייס אותו. האירוע הזה ביזארי במיוחד כי כל הצדדים יוצאים בו מושפלים: נתניהו כבר אמרנו. בן גביר שמוצא את עצמו שוב בחוץ, כמו הילד המופרע של השכנים שאף אחד לא מוכן לשחק איתו. וגם דרעי, שמתגלה שוב כמי שרק עסקנות, תככנות וג'ובים מעניינים אותו. אם הדיל הזה יבשיל בסופו של דבר, העובדה שהפירומן הגדול בישראל יתיישב ליד ההגה והכפתורים האדומים תהיה רשומה על שמו, לדיראון עולם. אבל היי, העיקר שיקבל את הג'ובים.
תזכורת: ב־8 במרץ 2020, אחרי עוד סבב בחירות מתיש, התייצב נתניהו ואמר את הדברים הבאים (יש סרטון ברשת): "אם בן גביר היה יורד (פורש מריצה בבחירות) זה היה יכול לתרום לניצחון עוד יותר גדול. אבל היה לו רק תנאי אחד: שאני אאשר תפילות של יהודים בהר הבית, דבר שאולי נשמע לכם הגיוני אבל אני יודע שהוא היה מבעיר את כל המזרח התיכון, והיה מעלה את חמתם של מעל מיליארד מוסלמים עלינו. ואני אמרתי יש גבול! יש דברים שאני לא מוכן לעשות כדי לנצח את הבחירות. אני אשמור על מדינת ישראל!"
כן, זה קרה. השבוע אמר את אותם הדברים שר הביטחון יואב גלנט. אחרי שבן גביר הודיע שהוא הדרג המדיני והוא מאשר תפילת יהודים בהר הבית, גלנט אמר שהפירומן המסוכן הזה ידליק את כל המזרח התיכון. נתניהו? הוא לא בעסק הזה. זו הבעיה שלנו. הוא נואם בוושינגטון עכשיו. לאן נעלמו מיליארד המוסלמים? לאן נעלמה האמירה ש"יש דברים שאני לא מוכן לעשות"?
הוא מוכן לעשות הכל, כולל הכל, כדי לשרוד. כדי להמשיך לשלוט. כדי להמשיך לשייט ב"כנף ציון". חוט דק של ריקבון משוך בין האיש שבשיא משבר הקורונה שנורר מיליון שקלים למשפחתו מוועדת הכספים, האיש שבשיא המלחמה שיפץ את הבריכה הפרטית שלו על חשבון המדינה, האיש שרעייתו מעסיקה כבר 14 עובדי מעונות שונים (ומסכנים), האיש שהצליח לארגן לעצמו וויקאנד מהחלומות באמריקה בעוד אזרחי מדינתו נמקים שם בבית, עם הכטב"מים והטילים והרקטות והשריפות, עם המפונים והחטופים והאיומים והגופות. מה שכן, האזרחים האלה תמיד יכולים לצפות שוב בנאום נתניהו.
את מכונת הרעל שלו השאיר נתניהו בארץ, לשמור על המולדת. אצל החברים בערוץ 14 אין רגע דל. הם מרוכזים כבר ימים ארוכים בקמפיין מטורף על הראש של צה"ל, של כל גורמי הביטחון, של הרמטכ"ל וראש השב"כ ומי לא. אה, גם בני גנץ וגדי איזנקוט כמובן. המשימה ברורה: הכשרת הלבבות לקראת יום השנה לאסון ב־7 באוקטובר. בפקודת היום שהתקבלה במערכת, זה מוגדר במילים ברורות: עד ה־7 באוקטובר 2024 על אזרחי ישראל לשכוח את האחראי העליון ולהשתכנע שזה הכל גנץ, איזנקוט, ציפי ליבני, אהרן ואהוד ברק וכמובן הצבא, שמכר את ביטחון המדינה לערבים. נוע, נוע סוף.
במקביל, מכינים את התיקים. נדב איל פרסם ב"ידיעות" סיפור על גריסת מסמכים או פרוטוקולים או הקלטות בלשכה כזו או אחרת. על פי המידע שלי, מדובר רק באפס קצהו של קרחון. כנראה שזו גזירת גורל שבכל פעם שנתניהו עוזב לשכה או חוזר אליה, נעלמות עשרות מתנות ונגרסים לכאורה לא מעט פרוטוקולים.
כך או אחרת, אוספים חומרים. כל מילה שנאמרה על ידי כל מי שאינו נתניהו ויכולה להתפרש כסוג של השלמה עם שלטון חמאס בעזה, מתויקת. התיקים עבי כרס. יש שם תיק שמנמן לגלנט, תיקים על בנט, על ליברמן, על כולם. הטקטיקה מוכרת: אם נתניהו מושחת, כולם מושחתים. אם נתניהו שקרן, כולם שקרנים. אם נתניהו בנה וגידל ומימן ושידל את חמאס, כולם עשו את זה.
ועוד במקביל, מסמנים את האשמים. עכשיו מדובר ב"אחים לנשק". מתברר שאייל נווה לא צץ בחיינו סתם ככה. נווה הוא בעצם השליח הקטארי עם מזוודת המזומנים. חבריו באחים לנשק היו אלה שפתחו לחמאס את השערים ב־7 באוקטובר ודאגו שלא יעירו את נתניהו. אחים לנשק הפכו לדמון הרשמי, עד שיימצא להם תחליף. לא צריך לדאוג, עד ה־7 באוקטובר יוכתרו כאן עוד לא מעט אשמים רשמיים. כל זה, כדי שהאשם העיקרי, האחראי העליון, ראש הפירמידה והמערכת, יוכל להמשיך לרחוץ בזוהמת כפיו.
תציצו רגע ותבדקו מה קרה בדיוק לפני שנה. בשבוע הזה, של המחצית השנייה ביולי 2023. ובכן, ב־24 ביולי פורסם שנתניהו מסרב לפגוש את הרמטכ"ל לפני ההצבעה על עילת הסבירות. לו פגש אותו, היה שומע את גודל האיומים, את קריסת ההרתעה, את הסכנה לפירוק צבא העם לנוכח ההפיכה המשטרית שמתבצעת "על הראש" של מיליוני ישראלים.
באותו יום, ולקראת ההצבעה על עילת הסבירות, התריע בכנסת ראש האופוזיציה יאיר לפיד ואמר: "ישבתי ביממה האחרונה עם ראשי מערכת הביטחון. אנחנו בדרך לאסון. ההצבעה הזו מחזקת את אויבינו ופוגעת בביטחון". בצעד חריג, הגיע ראש אמ"ן לכנסת כדי להזהיר את הח"כים והשרים, אבל הם לא באו לשמוע אותו. הם המשיכו לדהור באמוק לעבר קיר הביטחון.
ברגעים האחרונים שלפני ההצבעה חזה הציבור בגלנט ולוין מנהלים קרב דרמטי אחרון. גלנט ביקש משהו. הקלה כלשהי בעילת הסבירות, ניסיון כלשהו להרגיע את מיליוני המוחים. לוין נחר בבוז. ביניהם ישב אחד, בנימין נתניהו. הוא לא באמת התעניין בקרב שהתנהל מעל ראשו, בין שתי אוזניו. מה לו ולזה? הרי ברור שגם אם יקרה משהו רע, הוא לא אחראי. זה אנחנו.
בואו נניח, רק לרגע, שהשופרות צודקים. שהמחאה היא זו שהחלישה את צה"ל. שהייתה סרבנות. רגע, לא להתרגז עליי. אני יודע שלא הייתה סרבנות. אני יודע שמה שכן היה זה טייסים מתנדבים, מעבר לגיל השירות, שאיימו שיפסיקו להתנדב. ואני יודע שאחים לנשק לא סירבו. ואני יודע שברגע האמת כולם התייצבו. ואני יודע שאחים לנשק, כמו ארגוני המחאה האחרים, הצילו את המדינה ב־7 באוקטובר, מסיבה פשוטה: לא הייתה מדינה. היא התפרקה בידיה של קואליציית ההרס והחורבן.
אבל בואו נניח. הם צודקים. המחאה החלישה את ישראל. המחאה גרמה לחמאס לתקוף אותנו. טוב, אני רואה שאתם שוב מתרגזים. כן, אני יודע שיחיא סנוואר נשא נאום זמן קצר לפני שהחלה המחאה בו הצהיר שבשנת 2023 יתרחש "מבול אל אקצא". ואני יודע שתוכנית חמאס לפלישה הגדולה הובאה ארצה ב־2022 על־ידי 8200, הרבה לפני המחאה. ואני יודע שב־2014 וגם ב־2016 ובעוד הזדמנויות הם כבר היה בדרכם לפלישה הזו, אך סוכלו. נתניהו עצמו סיפר על זה.
אבל כאמור, בואו נניח. רק לרגע. יש מדינה. הממשלה שלה מבצעת מהלך דרמטי, חד, לא צפוי. מהלך שכלל לא הוזכר בקמפיין הבחירות שהתקיימו זמן קצר קודם. מיליוני אזרחים, רוב מוחלט מתושבי המדינה, מתנגדים למהלך הזה. הם שובתים, הם מפגינים, הם מסרבים, הם מאיימים. בינתיים המדינה נחלשת. ההרתעה שלה מתפוגגת. הצבא שלה, שעליו קיומה, נחלש.
על מי האחריות למה שקורה? על האזרחים המוחים, או על המנהיג? מי אחראי לביטחון? מי צריך לשמוע את האזהרות, לראות את המראות, להאזין לקולות, לקרוא את הכתובת על הקיר ולהגיד די, תעצרו, סטופ, אני לא מוכן לקחת את הסיכון הזה? על מי האחריות במקרה והסיכון הזה מתממש?
אם תפשפשו בדברים שנתניהו עצמו אמר במהלך השנים, תמצאו את התשובה: רק ראש הממשלה אחראי. זו המשמרת שלו. זו האחריות שלו. בנושאי ביטחון, כך אמר נתניהו, זה רק הוא. אפילו שר הביטחון שולי. הכל מוטל על ראש הממשלה. הוא צריך לדאוג שהצבא כשיר, הוא צריך לוודא שהכל מוכן. זה הוא.
והוא כשל. הכישלון הגדול בהיסטוריה שלנו. כישלון שכולו אפסות, רדידות, חוסר אחריות, תאוות שלטון, התנשאות וזחיחות. כישלון שגם אלף נאומים לא יטשטשו או ישכיחו. הכשלון כולו שלו. את מחירו, שילמנו אנחנו.