גם היום, כמעט חמישה חודשים אחרי אסון 7 באוקטובר, פוגשים אותי אנשים ואומרים לי: "אתה צריך להיכנס לממשלה". הם לא אומרים את זה בכעס, אלא דווקא ממקום חיובי: "עדיף שאתה תהיה שם, במקום שבו מקבלים את ההחלטות, מאשר בן גביר וסמוטריץ'".
זה נשמע הגיוני, עד שמבינים את המחיר. כי המחיר הוא שהממשלה נשארת, ונתניהו נשאר. לא עולה בדעתו לרגע להיפרד מבן גביר ומסמוטריץ', אבל ממש לא אכפת לו שהממשלה תתרחב עוד ועוד. התוצאה היא שליד שולחן הממשלה יושבים יחד גדי איזנקוט ואיתמר בן גביר. זו תמונה שוברת לב. הרמטכ"ל שאיבד את בנו, לצד תומך הטרור הגזען. אין לי ספק שגדי - ישראלי שוחר טוב שהקריב את היקר לו מכל - היה מעדיף שזה יהיה אחרת, אבל זו מה שרואה הציבור הישראלי בטלוויזיה: גדי ובן גביר, שותפים.
בראיון שנתן השבוע נתניהו ל-CBS, הוא אמר: "לציבור הישראלי יש אמון בי". המראיין לא התווכח. אם אחרי האסון הגדול בתולדות העם היהודי מאז השואה, במקום להיבעט הביתה בחרפה, נתניהו הגדיל את הקואליציה שלו ל-76 ח"כים, אז זו הבעת אמון. אם במקום שחברי כנסת יברחו ממנו, אנשי מרכז הגונים ושפויים מצטרפים לממשלתו, הרי הוא חזר להיות לגיטימי.
אם גם אני הייתי מצטרף אליו, הקואליציה תחתיו היתה מונה 100 ח"כים. הגדולה בתולדות המדינה. זה היה מחסל סופית את שאלת הלגיטימיות, וגם את השאלה אם אנחנו מסוגלים להמשיך להיות דמוקרטיה מתפקדת בזמן מלחמה. ברור שלא. הרי אין דמוקרטיה בלי אופוזיציה. אם היינו באים לשבת תחת נתניהו, איש במערכת הפוליטית לא היה משמיע את זעקת משפחות החטופים. איש לא היה משמיע את קולם של המילואימניקים הקורסים. איש לא היה מדבר על גיוס חרדים או על התקציב המחפיר שהונח על שולחן הכנסת. מי שיושב תחת נתניהו ו"מוחה מבפנים" נגד הממשלה, יודע שאי אפשר לקחת את זה ברצינות. נתניהו אפילו לא משתעמם מהמחאות הרפות האלה. אם אתה נגד, מה אתה עושה שם?
כל מי שפגש את נתניהו בשבועות שאחרי 7 לאוקטובר, כולל אותי, ישב מול אדם גמור. הוא היה מפורק מבפנים והוא היה אבוד פוליטית. הרחבת הקואליציה הצילה אותו. נתניהו הוא מנהיג כושל ומסוכן, אבל הוא פוליטיקאי מיומן. ברגע שהממשלה שלו התרחבה, הוא הבין שהוא יכול להציל את שלטונו. מי שחשב שהוא יכיר טובה לאלו שהצילו אותו, לא מכיר את האיש. מהרגע שהוא התאושש, הוא הפסיק לספור אותם.
מול הגרסה המרגיעה "אנחנו משפיעים מבפנים", מצטברות העובדות שאומרות את ההפך. בשבועות האחרונים התברר שוב ושוב שנתניהו חזר לנהל את העסק כמו שהוא רגיל. מהאגף המתון בקבינט הוא הסתיר את ההחלטה למנוע ממשלחת המו"מ לצאת למצרים, וגם את ההחלטה לשלוח את ראש המוסד לפריז (לאחד מהם אני סיפרתי על כך, הוא התקשה להסתיר את מבוכתו). מהאגף הימני הוא מסתיר את ההבנות על היקף הסיוע ההומניטרי. שרי הקבינט קראו ברשתות על ההחלטה לאשר בנייה בהתנחלויות, התקציב עובר עם כל הכספים הקואליציוניים והמשרדים המיותרים. כמובן, לא עולה אפילו בדעתו לפעול לגיוס חרדים. זו לא ממשלת אחדות וזו לא ממשלת חירום, זו ממשלה של נתניהו. עוד אחת.