זה היה ללא ספק אחד משיאי החרפה של התקופה האפלה הזאת. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נתן הצהרה מצולמת לאזרחי ישראל, שבה במסגרת עסקת חבילה מפחידה גם צפצף על הוראות הדין, וגם סיפר לנו שתוכנית הרס הדמוקרטיה הישראלית תמשיך כמתוכנן.
נתחיל עם החלק הראשון: במלים פשוטות ומובנות, ראש ממשלה נהג אמש כעבריין, עבר על הוראת היועצת המשפטית לממשלה ועל הוראות בג"ץ ברגל גסה. למי ששכח, היועצת מנעה ממנו לעסוק בכל פרט מפרטי התוכנית המכונה "הרפורמה המשפטית", עקב ניגוד העניינים שהוא מצוי בו כנאשם בפלילים, ולמרות זאת הוא הודיע אתמול בריש גלי שבכוונתו לעסוק בה.
הסיבה שהחליט לעשות זאת היא משום שחש שעם העברת חוק הנבצרות, אי אפשר באמת לפגוע בו. האיום היחיד שנשאר הוא הסתכנות בעבירת הפרת אמונים, אך נתניהו מעריך, במידה רבה של צדק, שהיועצת לא תפתח נגדו בחקירה. הוא כנראה גם סבור שהיועצת מעדיפה את מעורבותו בתוכנית המשפטית על פני שתיקתו, שכן אולי היא מזהה בה פוטנציאל מיתון מול שר המשפטים ויו"ר ועדת החוקה. העניין הוא זה: כל עוד עשה זאת בהיחבא, בשיחות פרטיות, היועצת העלימה עין ולא בדקה יותר מדי; מרגע שבהצהרה לעיתונות הוא הודיע מהמקפצה, קבל עם ומדינה, שהוא מצפצף על ההוראות שלה, לא תהיה לה ברירה אלא להגיב. לא, היא לא תפתח נגדו בחקירה פלילית בשלב זה, אבל היא בוודאי לא תוכל לשתוק.
החלק השני והחשוב לא פחות הוא תוכן ההצהרה הזאת, שמלבד העובדה שסיפקה, כרגיל, עובדות שקריות, היא פשוט בישרה לאזרחי ישראל כי תוכנית ההרס תמשיך כרגיל. נתניהו חזר על אותן סיסמאות, אותן קלישאות, כשהוא עוטף אותן במעט יותר מסרי אחדות שלא יושבים טוב על לשונו. הוא סיפר שוב על "חבר מביא חבר", על אף שכבר הוכחנו פעם אחר פעם כיצד ממשלות הליכוד הן שדחפו שופטים רבים להרכב הנוכחי (כמו סולברג, מינץ, שטיין, וילנר, אלרון) ולהרכבים קודמים; הוא שיקר כשאמר בג"ץ "אסר גירוש מסתננים", כשבפועל כל שבג"ץ אסר הוא את המתווים הספציפיים שהממשלה הציעה לגירוש (גירוש לאותה מדינה שלישית מפורסמת, וכליאה במתקן חולות), הוא שיקר שוב, בפעם המי יודע כמה, על כך שבג"ץ מנע את מתווה הגז (בעוד שבג"ץ התייחס רק לסעיף הספציפי של כבילת הכנסת). כאמור, החמור מכל הוא שהוא בדרכו הודיע לאזרחי ישראל במילותיו, שכמו שהוא שם על היועצת פס והוא בז להנחיותיה, כך הוא שם פס על הציבור ובז למחאותיו.
ימי החירות המרגשים ביותר בלוח השנה הישראלי, עד יום העצמאות, עומדים להיות ימים כבדים, קשים, ימים שמבשרים לכאורה אופק אפל של שלילת חירויות. אם לא תנחת עלינו לפתע דרמה פוליטית בלתי צפויה, הפרק הראשון בתוכנית הרס הדמוקרטיה הישראלית צפוי לעבור בכנסת בשבוע וחצי הקרובים. לפי המתווה האחרון של יו"ר ועדת החוקה, שמחה רוטמן, באוקטובר הקרוב יתמנו שני שופטים פוליטיים לבית המשפט העליון. אל תטעו בהמשגה - לא שמרנים, אלא פוליטיים. כמו כן, הוועדה הקואליציונית החדשה לבחירת שופטים (וכך יש לקרוא לה מעתה) תמנה נשיא פוליטי חדש לבית המשפט העליון.
כמו סעיפי הונאה רבים שקיימים בחוק החדש העאלק "מרוכך" של רוטמן, גם בסוגיית הנשיא טמון טריק מכוער שלא רבים הבחינו בו. רוטמן אמנם לא אימץ את הצעתו של לוין שלפיה אפשר יהיה למנות נשיא משפט עליון מחוץ להרכב בית המשפט העליון, אבל האמת היא שלא היה לו צורך בכך. מה שיקרה בפועל הוא ששר המשפטים יריב לוין, ידחה את בחירת הנשיא החדש לבית המשפט העליון עד לאחר שיושבעו שני השופטים החדשים באוקטובר, ואז יוכל לבחור לתפקיד אחד מהם. במלים אחרות, הנשיא הבא לשיטת לוין ורוטמן, יהיה או השופט יוסף אלרון, שככל הנראה הוא היחיד מבין שופטי בית המשפט העליון שמסכים לדלג על השופט יצחק עמית, ותיק השופטים לאחר פרישת הנשיאה אסתר חיות, או אחד משני השופטים הפוליטיים החדשים.
ההונאה הגדולה יותר היא בפשרה המדומיינת של אופן בחירת השופטים - שני שופטים ראשונים בקדנציה ייבחרו על ידי הרוב הקואליציוני, במינוי השלישי יהיה וטו של נציג האופוזיציה, ובמינוי הרביעי יהיה וטו של השופטים. עזבו את החרפה שישראל תהיה המדינה המערבית הראשונה שבה מתמנים שופטים קואליציוניים ללא איזון חוקתי או פרוצדורלי כלשהו, חשבו על ההונאה. קדנציות של כנסות בישראל הן כידוע קצרות מאד, אבל בואו נניח לצורך העניין שבחלקן אפשר לדחוס החלפות שופטים רבים (היו כנסות כאלה בשנים האחרונות), השליטה המלאה בכינוס הוועדות הללו הוא של יו"ר הוועדה, הלו הוא שר המשפטים. יו"ר הוועדה יכול בקלות למנות את מכסת השופטים הפוליטיים שלו, ואז למרוח את המינויים הנוספים.
כדי לעשות זאת הוא לא צריך להטיל את מימיו מהמקפצה, אלא פשוט להתחכם - לדמות ניסיונות להגיע להסכמות מחוץ לכותלי הוועדה, ומשאלה לא צולחות לדחות ולדחות את כינוסה. כך הוא יכול להגיע לסוף הקדנציה רק עם השופטים הפוליטיים ולא עם השופטים המוסכמים. בקדנציה הבאה, על פי החוק החדש, יהיה ריסטארט בתהליך - תחילה, כזכור, ימונו שני השופטים הקואליציוניים, אחר כך שוב יימרח הזמן עד סוף הקדנציה. כך עם הזמן בית המשפט העליון כולו ייהפך לבית משפט פוליטי מובהק. המחשבה ששר משפטים בישראל לא ירחיק לכת עד כדי כך היא כמובן נאיבית בהתחשב בכך שתחת שלטון נתניהו הממשלה השאירה את משטרת ישראל ללא מפכ"ל במשך שנתיים, רק כדי לחפש מפכ"ל מטעם, והותירה את המדינה ללא פרקליט מדינה במשך שנה וחצי, רק כדי לחפש פרקליט מטעם.
אגב, לא צריך להיות יריב לוין כדי לעשות שימוש בכוח הזה, שרי משפטים רבים בהיסטוריה עשו שימוש בכוח של אי כינוס הוועדה כדי לכפות על שופטי בית המשפט העליון פשרה. מי ששברה שיא בשימוש בכוח הזה היתה דווקא ציפי לבני שכיהנה כשרת המשפטים תחת ממשלת שרון. לבני ביקשה למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, ונשיא בית המשפט העליון אז, אהרן ברק, התנגד למינוי. כיוון שללא שופטי העליון ללבני לא היה רוב, היא השתמשה בכוח שכן היה לה ולא כינסה את הוועדה שבראשה היא עמדה במשך כעשרה חודשים. בכל התקופה הזאת בית המשפט העליון עבד במצבת חסר. אז אם לבני הכשירה התנהגות כזאת בעבר, ללוין בוודאי לא תהיה בעיה, במיוחד כשהמוטיבציה שלו לעשות זאת, לאור החוק המטורלל החדש, היא גבוהה במיוחד.
ונניח לצורך הדיון שלוין יפעל ביושר וייתן לאופוזיציה ולשופטים את הווטו שיבקשו. האם הגיוני בעיניכם, שכל סוגיה רגישה כזאת או אחרת, המתדיינים יכססו ציפורניהם במתח האם הנשיא הפוליטי ישבץ לדיון שלהם את השופטים הפוליטיים?
היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, תתנגד למתווה רוטמן החדש, וככל הנראה גם לא תגן עליו בבג"ץ. האם בג"ץ יפסול את החקיקה הזאת? זו אפשרות יותר מסבירה, אבל אי אפשר לקבוע זאת בוודאות. מה כן אפשר לקבוע בוודאות? שעמדת שר המשפטים היא שאם תהיה פסילה כזאת, הממשלה לא צריכה לציית לה. את הדברים אמר לוין בראיון בערוץ הבית שלו, ערוץ 14. שר המשפטים הודיע לאזרחי המדינה שהוא מתכוון לכפור בהחלטת בג"ץ. מפחיד כמה שזה נראה לנו הגיוני פתאום. התרגלנו. כלומר, בעוד כמה שבועות מדינת ישראל עשויה להתחלק בין אלה שיצייתו לבג"ץ ובין אלה שיצייתו ללוין, רוטמן ובן גביר.
לאחר שאחד מבכירי הליכוד הפחדנים, ניר ברקת, הציץ לרגע ממקום מחבואו ואמר (תודה רבה באמת) שהוא מתנגד לאי ציות לבג"ץ, מיהר הליכוד להוציא את ההודעה הבאה: "לבג"ץ אין שום סמכות או עילה להתערב בתיקון לחוק יסוד שקובע כיצד ימונו השופטים, בדיוק כפי שלא התערב בעבר כשהחוק תוקן לפני למעלה מעשור".
ההודעה מרפררת לתיקון המכונה "חוק סער", ע"ש יוזמו גדעון סער, שקבע כי למינויים בבית המשפט העליון דרוש רוב של שבעה חברים בוועדה, במקום חמישה בבתי משפט רגילים. בג"ץ אכן לא התערב בחוק הזה. יודעים למה? פשוט משום שאף אדם או ארגון לא עתר כנגד חוק סער. מה לעשות שבג"ץ לא דן בסוגיות באופן עצמאי, אלא רק מגיב לעתירות. באשר לתחילת ההודעה, ובכן בג"ץ דן בעתירות רבות שעסקו בוועדה לבחירת שופטים, לרבות עתירות של אנשי ליכוד כמו אוסנת מארק ומירי רגב על אופן ניהול הוועדה, ועתירה נוספת של הליכוד על כך שבהרכב הוועדה אין נציג אופוזיציה.
שקר נוסף שבלט בהודעת הליכוד היה זה: "העיקרון שלבג"ץ אין סמכות לפסול חוקי יסוד מופיע בכל המתווים, לרבות מתווה הנשיא". גם זו בדיחה עלובה. בכל המתווים, לרבות מתווה הנשיא, נכתב שחוקי יסוד יחוקקו בארבע קריאות, ואף בשתי כנסות - הכי רחוק מחילול מעמדו של חוק היסוד שנעשה בימים אלה על ידי רוטמן ולוין. המתווים יוצרים התאמה מתבקשת בין הדרך הקשה שהצעת חוק יסוד צריכה לעבור כדי להגיע לספר החוקים, לבין שאלת הסמכות של בג"ץ לבטלו. הליכוד מאמץ לו, כמה צפוי, צד אחד במשוואה.
ועל מה הריצה המטורללת הזאת? אפילו פרופ' גידי ספיר, ללא ספק המנטור של אנשי אקדמיה רבים שמחזיקים בתפישות שמרניות, שלא לומר האורים והתומים של אסכולת קהלת, ביקר שלשום בחריפות כמה ממרכיבי ה"רפורמה", ביניהם ביטול שיטת הסניוריטי, וחשוב מכך, הרוב הקואליציוני בוועדה לבחירת שופטים.
דבריו נאמרו בהרצאה לסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים, ונחשפו אתמול על ידי חן מענית מ"הארץ": "אני חושב ששינוי שיטת הסניוריטי הוא דבר רע", אמר ספיר, "המשמעות של זה היא שבין אם השופטים אכן ינהגו כך ובן אם אנחנו רק נחשוב, או נחשוד, בכל אחד מהשופטים המכהנים שהתנהלות והפסיקה שלו מונעת מהרצון להתמנות לנשיא, זה פשוט לא הגיוני. שיטת הסניוריטי נראית לי נבונה, הגיונית".
ספיר, בשונה מתלמידיו הפוליטיים מפיצי הרעל, גם שיבח את שלושת הנשיאים האחרונים וגם את שלושת הבאים: "הם שופטים משכמם ומעלה. אני לא רואה שום סיבה להכניס את עצמי להצעה החדשה הזאת, שהיא בעיניי מטופשת ואין בה שום היגיון". ספיר כאמור גם הסביר שהוא מתנגד לרוב קואליציוני בוועדה, לצד התנגדותו לכהונת שופטים בפועל בוועדה.
אלא שאפילו ספיר לא יעצור את הדהרה המוטרפת של לוין ורוטמן. השבוע, במסיבת עיתונאים, ששברה שיאים של פתטיות, גלגל השר בצלאל סמוטריץ' את עיניו בזכות ההידברות ואהבת עם ישראל ומיד סיפר לנו שעד פסח הוועדה לבחירת שופטים תהפוך לוועדה קואליציונית. הוא הציע שלאחר החקיקה הראשונית, בין מושבי הכנסת, יתקיים מו"מ.
חשוב להדגיש: ההפרדה בין חלקי הרפורמה גרועה מההתמודדות עם חקיקתה יחד. החקיקה המרוכזת של חלקי הרפורמה מאפשרת לפחות לבחון את האיזונים והבלמים השונים שיהיו קיימים בין חלקיה. הרי ברור למשל שיש קשר בין הרוב הדרוש לביטול חוקים לבין הרכב הוועדה לבחירת שופטים. השיטה של רוטמן ולוין היא להנחית עלינו את המכה הראשונה, כשאיננו יודעים איך תיראה בדיוק המכה השנייה. וכל זה בברוטליות, בגסות רוח, ובחוסר נכונות להקשיב.
לא זה לא יהיה חג חירות שמח, גם לא יום עצמאות שמח במיוחד, אבל הביטו על הצד המעודד: בסוף המאה ה-19, בעקבות הקונגרס הציוני הראשון, פרסם המשורר והעיתונאי היהודי נח רוזנבלום את השיר "שאו ציונה נס ודגל". את השראתו קיבל מהנביא ירמיהו שאמר: "שאו נס ציונה, העיזו אל תעמודו". מדי מוצאי שבת עשרות אלפי ציונים טובים מרימים את דגליהם, מעזים, לא עומדים במקום. בשונה ממה שקרה בהונגריה ופולין הציבור הישראלי התעורר בזמן ויצא לרחובות על ילדיו וקשישיו. עם ישראל בתפארתו. התקופה הזאת תיזכר כתקופה עגומה מצד אחד, אבל גם כתקופה שבה הציונות הישראלית היפה, הדמוקרטית, לא השפילה מבטה.
ברוך קרא הוא הפרשן לענייני משפט בחדשות 13.