בשבוע הבא, בעיצומן של ההצבעות הראשונות בכנסת על השלב הראשון של הרפורמה המשפטית, כשבחוץ משתוללות שביתות, הפגנות ומחאות אזרחיות שכמותן הארץ לא ידעה, ראש הממשלה בנימין נתניהו ויו"ר האופוזיציה יאיר לפיד צפויים להיפגש לפגישת עדכון ביטחוני.
זו תהיה הפעם הראשונה שהם ייוועדו אחד מול השני סביב השולחן בלשכת ראש הממשלה, מאז שהחליפו מקומות בתחילת ינואר, לעדכון הביטחוני המחויב על פי החוק. בצלע השלישית, ככל הנראה, ישב המזכיר הצבאי תא"ל אבי גיל, שנכח גם בשתי פגישות העדכון של נתניהו ולפיד בכובעיהם הקודמים במהלך מערכת הבחירות. על השולחן, אותם נושאים: איראן, עזה, הרשות הפלסטינית הקורסת והטרור הגואה בגדה, אולי גם קצת אוקראינה ורוסיה.
רק שהפעם, יותר מתמיד, מעל כל האיומים האסטרטגיים החיצוניים מרחפת סכנה פנימית בוערת ודוהרת לקראת התנגשות. הנחישות של הממשלה לקדם את המהפכה המשפטית אל מול ההתנגדות ההולכת ומתעצמת, מביאים את הפילוג והקיטוב הפוליטי והחברתי לשיא שישראל לא ידעה כמותו, אפילו במשך חמש מערכות בחירות.
ריצת האמוק של הקואליציה ישר לתוך מלחמת הרשויות עוררה חזית אזרחית חסרת תקדים, ולמרות הניסיון הביביסטי והבן גבירי לתייג את המחאה כשמאלנית-אנרכיסטית, היא רק מתרחבת לעוד קבוצות ואוכלוסיות: ביטחוניסטים, הייטקיסטים, כלכלנים, משפטנים, סטודנטים, רופאים ועוד ועוד דורשים שהממשלה תעצור, לפני שהיא משנה את שיטת המשטר בישראל.
יחד עם השיח על מלחמת אחים ומרי אזרחי, האלימות וההסתה ברשתות זולגות אט אט לרחובות. ונראה שהשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר רק מחכה להזדמנויות להורות למשטרה להפעיל יותר כוח ולשפוך עוד דלק לתוך הלהבות. כך שבאופן רשמי, הפגישה של נתניהו ולפיד אמורה לעסוק רק בביטחון נטו אבל המשבר הפנימי העמוק מאיים לא פחות על עצם קיומנו, ובוודאי גם משמח את אויבנו שעוקבים מקרוב.
בעולם אוטופי ודמיוני, אפשר לצפות אולי שראש הממשלה וראש האופוזיציה יצליחו להוציא מהפגישה יותר מעוד תמונה משולשת. שבשלב מסוים נתניהו ולפיד יבקשו מהמזכיר הצבאי לצאת כדי לדבר על הפיל שבחדר, ושבסוף הפגישה הם יצאו בקריאה משותפת להרגעת הרוחות, אולי אפילו מתווה ראשוני להידברות על הרפורמה המשפטית. המתווה למעשה כבר עומד לרשותם: נשיא המדינה יצחק הרצוג הציע להקפיא את החקיקה לשבועיים, שבמהלכן יתקיים משא ומתן משמעותי בין נציגי הקואליציה, האופוזיציה ומערכת המשפט. אם לא תושג פשרה תוך שבועיים - החקיקה תתחדש מאותה נקודה.
נתניהו אמר השבוע בישיבת סיעת הליכוד שאת המתווה של הרצוג העביר ישר לידיו של שר המשפטים יריב לוין, שכבר הספיק להודיע פומבית שלא תהיה שום הקפאה בקידום הרפורמה, "אפילו לא לדקה". בשבוע שעבר היועמ"שית הודיעה לנתניהו שהוא מנוע מלעסוק במהפכה המשפטית, בשל היותו נאשם בפלילים, ובכך למעשה גם הסירה ממנו את האחריות, והעבירה את המושכות לידיים של לוין ושל יו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן, שמלחמתו במערכת המשפט קיצונית ואגרסיבית עוד יותר.
כך שבמציאות, הסיכוי שנתניהו ולפיד יסיימו את הפגישה בפשרה היסטורית או לפחות הצהרה ממלכתית משותפת נמוך עד אפסי. ראש הממשלה אמנם טרוד, כך לפי מקורביו, מהכותרות המתפרצות על חברות ומשקיעים שמושכים את כספיהן מישראל והתחזיות הכלכליות הקודרות הצופות פני עתיד, אם הרפורמה המשפטית תעבור. אבל לא מספיק בשביל לריב עם סביבתו הקרובה ושותפיו, שלא מוכנים לשים שום תמרור עצור. אם נתניהו היה לבד בעולם, יכול להיות שהוא כבר היה מודיע על שינויים ברפורמה כדי לרכך את המחאה, להוריד את הלחץ הבינלאומי המתגבר ולהרגיע את בתי ההשקעות.
אבל הוא לא לבד. הוא מוקף ותלוי בשותפים שנחושים, כל אחד מסיבותיו, בצורך להוביל מהלך חד ומהיר נגד מערכת המשפט, שמריחים כנראה את החששות והלבטים שלו. ביהדות התורה שיגרו השבוע מסר ברור, שכל נסיגה עקרונית ומשמעותית מהרפורמה תפרק לנתניהו את הממשלה. יו"ר ש"ס אריה דרעי, שרוצה לחזור מהר לשולחן הממשלה, לוחץ על נתניהו ולוין לקדם במקביל גם את חוק דרעי 2, שימנע מבג"ץ להתערב במינויי שרים, ורק מחריף את מלחמת הרשויות המשתוללת.
הסערה שש"ס חוללה אתמול עם חוק הצניעות בכותל, שמסמנת עוד זירת התגוששות קרובה בין הממשלה ובג"ץ, פגעה לנתניהו בבטן הרכה של דת ומדינה, וגרמה לו נזק תדמיתי גדול. גם חוק דרעי, שצובע את המהפכה המשפטית האידיאולוגית של לוין ורוטמן בצבעים עזים של שחיתות שלטונית, לא מסב לו נחת גדול. אבל הוא לא יכול היה להגיד לו לא. אותה דינמיקה מהמשא ומתן הקואליציוני נמשכת גם אחרי הקמת הממשלה: נתניהו מנוהל ומובל על ידי שותפיו הקואליציוניים, ובין דרעי, לוין, רוטמן, החרדים, המשפחה והבייס - אין לו מרחב תמרון ממשי לפשרה או התגמשות. לפחות לא כזו שתענה על המינימום של הצד השני.
בצד השני של השולחן, גם ראש האופוזיציה לפיד לא ממש שולט בשותפיו, שממשיכים להתנהל כאילו הם עדיין בבחירות ומקדישים חלק ניכר מזמנם במתקפות אחד נגד השני - ומתקשים לייצר חזית פוליטית מאוחדת נגד הרפורמה. הח"כים הקבועים בדיוני ועדת החוקה, גלעד קריב, אורית פרקש, יואב סגלוביץ' וקארין אלהרר, בחיזוקים של גדעון סער, אפרת רייטן ויוליה מלינובסקי, נותנים ליו"ר הוועדה רוטמן פייט ראוי ומתואם היטב, אבל שיתוף הפעולה הפורה מסתיים לרוב בערכאות הנמוכות.
למעלה, ראשי האופוזיציה מדברים בשלוש שפות: לפיד וגנץ, שהביעו נכונות עקרונית לשיח והידברות על הרפורמה במתווה כלשהו, תוך כדי התחרות המוכרת ביניהם; מרב מיכאלי ואביגדור ליברמן, שתקפו אותם על כך בחריפות; והקול הערבי המפוצל של רעמ והמשותפת, שעדיין עסוקים בוויכוח מי אחראי להפלת הממשלה הקודמת במקום להעיר יחדיו את כחברה הערבית לפגיעה הפוטנציאלית במעמדו וזכויותיו אם הרפורמה תתממש.
לפיד גם לא שולט או מוביל את גלגלי המחאה, שיש לה דוברים הרבה יותר מיליטנטיים כמו אהוד ברק ובוגי יעלון, שלוחצים לא להתפשר ולא לנהל משא ומתן תחת אש. וככל שהקואליציה תתקע את היתדות הראשונים ברפורמה; ותעביר את השינויים הראשונים בוועדה לבחירת שופטים וביכולת של בג"ץ להתערב בחוקים וחוקי יסוד, גם מרחב התמרון והפשרה הקטן שקיים באופוזיציה ילך וייעלם.