ביידן באמת רוצה אחדות. רוחו של טראמפ המרחפת מעל וושינגטון תקשה עליו

החששות התפוגגו, והכוננות הגבוהה עשתה את שלה. טקס ההשבעה של ג'ו ביידן לנשיא ארצות הברית ה-46 התנהל בצורה חלקה, עד כמה שהנסיבות אפשרו זאת.

לרגע, הכול נראה שפוי שוב. דמוקרטים ורפובליקנים החליפו ברכות וחיוכים, ואיחלו הצלחה לממשל החדש שנבחר בבחירות דמוקרטיות. נאום ההשבעה לא כלל חזון קודר ואפוקליפטי על "הקטל האמריקני", כפי שעלה בנאום ההשבעה הקודם שנישא בגבעת הקפיטול לפני ארבע שנים.

אבל רוחו של אותו אדם ריחפה מעל וושינגטון לאורך כל אותו יום רביעי קר ובהיר. התעקשותו של דונלד טראמפ להיות הנשיא הראשון מאז המאה ה-19 שלא נוכח בעת השבעת יורשו מסמלת משהו עמוק יותר מסתם חוסר יכולת לדעת להפסיד.

טראמפ, שנמנע מלהזכיר את שמו של ביידן כנשיא החדש עד הדקה האחרונה של ממשלו, ונכון לעכשיו גם לאחר תום כהונתו, לוקח עמו תסכול וזעם רבים שלא ייעלמו בקרוב. הוא הצליח לגייס עשרות מיליוני אמריקנים שממשיכים להאמין בתיאוריות קונספירציה מופרכות על קשירת קשר זדונית נגד הנשיא החדש.

אמנם המתקפה על הקפיטול לפני שבועיים גרמה לרבים שישבו על הגדר במשך ארבע השנים האחרונות לנטוש סופית את טראמפ, אך הקיטוב העמוק בחברה האמריקנית לא ייעלם בעקבות החלפת ממשל, או בכלל.

הצורך של הרשויות להכריז מצב חירום בבירת המדינה המתיימרת להיות המגדלור הדמוקרטי בעולם, רק כדי להבטיח חילופי שלטון סדירים, מעיד על החולי של המערכת והחברה. וושינגטון לא נראתה כמו עיר ממורקת ונרגשת לקראת הביטוי העליון ביותר של דמוקרטיה - החלפת המנהיג בדרכי נועם. היא דמתה יותר לעיר בירה במצור הנכנסת למגננה עמוקה כדי למנוע את נפילתה.

ביידן הקדיש את רוב נאומו למען האחדות ולמען המאבק בקורונה, שני נושאים השזורים אלו באלו בארצות הברית. תחת טראמפ, המגיפה הפכה לסוגיה פוליטית, ללא מדיניות פדרלית סדורה. כך קרה שעל אף מבצע החיסונים שהחל עוד בחודש שעבר, שיעורי החולים והמתים שוברים שיאים, ואספקת החיסונים למדינות השונות מקרטעת.

טראמפ ויתר למעשה על התפקיד מאז הבחירות בנובמבר, והוא שקע בעולם של תככים ומזימות כשהוא משוכנע שכולם בוגדים בו. בנאומי הפרידה שלו הוא רמז כי הוא מתכנן להישאר בפוליטיקה, ולפי דיווחים שונים הוא עשוי לנסות להקים מפלגה חדשה במקום המפלגה הרפובליקנית שמתחילה להראות סימנים שהיא מקיאה אותו, אחרי שעלה לה בנשיאות ובשני בתי הקונגרס.

ביידן באמת חושק באחדות. הוא לא הפסיק לדבר על כך לאורך כל הקמפיין, ונמנע מלרדת לפסים האישיים של טראמפ נגדו. אפילו אחרי ההסתערות על הקפיטול היה הנשיא החדש מתון ביחס לעמיתיו הדמוקרטים, והתחמק מלענות על השאלה אם הוא תומך במשפט הדחה שני לטראמפ שנועד למנוע ממנו קאמבק בעתיד. הוא אף הביע חשש שההליך בסנאט יפגע בקידום אישור המועמדים שלו והאג'נדה הפוליטית שלו.

אבל אווירת הפיוס של חלקים במפלגה הרפובליקנית, אלו שלא נמנים עם הטראמפיזם ועם השוליים הקיצוניים ביותר שלו, עשויה לחלוף בקצב שבו יתקדם המשפט בסנאט. וככל שהוא יתנהל, כך מיתוס הגניבה והרדיפה שטראמפ ותומכיו מטפחים ילך ויתפח.

לנשיא החדש יש היכרות עמוקה ומעמיקה עם וושינגטון והקונגרס. הוא ככל הנראה היה אחד המועמדים האפויים ביותר לתפקיד לאור עשרות שנותיו בתור סנאטור ושמונה שנות כהונתו בתור סגן נשיא. הוא יודע איך לעבוד עם יריבים פוליטיים למען מטרות משותפות, ונראה שרבים אכן רוצים לשוב ולשתף פעולה מול האתגרים הרבים מבית ומחוץ שבפניהם ניצבת ארצות הברית, תחת עיניהם הפקוחות של אויביה בעולם הנהנים לראות אותה מתפוררת מבפנים.

בחודשים הקרובים יתבהר אם טראמפ היה רק אנומליה היסטורית או מייסדה של תנועה פוליטית חדשה שתכה שורש גם אחריו. עד אז, כהונתו חסרת התקדים של הנשיא ה-45, צפויה להעיב על הדייר החדש בבית הלבן והשלכותיה יקשו על מאמצי האחדות שלו.