מאפריקה ועד הקווקז, ארדואן מפעיל את מכונת המלחמה שלו. מי יעצור אותו?

בימים כתיקונם, הצהרה של נשיא טורקיה רג'פ טייפ ארדואן על כך שירושלים "היא שלנו" הייתה נענית בהודעות לוחמניות של ראש הממשלה בנימין נתניהו ובכירים אחרים בישראל. היא נאמרה על ידי הנשיא בפתח מושב הפרלמנט בשבוע שעבר, ועברה ברובה מתחת לרדאר בישראל, הקורסת לתוך עצמה בשל מגיפת הקורונה והקיטוב הפוליטי והחברתי.

זו לא הפעם הראשונה שבה ארדואן נזכר בערגה בימי האימפריה העות'מאנית ושלטונה בארץ ישראל, או תוקף את המדיניות הישראלית נגד הפלסטינים. בחודש שעבר הוא אירח את מנהיגי חמאס, שנמצאים ברשימת הטרור של ארצות הברית, וכן קיים מפגש של הפלגים הפלסטיניים.

אבל דבריו הבוטים של מנהיג טורקיה הם עדות נוספת לתעוזה ההולכת וגוברת שלו. כמו שליטים אוטוריטריים רבים, ארדואן רואה במגיפת הקורונה ובערעור הסדר העולמי שעת כושר למימוש חזונו. המדיניות הניאו-עות'מאנית שלו החלה עוד קודם שהחל הנגיף להכות מדינות גדולות כקטנות - המצב בטורקיה, לפי מומחים מקומיים, חמור בהרבה ממה שמאשרות הרשויות - אך תיאבונו הולך וגדל.

הוא מזהה את החולשה של מדינות המערב, שמתקשות להסתגל לשינויים בזירה הבינלאומית וממשיכות להחזיק בגישות שאבד עליהן הכלח. האיחוד האירופי מפחד מהצל של עצמו כשהוא שוקל צעדי ענישה נגד אנקרה, והשיתוק הפנימי שלו בא לידי ביטוי בשבועות האחרונים. במקום שהגוש אכן יתייצב כאחד לצד יוון וקפריסין המאוימות על ידי האגרסיביות הטורקית במזרח הים התיכון, הוא ממשיך לשלוח איומים ריקים מתוכן ומביע תקווה לדיאלוג.

המערב התעייף מלהילחם, והפייסנות מול ארדואן תעלה לו ביוקר

כל מחווה שולית של טורקיה להרגעת הרוחות, כמו החזרת ספינות מחקר שכבר סיימו את משימתן בים התיכון, מתקבלת באושר עילאי בבירות אירופה. הן חוששות שארדואן יפעיל מחדש את הנשק שממנו הן מפחדות כמעט יותר מהכול - שליחת מהגרים ופליטים לגבולותיהן.

וכך, אחרי שהשבוע התקיימו דיונים ראשונים בין טורקיה ליוון להרגעת רוחות המלחמה ביניהן, המתנה שקיבלו באירופה הייתה שינוי חד-צדדי נוסף בסטטוס-קוו מצד טורקיה. החלק הטורקי של קפריסין בצפון האי - שאינו מוכר על ידי שום מדינה בעולם פרט לטורקיה - פתח מחדש חוף שהיה סגור מאז הפלישה הטורקית ב-1974. יוון וקפריסין, שעל אף שקשה לזכור זאת - חברות יחד עם טורקיה בנאט"ו, שוב קוראות להטיל סנקציות על אנקרה.

אל החולשה האירופית, שהתבטאה ביתר שאת בחודשים הראשונים להתפרצות הקורונה ביבשת, נוספת הבדלנות האמריקנית. שר החוץ מייק פומפאו אמנם ביקר לאחרונה ביוון ובקפריסין, אך הנשיא שלו דונלד טראמפ אינו מתעניין בבלימת ארדואן. להיפך, כמו מול ולדימיר פוטין ורודנים אחרים, טראמפ הביע את חיבתו לנשיא הטורקי ואף פינה לו את הדרך לתקוף את הכורדים בצפון סוריה בשנה שעברה.

המנהיג הבולט ביותר שמעז לקום נגד ארדואן בשנים האחרונות הוא נשיא צרפת עמנואל מקרון. גם הוא נתקף נוסטלגיה בימיה של צרפת כאימפריה בינלאומית, ומנסה להשיבה לבמה העולמית המתחדשת. למרות הציניות הלא מבוטלת שבמדיניותו, הקו התקיף שמוביל נשיא צרפת נגד טורקיה בכל החזיתות - החל מהים התיכון, דרך דיכוי הכורדים, המעורבות במלחמה בלוב שבצפון אפריקה ועכשיו במלחמה בקווקז - עשוי לבשר על התעוררות מסוימת במערב, אך הוא לבדו לא יספיק.

הצטרפות טורקיה לברית הצפון-אטלנטית במלחמה הקרה הייתה אחד ההישגים החשובים של הגוש המערבי נגד הגוש המזרחי. טורקיה רחבת הידיים חולשת על אזורים אסטרטגיים, ונמצאת למעשה באירופה, בקווקז ובמזרח התיכון. הנוכחות של נאט"ו בשטחה מעניקה לה עמדת זינוק מכרעת לכל סכסוך שלא עתיד לפרוץ, אך בשנים האחרונות התרחש שינוי שקשה היה להעלות על הדעת בעבר: טורקיה הפכה לסוס טרויאני בתוך הברית.

טורקיה המוסלמית תמיד הייתה נוף חריג בתוך נאט"ו המערבית נוצרית, אך הייתה בשותפות אינטרסים עם הברית שחוותה זעזועים רבים ושאלות קיומיות מאז עלייתו של טראמפ. אולם, בשנים האחרונות, ובמיוחד אחרי ניסיון ההפיכה נגד ארדואן ב-2016, היא החלה לרדוף אחרי קציני צבא שלה באירופה. מאות אלפים נכלאו בבית. ראשי עיר כורדים שנבחרו בבחירות דמוקרטיות הודחו בטענות שונות ומשונות, שתמיד מוצדקות בשם "המאבק בטרור".

לאירופה ולארצות הברית אולי קשה להגות זאת, אך טורקיה היא דיקטטורה, ואסלאמיסטית. מי שמצייץ נגד ארדואן עומד לדין, עיתונאים נרקבים בכלא, וכנסיות עתיקות, דוגמת איה סופיה, מוסבות מחדש למסגדים. התכנים בספרי הלימוד הופכים שמרניים יותר, וכל הפרדה של דת ומדינה - שעליה הושתתה הרפובליקה הטורקית שהקים מוסטפא כמאל אטאטורק - התפוגגה. כמוהו, ארדואן מעולם לא השלים עם הוויתורים שנכפו על האימפריה העות'מאנית לאחר קריסתה במלחמת העולם הראשונה בהסכם סוור, שקרס במלחמות עקובות מדם עד כינון הרפובליקה הטורקית ב-1923.

בשונה ממדינות המערב, ארדואן לא מהסס להתערב לטובת בעלי בריתו. כך היה בלוב, כששלח השנה לוחמים סורים, מומחים צבאיים, מל"טים וספינות קרב לטובת הממשלה בטריפולי. הוא מנע את נפילת הבירה בידי הגנרל חליפה חפתר, שנתמך על ידי איחוד האמירויות הערביות, מצרים ורוסיה. מאז, שורר סטטוס-קוו בשדה הקרב, אך ארדואן הבטיח מקום ליד השולחן. כך עשה גם בסוריה, וכך הוא עושה בימים אלו בחבל נגורנו-קרבאך - מוקד סכסוך רדום שהתעורר במלוא עוזו בחודש שעבר.

על פי דיווחים, טורקיה ואזרבייג'ן, שהיא ככל הנראה בעלת בריתה הקרובה ביותר, נערכו להסלמה מול הכוחות הארמניים תקופה ארוכה. ארדואן שוב הפעיל את מכונת המלחמה שלו, שלח לוחמים סורים, מל"טים ואולי אף מטוסי קרב אל הזירה הקווקזית. אזרבייג'ן נמצאת בתנופה, ויחד עם טורקיה - דוחה את הקריאות להפסקת אש בטרם תצליח להשתלט מחדש על המובלעת שהתנתקה ממנה דה-פקטו עם קריסת ברית המועצות.

רצה הגורל - והאינטרסים הגיאו-פוליטיים - וישראל מצאה את עצמה בסכסוך הזה לצד טורקיה, ולא לצד ארמניה. באקו היא אחת מקנייניות הנשק הגדולות מישראל, והצעצועים החדישים של התעשיות הביטחוניות מנוסים על ידי האזרים נגד הארמנים כבר שנים ארוכות. לארמנים לא נותרו הרבה ברירות, אלא להמתין למהלך הבא של רוסיה, שמחזיקה בכוחות צבא במדינה.

רוסיה, בינתיים, נמנעת מעמדה חד-משמעית לגבי הלחימה. היא אמנם נמצאת בברית הגנה עם ארמניה, ומבהירה כי תתערב אם ריבונותה תיפגע, אך היא לא רואה בנגורנו-קרבאך חלק מארמניה, בדומה לשאר הקהילה הבינלאומית. בנוסף לכך, יש לה יחסים טובים גם עם אזרבייג'ן, שמשקיעה כספים רבים בנשק הרוסי. עם זאת, היא חוששת מדריסת הרגל הטורקית באזור - שנחשב לחצר האחורית שלה - וכן מהדיווחים על הבאת לוחמים סורים, וסביר שההכרעה תיפול פעם נוספת בשיחות בין פוטין לארדואן.

על אף שהם ניצבים משני צדי המתרס כמעט בכל מוקד סכסוך בעולם, בין שני המנהיגים יש יחסים טובים. ארדואן לא שוכח לפוטין כיצד היה הראשון לארח אותו אחרי ניסיון ההפיכה הוא ב-2016, ונשיא רוסיה, מצדו, שמח לראות כיצד נאט"ו והאיחוד האירופי מתערערים מבפנים בגלל התנהגותו חסרת המעצורים של ארדואן.

השניים ישמחו לראות את טראמפ נשאר בבית הלבן, ולפחות אחד מהם גם מפעיל את גופי המודיעין שלו לצורך התכלית הזו. אף על פי כן, טראמפ עשוי להיאלץ ולפעול אם טורקיה אכן תפעיל את מערכות ה-S-400 שרכשה מרוסיה. הן גורמות לדאגה רבה בנאט"ו, וארצות הברית אף סילקה את טורקיה מתכנית ה-F-35 כדי להניא אותה מכך. ייתכן שארדואן שומר זאת כקלף למצב חירום, במקרה של סנקציות מערביות על משטרו.

בעוד שבמערב מדשדשים מול מציאות משתנה, בישראל ובחלק ממדינות המפרץ הולכים ומבינים שאיראן היא לא הבעיה היחידה הניצבת בפניהן. יחד עם איראן, טורקיה הובילה את ההתנגדות לנורמליזציה בין איחוד האמירויות הערביות ובחריין לבין ישראל, אף שלטורקיה עצמה יש יחסים רשמיים, אם כי מרירים במיוחד מאז משט המרמרה לפני כעשור, עם ישראל.

ראש המוסד יוסי כהן, לפי דיווח שפורסם לאחרונה בטיימס, אף הגדיל לומר בפניו עמיתיו הערבים שהוא רואה בטורקיה איום גדול יותר בטווח הארוך, מאחר שאיראן שברירית יותר. זה היה עוד ב-2018, ומאז האיום הטורקי רק הלך וגדל מול חוסר האונות המערבית.

עד שהממשל האמריקני לא יחליט לפעול לריסון טורקיה וארדואן, היחיד שיכול לעשות זאת הוא פוטין. אלו לא חדשות טובות למדינות האזור החוששות מפני טורקיה, וגם לא לישראל. ההבנה שטורקיה הפכה מבעלת ברית חשובה ליריבה ואף לאויבת תיקח זמן עד שתחלחל, אך הכיוון שאליו צועד ארדואן מאז שעלה לשלטון ב-2003 לא משאיר הרבה מקום לספקות.