המערב התעייף מלהילחם, והפייסנות מול ארדואן תעלה לו ביוקר

טריק ישן-נושן של מנהיגים הנמצאים בתסבוכות פנימיות הוא להסיט את תשומת הלב הציבורית מהן לטובת סוגיות ביטחוניות. רבים מצטופפים סביב הדגל, ביקורות על נושאים פחות חשובים, לכאורה, מושתקות וכולם פונים לתפילות למען שלומם של טובי הבחורים שנשלחו לקו החזית על מנת להגן על האומה.

כך בטורקיה בימים אלו. רג'פ טייפ ארדואן, הפנים של המדינה בשני העשורים האחרונים, חווה מכות כואבות בבחירות המקומיות שהתקיימו מוקדם יותר השנה. בראש ובראשונה הוא איבד את איסטנבול, עירו והעיר הגדולה והחשובה ביותר במדינה, אפילו כשכפה סיבוב שני אחרי שסירב לקבל את התוצאות המקוריות. היו כאלו שמחו על שלטון הפחד שהוא מנהיג, אחרים מאסו במצב הכלכלי, ויחד הם התאחדו סביב מועמד האופוזיציה.

ההצלחה הכפולה של מתנגדי ארדואן באיסטנבול הפיחה רוח חיים בשורות האופוזיציה החלושה והמוחלשת, כשכמה מבכירי מפלגת השלטון העזו לצאת בגלוי נגד הנשיא הכול יכול לכאורה. אחד מהם היה בעל בריתו ועבדו הנאמן לשעבר אחמד דאבוטולו, ראש ממשלה עד 2016 שסולק לאור חוסר הסכמותיו עם המדיניות של ארדואן. מאז כבר בוטלה משרת ראש הממשלה כולה, ועוד סמכויות עברו לידי הנשיא.

אם היה מי שחשב, או קיווה, שארדואן ירסן את מדיניות החוץ האגרסיבית שלו ויתמקד בבעיות מבית, הוא קיבל בדיוק את ההפך. טורקיה רק הגבירה את ההתגרות שלה בזירות הרבות שהיא פועלת בהן. היא מצפצפת על האיחוד האירופי, שאותו היא אוחזת מתחת לחגורה בשל איומה הקבוע לשחרחר גלי פליטים לעבר היבשת, וקודחת במים הטריטוריאליים של קפריסין, חברת האיחוד. אנקרה שולטת בחלקו הצפוני והטורקי של האי, בניגוד לעמדת הקהילה הבינלאומית, ואין לה כוונה לוותר. ולמה לה, כשהתגובה שהיא מקבלת היא רק גינויים רפים.

"המערב", אותו מונח שהפך לחסר משמעות במהלך המאה הנוכחית, חוזר על אותן יללות חסרות תועלת נגד הפעולה הטורקית הנוכחית בצפון סוריה. הפצרות נואשות בטורקיה לעצור את הטנקים מלהמשיך ולהתגלגל אל תוך השטחים שבהם שולטים הכורדים, אחרי שנים שבהן הקיזו דם מול ארגון "המדינה האסלאמית" (דאעש). אותו דם שמנע פיגועים רבים במדינות המערב, כשהביא לקריסת המפקדות והמעוזים של הארגון הג'יהאדיסטי בסוריה.

עם זאת, בבריסל מתקשים לגבש חזית אחידה או צעדי ענישה קונקרטיים. החשש המתמיד מהפליטים הסורים, שאותם מאחסן ארדואן כמו תחמושת ליום הדין תמורת מאות מיליוני אירו מבריסל, גובר על האומץ להתמודד מול הסולטן בעיני עצמו ושאיפותיו האימפריאליות.

כרגע, ארדואן נהנה ממה שהוא רק יכול היה לחלום עליו לא מזמן - תמיכה פרלמנטרית במבצע בסוריה מצד כל המפלגות, פרט למפלגת ה-HDP הפרו-כורדית שממילא הוא סימן כמשתפת פעולה עם טרוריסטים וכלא חלק ממנהיגיה וחבריה.

כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, האדם היחיד שהיה באמתחתו לבלום את ארדואן, מתחיל להדביק תוויות מחיר לבעלי בריתו הנאמנים ומוותר עליהם במהירות הבזק, אין לנשיא טורקיה ממה לפחד. הוא כבר הספיק להונות את טראמפ, כשניצל את המידע שסיפק לו צבא ארצות הברית במסגרת הסיורים המשותפים בצפון סוריה, שנועדו למנוע את הצורך באותו מבצע "מעיין השלום" (כמו שני המבצעים הקודמים נגד הכורדים, גם הפעם מדובר בשם ציני למדי). הכורדים הסכימו להסיר ביצורים ולהסיג כלי נשק מאזור הגבול, ובתמורה קיבלו חיילים טורקים ומורדים סורים, חלקם מארגונים קיצוניים שכבר תועדו מוציאים להורג שבויים.

לארצות הברית ולמדינות המערב נותרו עוד כמה ימים ספורים לנסות ולהציל את המצב שאותו היא יצרה בעצמה, יותר נכון נשיאה הלא עקבי והכאוטי שהצליח לאחד בין הרפובליקנים והדמוקרטים ההמומים ממכירת החיסול שלו. סנקציות עוצמתיות על אנקרה עשויות להשפיע עליה, או על דעת הקהל מבית, אך טראמפ מתמהמה, מעוות את ההיסטוריה וממשיך בהתקפלות האמריקנית, שהחלה אצל ממשל אובמה והיא תולדה של צלקות המלחמה בעיראק בתחילת המאה הנוכחית.

מצד אחד, טראמפ לא מפסיק להצדיק את צעדיו ברצונו לסיים את "המלחמות הבלתי-נגמרות", ומצד שני הוא שלח חיילים נוספים לערב הסעודית רק כי היא הייתה מוכנה לשלם עליהם כסף רב. הסתירה הזו מחזקת את מי שטוען כי ארצות הברית תמיד מונעת מאינטרסים כלכליים, בעוד ששמירה על חיי אדם ומניעת רצח עד נדחקים הצדה.

עד כדי כך לא מורתע ארדואן עד שהוא דיבר בגלוי על כוונותיו "להשיב לקדמותו" את ההרכב האתני בצפון סוריה, כלומר מעין הודאה בטיהור אתני שהוא מתעתד לעשות. כך היה במבצע "ענף זית" במובלעת עפרין בתחילת השנה שעברה, שממנו נהדפו הן הלוחמים הכורדים והן רבים מתושביה הכורדים. במקומם הגיעו תושבים ערבים, לצד ביסוס סמלי כיבוש טורקי כמו בתי ספר ומרפאות השייכים למדינה. ארדואן רוצה להיפטר מאותם פליטים סורים - כ-3.6 מיליון חיים בטורקיה, יותר מבכל מדינה אחרת - שהנטל הכלכלי שהם מהווים על טורקיה היה אחד הסיבות לירידת התמיכה בו בבחירות האחרונות.

נשיא טורקיה הבטיח להמשיך במבצע בכל מחיר, ועד עתה במשחקי הצ'יקן מול ארצות הברית ומדינות המערב הוא מנצח שוב ושוב ושוב. הוא השלים את עסקת רכישת מערכת ה-S-400 מרוסיה למרות איומי וושינגטון, ובסופו של דבר הוא שילם על כך רק בסילוק מתכנית חמקני ה-F-35 מאחר שטראמפ הסתייג מלהטיל סנקציות נוספות. ארדואן משוכנע שהוא יצליח לגרום לטראמפ לחזור, ותהיה לו הזדמנות כזו בחודש הבא. כי מה יותר ראוי עבור נשיא ארצות הברית מאשר להזמין אותו לביקור רשמי בבית הלבן בעת הזו?

קשה לזכור, או להאמין לעתים, אבל טורקיה היא עוד חלק מנאט"ו, ועוד אחד משמעותי. צבאה הוא השני בגודלו בברית, רק אחרי ארצות הברית, שחימשה אותו במיטב הציוד שלה שמשמש עתה נגד הכורדים, שבעצמם חומשו על ידיה. הנרטיב הטורקי המופץ בשופרי התעמולה של ארדואן גורס כי נאט"ו היא זו שבגדה בטורקיה, לאור אי-הפעלת סעיף 5 באמנתה הקובע שכל מתקפה על מדינה אחת, כמוה כמתקפה על הברית כולה.

אין לה ממש צידוק לטעון זאת, כי שום מדינה לא תקפה אותה, אבל זה לא מפריע לגלגלי הפרופגנדה לנוע במהירות ולאסוף על הדרך גם את ישראל. כך, למשל, אחד התועמלנים של ארדואן, אמר כי ישראל והלובי היהודי יצרו "דיפ סטייט" בארצות הברית כדי להכפיש את טראמפ. אף אחד לא מעז לומר זאת כאן בגלוי, אבל ההצהרות המרומזות שיצאו בימים האחרונים מירושלים מבהירות היטב כי גם מי שראה בנשיא ארצות הברית נביא מודרני, אינו מתלהב מהנסיגה ומההתבססות הטורקית.

ישראל נמצאת במצב בעייתי מול ההתפתחות האחרונה - קל לה להצהיר על התנגדותה למהלך של ארדואן, שמוביל מדיניות אנטי-ישראלית ברמה שאולי שנייה רק לאיראן, אבל הכורדים כבר נכוו מהחיבוק שלה בעבר הלא רחוק. משאל העם של הכורדים בעיראק לפני שנתיים צויר על ידי טורקיה, עיראק, איראן וסוריה - שבהן יש ריכוזים כורדיים - כמזימה ישראלית לשנות את מפת האזור לאור התמיכה הפומבית שלה בשאיפותיהם להקים מדינה עצמאית.

היכן מתכנן לעצור ארדואן אין לדעת. רוב מוחלט של המדינות בעולם, כולל הערבי, נזפו בו קשות על המבצע, אך זה לא מעניין אותו. רוסיה, בעלת הבית האמתית בסוריה, העלימה שוב עין למבצע טורקי נגד הכורדים. במסגרת הרומן המורכב אך המלבלב בין ארדואן לבין נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, השלטון הכורדי האוטונומי צפוי להימחץ. נשיא טורקיה מעדיף לראות באזורים האלו כל אחד אחר, אפילו אם מדובר באויבו בשאר אסד. התמורה למוסקבה, וגם לטהראן, מוחשית - שדות הנפט שעליהם שולטים הכורדים במזרח סוריה ואולי הסדר באידליב, שלמעשה הפך למעין שטח חסות טורקי.

המערב עייף. אין לו את הנחישות להילחם על ערכיו, המוטלים בספק גם מבפנים על ידי גורמים מהימין הקיצוני והשמאל הקיצוני, כפי שעושות רוסיה, טורקיה ואיראן, הקובעות עובדות בשטח בכוח הזרוע. התשישות מובילה לפייסנות, כמו זו שטוענת ישראל מופגנת ביחס לאיראן, אבל היא גם חיה ובועטת מול טורקיה שטרם נענשה בסנקציות של ממש פרט לאמברגו נשק של כמה מדינות אירופיות, כזה שרק ידרבן את מוסקבה להציע לאנקרה עוד נשק. בפתח שנות ה-20 של המאה ה-21, אי אפשר שלא שפייסנות מופרזת עולה ביוקר.