הנשר התעופף: כשארה"ב עוזבת את סוריה - ברור מי המעצמה השולטת

זינדין זידאן, למרות ראשי התיבות של שמו הזהים בעברית לאלה של זאב ז'בוטינסקי, אינו קשור כלל לסכסוך ישראל-ערב. די לו בתהילתו כשחקן ביובנטוס, ריאל מדריד ונבחרת צרפת, אלופת העולם; ובשנים האחרונות כמאמן ריאל. בגמר אליפות 2006, שלושה ימים לפני שצה"ל הסתבך בלבנון, כבש זידאן בבעיטת עונשין את השער היחיד לזכות צרפת בהפסד נגד איטליה, אך גם הורחק בכרטיס אדום, לשמחת מיליונים וביניהם אורחיו של השגריר האיטלקי ברמת גן.

משלח-רגלו של הכדורגלן הקרין עד לצופים מהיציע במשהור זידאן, בקצה האחר של הים התיכון, סורי מהכפר הדרוזי חאדר שלמרגלות החרמון, שהצטרף לחיזבאללה והתמחה בתיקולים מסוכנים במגרש החיים. זאת שיטה טובה לרכישת השפעה, אבל גם איבה. ב-21 ביולי, כשסייר במרחב קונייטרה, מול קו הפסקת האש ודילול הכוחות, נהרג בהתנקשות מסתורית. בסוריה ובלבנון מיהרו לייחס את הפגיעה בזידאן לישראל, אלא למי, בהנחה שהיו לה סיבה ויכולת כאחת להיפרע ממנו. בצה"ל לא טרחו להכחיש; גם בדימוי של עוצמה יש עוצמה.

למחרת מותו של משהור זידאן צלח אלוף פיקוד הצפון, אמיר ברעם, את היובל הראשון לחייו. קורה: עימאד מורנייה, קצין המבצעים המשותף של חיזבאללה וכוח קודס של משמרות המהפכה, נהרג ערב אחד מימי הולדתו של שר הביטחון אז, אהוד ברק.

הרמטכ"ל אביב כוכבי לוקה בעיוורון צבעים, שפסל אותו לקורסי טיס וחובלים אך אינו מפריע לו להבחין בכומתות האדומות של פקודיו וממשיכיו כמפקדי חטיבת הצנחנים. שלושה מהם, המח"טים זה אחר זה בין 2007 ל-2013, הם מהאלופים המרכזיים במטכ"ל כיום - הרצי הלוי בדרום, אהרן חליווה במבצעים וברעם בצפון. לכאורה, סימני שושלת, מהסוג שהועמד בראש צה"ל פעמיים, פלמ"ח (שלושה רמטכ"לים, 1964-74) וצנחנים (שמונה, כולל ברק מסיירת מטכ"ל, 1974-2005). אדמומית השושלת הבאה אפשרית אך לא ודאית. העבר הקרוב אינו מעודד, מבוגי יעלון ואילך השתנה בכל סבב מוצאו של הרמטכ"ל לצנחנים-אוויר-גולני-צנחנים-גולני-צנחנים, והדמויות והמלחמות שיקבעו את הזוכים המאושרים ייוודעו רק לקראת ההחלטות.

ברעם, ספוג של ידע צבאי, מקצועי והיסטורי, קצין מבית ומפנימייה, הוא על זמנית מג"ד 890 או מגלן בן 30 ומשהו וגנרל אדמונד אלנבי, ראשון רוזני מגידו, הכובש את ארץ ישראל לפני מאת שנים. מפקדתו בהר כנען היא יצרנית חרישית של מבצעים שיגרתיים ומיוחדים ושל תוכניות מלחמה, בלבנון ובסוריה. "שנתיים של חשיבה ותכנון, 10 דקות של ביצוע, שנייה אחת של תוצאה", כתב אחד מבכירי מטהו של ברעם לשותפיו להצלחות במודיעין הפיקוד.

מרוב חזיתות רועשות בעימות עם המצרף הפרסי, כוח קודס ושות', כמו גם מרוב גורמים הבוחשים בקלחת מהצד הישראלי, נשכח לעתים שפיקוד הצפון - האחראי המרכזי לזירה, עם כל הכבוד למטכ"ל ולחיל האוויר ולמוסד ולשאר ירקות - מטפל באויב הנמצא ממש בשכונה, בסמיכות מיידית לגולן. כדי לבדל אותו משאר שטחי התוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל במדינה השסועה, הוא נקרא בצה"ל אד"ס - אזור דרום סוריה. דרום, משמע דרום-מערב סוריה, חזיתות ישראל וירדן, עד בירת הדרוזים סוויידה. מזרחה משם, לא רק בדרום - עיראק.

מהרמטכ"ל וצפונה מתמודדים קודקודי ישראל, בחשיבה ובפעולה, עם מקביליהם בשאר אסד וחסן נסראללה. האיש שלמוחו מוכרח אלוף הפיקוד לחדור הוא מג"ס 1 של צבא סוריה. אלה יהיו המצביאים הקרקעיים שכוחותיהם יתנגשו תחילה. הזידאנים והאיראנים הם כרגע מטרד, בעוד שגיס 1 הוא איום צבאי העלול להתממש אך אינו מובהק ואינו עכשווי. הסכנה המיידית הגלומה באד"ס היא שהגורמים המתארחים בסוריה ופועלים בשטחה ומתוכו יציתו שרשרת שתביא להתלקחות בין המדינות. כך, בעצם, הגיע צה"ל לגולן, בעקבות החסות שהעניק משטר קציני מפלגת הבעת' לפיגועי ארגונים פלסטיניים, בעיקר מגבול ירדן.

לאחר הפוגת שנים זהו שוב אחד ממרחבי ההתעניינות העיקריים של המפקדים בצפון - בפיקוד, באוגדת הקו 210, בחטיבות - לצד העין הפקוחה על לבנון; ויש קשר. אד"ס הוא עכשיו מה שהיה לפני ארבעה עשורים אד"ל, אזור דרום לבנון, מאז מבצע ליטני ולתוך מלחמת 1982 ואילך, רק שהמצב השתנה קיצונית ויחסי העוצמה חיזבאללה-סוריה התהפכו. כך גם חומרת האיומים, לא "הסורים על הגדרות", אלא הלבנונים מתחת לגדרות.

כשצה"ל פלש ללבנון, איפסנו הארגונים הפלסטיניים השונים - השיעים היו עדיין חלשים - את חיכוכיהם ופעלו בדרום במסגרת "הכוחות המשותפים", כשהבכיר מכולם היה אש"ף/פתח.

בדרום סוריה, הגורם המוביל הוא הכוח הלוחם של חיזבאללה, כשלצדו הצבא הסורי, "תיק הגולן" ככותרת לפעילות מחתרתית בהנחיית חיזבאללה ולגיון זרים שיעי, פרו-איראני, של עיראקים ואפגנים ומי לא, שכירי חרב גם כשזאת חרב האיסלאם.

ביחד, זהו "הציר", קיצור נוח למערך איראן-סוריה-חיזבאללה. במודיעין פיקוד הצפון, לצד ההתמחויות הנפרדות, יש גם "חוליית ציר", כדי לוודא שמידע חשוב אינו מתבזבז בתפרים.

לפני כחצי שנה הוציאה ישראל מחושך לאור את "תיק הגולן" וחשפה את מהותו ובכיריו, בראשות אבו חאסן סאג'ד. בעוד שמפקדת הדרום (הסורי) של חיזבאללה, בפיקוד חאג' האשם, מיועדת לסיוע לצבא סוריה במלחמתו מבית, התשתית האחרת של חיזבאללה, תיק הגולן, מתארגנת מאז 2013 עם הפנים מערבה, נגד ישראל.

זה הקטן גדול נהיה. לפנים שלטה סוריה בכל חלקי לבנון למעט אד"ל, או יק"ל - יחידת הקישור ללבנון, בסיוע צבא דרום לבנון של גנרל אנטואן לאחד - לאחר נסיגת צה"ל דרומה ב-1985 וביסוס רצועת הביטחון (התמלוגים מארדואן ייגבו במועד אחר). הכוחות הסוריים בלבנון, כס"ב, מנו בערך אוגדה שיחידותיה פוזרו בבקעה שבמזרח, בביירות - חטיבה - ובכביש לדמשק.

עכשיו מפקדת הדרום של חיזבאללה היא תמונת המראה של כס"ב ואחותו הלבנונית של גיס 1 בצבא סוריה, בפיקוד גנרל מוחמד קוזי. כשהם לבושים במדים דומים נראים האשם וקוזי כשני קוזינים. מה שסוריה הייתה ללבנון, איראן היא לסוריה. אין אללה מבלעדי איראן וחיזבאללה שליחת איראן.

כשהוא בתקן מלא, בגיס 1 ארבע אוגדות, אך בפועל כשירותו אינה גבוהה. במערכת הסורית, המעדיפה נאמנות על מיומנות, כמו בפינה קרובה באזור, חשוב יותר גיס 2, שמפקדו - אוס עלי אסלאן, בנו של הרמטכ"ל עלי אסלאן שסייע לבשאר לרשת את שלטון אביו - הוא בן משפחת אסד המורחבת ומיקירי המשטר, כמו גם מואשם בפשעי מלחמה נגד אזרחי ארצו.

עד למלחמת יום הכיפורים לא היו לצה"ל ולצבא סוריה מפקדות גיס (קורפוס), מסגרת של שתי אוגדות ומעלה. בסוף שנות ה-50, כשהוקם האיחוד הכושל של מצרים וסוריה, קע"ם, הוכרז צבא סוריה כארמיה 1 של הצבא המשותף, שמפקדו היה עבד אל-חכים עאמר, שהוקע לימים כאשם הראשי בתבוסת יוני 1967. ארמיה 2 ו-3 היוו את הצבא המצרי, הגדול בהרבה מהסורי.

אחד מלקחי צה"ל מ-1973 ומהחיכוך בין אלופי הפיקודים לבין מפקדי האוגדות היה שנחוץ דרג ביניים, כדי שהאלופים העמוסים יוכלו לנהל שני מאמצים ולשמור על זיקה למטכ"ל. כך הוקמו שלוש מפקדות גיס - לצפון (סוריה תחילה), לדרום ולעתודת מטכ"ל. הן הופעלו במלחמת לבנון, אחת (יאנוש בן-גל) נגד הצבא הסורי במזרח ושתיים בכוננות למיבצעים צפויים שלא התממשו בגולן (משה בריל בר כוכבא) ובצפון לבנון (דן שומרון). ברבות השנים ובהתייצב השלום עם מצרים, הוסב הגיס הדרומי לצפוני נוסף - גיס סוריה וגיס לבנון.

בתמונת מראה, בעקבות צה"ל, הסיקו גם הסורים שמוטב לשלוט באוגדות באמצעות מפקדות גיס - למעשה, גיס ישראל וגיס לבנון. גיס 1 הוצב מול הגולן. גיס 2 - מול גזרת גבול לבנון ממערב לדמשק. בשני המקרים, המשימה העילאית הייתה הגנת הבירה ומשטר חאפז אסד מפני פלישה. לא שאסד סמך על הצבא: הוא הקיף את עצמו בשירותי ביטחון ובמשמרות נאמנים (גם זאת בערבון מוגבל). גיס 3 של הצבא הופקד על ביטחון הפנים במחוזות המרוחקים מהבירה.

כשנשיא ארצות הברית דונלד טראמפ מוציא לפועל, באיחור של תשעה חודשים, את הודעתו בשיחת טלפון עם רג'פ טייפ ארדואן מדצמבר אשתקד על פינוי כוחותיו מסוריה, הוא מזכיר לכל שאין פעולה צבאית בלי הקשר מדיני ואין תהליך אזורי מחוץ להקשר מעצמתי. לרוסיה, סוריה היא מעין קובה מזרח-תיכונית, בסיס ימי (וזה ארבע שנים גם אווירי) ושטח חסות. יש לכך משמעות הגנתית, אף שלהגנתיות מובנים רבים, בהם תמיכה אפשרית במחיקת תוצאות התוקפנות, ובוודאי התגייסות עד כדי ערובה מעשית למניעת נפילתו של המשטר. במלחמת ששת הימים, כשצה"ל התקרב מדי לדמשק, המרוחקת שעת נסיעת טנק מהגולן, נותקו יחסי מוסקבה עם ירושלים; ובמלחמת יום הכיפורים ידעה ישראל שהיא יכולה להפציץ את המטכ"ל בבירה הסורית ולהפגיז את פרבריה, אבל לא לאיים עליה יבשתית, בכוח שלא היה לה, פן תגרה בכך התערבות סובייטית.

המעצמות שאינן מתגוררות כאן עורכות את מאזניהן ומחליטות מתי כדאי להן ללכת הביתה. בריטניה התרוששה במלחמת העולם השנייה, ויתרה על הודו ולכן גם על ארץ-ישראל ולאחר 20 שנה, שבמרוצתן אבדה לה סופית (בהסכם עם מצרים ובמיבצע סואץ) השליטה בתעלה, פינתה את כוחותיה מהמפרץ הפרסי בואכה ים סוף. את הריק ביקשו האמריקנים למלא באמצעות השאה. אחרי מהפכת חומייני נאלצו לבוא בעצמם ונשאבו לשתי מלחמות עיראק ולמלחמה נגד "המדינה האסלאמית" (דאעש) גם בסוריה. טראמפ רוצה הביתה.

קדם לו בכך מיכאיל גורבצ'וב. בתחילת שנות ה-80, תקופת ברז'נייב-אנדרופוב-צ'רניינקו, התייצבו הסובייטים במלוא כוחם מאחורי חאפז אסד. הגיבוי הסובייטי לאסד מוטט את האשליה הישראלית שגיבוי אמריקני יאפשר לכפות שלום על לבנון. אך גם בסוף העשור, לאחר שהשגריר אלכסנדר זוטוב הודיע לאסד על ביטול "המשענת האסטרטגית" הסובייטית, כשנתיים לפני סוף המלחמה הקרה, נשארה ישראל מקובעת בראיית צבא סוריה כאיום העיקרי, העלול לתקוף בכוחות שריון, בפשיטות קומנדו ובטילים ורקטות.

צה"ל לא הצליח להתחסן מפני המחלה התורשתית העתיקה של צבאות - ההתכוננות למלחמה הקודמת, במקרה זה מלחמת יום הכיפורים, אף שהחמיא לעצמו בצדק רב על שיפור דרכי ההתכוננות. ואכן, התוכניות עודכנו, הטכנולוגיה שודרגה, האימונים הותאמו - והרעיון הבסיסי נשאר בעינו: סוריה לא תשלים עם כיבוש הגולן, ומאחר שישראל סירבה להעתיק לצפון את דגם השלום המצרי, ואף הכריזה על סיפוח הגולן, מה שנלקח בכוח יוחזר בכוח, כשבגל הראשון יופעלו אוגדות השריון, החי"ר והכוחות המיוחדים של גיס 1. מאז, מג"ס 1 הוא יריבו הסורי הישיר של אלוף פיקוד הצפון, תפקיד שמילאו כל ארבעת הרמטכ"לים בתריסר השנים האחרונות.

יצחק רבין, ששלוש שנותיו כאלוף הצפון הפכו לאנטי-סורי מובהק ושכרמטכ"ל נגרר למלחמת ששת הימים מתוך תערובת של זלזול במשטר הסורי ושאיפה ללמדו לקח כוחני, הבין כראש הממשלה שעליו להגיע להסדר עם אסד. הוא לא הספיק להגיע ליעד, אך התקדם אליו בוושינגטון באמצעות משלחת השגריר איתמר רבינוביץ ושיחות הרמטכ"לים אהוד ברק ואמנון שחק עם מקבילם חכמת שיהבי.

אסד האב מעולם לא זנח את חלום החזרת הגולן לסוריה. הוא לא נטש את הדרך שלא אצה לו. היו לו קדימות אחרות, פנימיות ולבנוניות, והוא היה מפוכח דיו לראות ששותפו המצרי למלחמת יום הכיפורים - שמטרתה הייתה השתלטות מחודשת על הגולן וסיני - שלל ממנו את היכולת למלחמה התקפית נוספת כשחתם על שלום עם ישראל. כשהתמקח בזהירותו הקשוחה עם רבין, וקצת עם פרס, ועם נתניהו, ועם ברק, על היישום המדויק של נוסחת שטחים תמורת שלום לפי התקדים המצרי, דבק בקו של לא להשלים ולא להסלים.

תרחיש האימים, שידור חוזר של סתיו 73, לא היה כולו בדיוני, צבא סוריה התאמן גם לביצועו, אבל בעיקר היה סיפור שישראל סיפרה לעצמה, בעברית, כשהאמינה לתומה שהוא מתורגם מערבית. היא התכוננה לא רק למלחמה הקודמת, אלא גם להתרעה שהושמעה אז אך לא הוקשבה.

לפי הגיון זה, ב-73 היה למוסד בקהיר מקור משובח, אשרף מרוואן, שהודיע שהמלחמה ממשמשת ובאה; ואם ב-1996 יש למוסד בדמשק מקור מעולה, גנרל סורי, המודיע שהמלחמה ממשמשת ובאה, משמע שהכרח לעשות מה שלא נעשה בעוד מועד אז. "זה בדיוק מלחמת יום הכיפורים", ציטט שר הביטחון הטרי איציק מרדכי את עמיתו לממשלת נתניהו, אריק שרון, שכמו השרים רפול איתן ואביגדור קהלני נשא בגופו את משקעי 73 ו-82 גם יחד. לתוך התבנית המחשבתית שלהם נקלט בקלות רצף עובדתי, כביכול: אוגדה 14 של הצבא הסורי מועברת מלבנון לגזרת גיס 1, המתכונן להתקפה בחרמון או להבקעה עד לקו התלים בגולן בחודש הבא, באוקטובר.

זה, כמובן, המעשה בקצין האיסוף יהודה גיל, מפברק הפעלתו של הסוכן שלא ידע שהוא סוכן כי באמת לא היה. הפרטים ידועים, על הפקפוק לאורך שנים באמ"ן - ומה בכך, גם במרוואן פקפקו - ועל המלחמה שכמעט התחוללה כתוצאה מהיערכות צה"ל לנוכח האיום המדומה. אבל העוקץ שהוצנע ברוב השחזורים הוא הרקע המדיני, כהסבר להחלטת אסד, כביכול, להפר שני עשורים של הפסקת אש; מה עשה הצד הישראלי שהדאיג את הצד הסורי וחזר והדהד בישראל כנבואת מלחמה המגשימה את עצמה.

במפגש במרכז למורשת המודיעין, לפני כארבע שנים, אמר מרדכי, שכאלוף פיקוד הצפון עד שנה וחצי לפני אותה מתיחות קרא בשקיקה את מעשיות גיל על דיווחי הסוכן: "הייתה ממשלה חדשה, ממשלת ליכוד, שהכריזה, כולל אותי, שלא נסכים (למתווה שנדון בין אסד לבין רבין ופרס) ביחס לרמת הגולן. אמרנו זאת במסע הבחירות וגם לאחר מכן, שאנחנו מוכנים להתדיין ולהיפגש עם הסורים אבל בתנאי פתיחה שונים. היה יותר מאשר חשש אצל הסורים שכינון ממשלה חדשה בישראל יוביל לשינוי, עד כדי שימוש בכוח. היו (בממשלה) גם הצעות חריפות ומורכבות, כך שבצד השני היו יכולים להניח שיש אצלנו כוונות לשנות את המצב".

תת-אלוף במילואים עמוס גלבוע, שהתעמק לימים בעמדתה של הזירה הסורית באמ"ן/מחקר, ציין נקודה נוספת שנבעה מתגובה סורית למהלך ישראלי: "לקראת סוף כהונתו של פרס, בעקבות מבצע 'ענבי זעם' בלבנון, גייסו הסורים עשרות אלפי אנשי מילואים ולא שיחררו אותם, כמעט חצי שנה. מדוע הם מחזיקים אותם? הצבא הסורי נמצא במצב של מוכנות לצאת למלחמה (הערכה שבחלקיו המבצעיים והפיקודיים של המטכ"ל חלקו עליה)".

ראש חטיבת המחקר באמ"ן, עמוס גלעד, וקצין המודיעין בפיקוד הצפון, יובל חלמיש, העריכו אחרת ועודדו את הרמטכ"ל ואת שר הביטחון לדרבן את נתניהו להימנע ממהלכים מאיצי - ואף מבטיחי - מלחמה. קל הרבה יותר היה לחתום על התחזיות הקודרות, ככרטיס חופשי מוועדות חקירה.

חאפז אסד היה שותף אישי לאובדן הגולן, כמפקד חיל האוויר ושר ההגנה ביוני 1967. העיזבון שהשאיר לבנו-יורשו, בשאר, כלל מעל לכל את שימור שלטונה של משפחת אסד, על גב המיעוט העלאווי והצבא, ובסעיף נ.ב. את החזרת הגולן. לכשירווח, לא יברח. לא בהול, אם כי לא מחול.

בקיץ 2007 כמעט וחזר סיפור "חורף גשום" של כוננות יהודה גיל, במהדורה גרעינית. ישראל נערכה לתקוף את הכור הצפון-קוריאני באל-כיבאר שבמחוז המזרחי הנידח דיר-א-זור. רוסיה טענה שהבחינה בתיגבור כוחות צה"ל בגולן, במגמה תוקפנית; למעשה, הוא נועד לבלום תגובה סורית אפשרית על התקיפה, לכשתתבצע. אמ"ן, בהתמרמרות מבויימת על תעמולה רוסית חסרת כל בסיס, כביכול, לא בחל בהטעיית העיתונות הישראלית. כמו בעשור הקודם, אך בעמדות משפיעות פחות, היו בצמרת הישראלית גורמים שהאמינו שהמלחמה בלתי נמנעת ושלפיכך מוטב להשכים ולהרוג את המערכים הסוריים הצפויים להגיב על תקיפת הכור. שוב, ניצחו התבונה המאופקת וההבלגה ההדדית.

ככל שסוריה נחלשה, העזו בצה"ל לפצל את אבטחת גבול הגולן מהעוצמה המשוריינת העיקרית שהוצבה בצפון לבלימת חירום של גיס 1. הרמטכ"ל גנץ הקים את האוגדה המרחבית 210 ושיחרר למשימות כלליות את האוגדה הסדירה 36, אוגדת המילואים שכבשה את דרום הגולן בפיקוד אלוף אלעד פלד בששת הימים, למעשה בחמישי ובששי שבהם, ושהגנה בגופה על הרמה בפיקוד רפול ביום הכיפורים.

לאחר מלחמת 1973 הייתה 36 לאוגדה סדירה. השלום עם מצרים עשה אותה לחזקה באוגדות צה"ל ולנחשקת מכולן לפיקוד בדרגת . תת-אלוף, כמקפצה לתפקידים הרמים ביותר. קצינים שאפתניים שידלו ומרפקו כדי לזכות בה. לחביבי רמטכ"ל ולחברי הכת הצפונית מהשריון ומגולני הוענקה עדיפות. בתחילת שנות ה-80 הובטחה האוגדה למתן וילנאי. רפול לחץ עליו לוותר לקהלני, שתוכנן להוביל את מסע המלחמה במבצע "אורנים" שהיה לשל"ג, שלום הגליל. אלא שאת כל האוגדונרים של 36 אחרי רפול פקדה קללת האוגדה: רבים מהם, ביניהם מי שפעלו בעיקר בעזה, לפינוי מתנחלים או במבצעים נגד חמאס, היו כמתוכנן לאלופים, אך איש לא נמשח לרמטכ"ל.

ועכשיו, בשבועות אלה, עלול הניגון לחזור. גיס 1 משתקם. חייליו נראים בסמוך לרצועת ההפרדה, אם כי לא בהפרה בוטה של ההסכמים שנחתמו לפני 45 שנה. התיאום עם מפקדת הדרום, תיק הגולן והמיליציות של (אך לא בהכרח באיוש) האיראנים יוצר איום גובר. ג'יהאד מורנייה, סמיר קונטאר ומשהור זידאן הם רק השמות הבולטים של ברגים מרכזיים באותו ציר שלא מצאו את מותם; הוא שמצא אותם.

נשמע מבהיל, למי שרוצה להיבהל ולהבהיל. אפשר גם להשחיר את המכחול. שורות צבא סוריה מתמלאות מחדש. מחזורי גיוס החובה, שהשתמטו מחיול בשנות מלחמת האזרחים, נדרשים להתייצב; הגיל אינו מעניק פטור. יש גם מורדי-אתמול, בין שהיו חיילי-שלשום ובין שלא, המתגייסים לצבא. שירות משמעותי? הגשמה עצמית? בעיקר פרנסה.

אסד, שהפקיר זמן רב את צבא היבשה שלו ונשען על חסדי הזולת - מטוסים רוסיים, לוחמי איראן וחיזבאללה - נגד דאעש ומורדים, מתעשת ומשקיע שוב בגייסות, כדי שלא לאבד את המשענת הצבאית לשלטון. הרוסים בונים לו עוד שתי מפקדות משימתיות, כל אחת בסדר-גודל של גיס, ומציידים את הכוחות הכפופים להן - ולא את גיס 1 או אוגדות ותיקות - במערכות נשק חדישות. שר ההגנה השומר גם על תפקידו הקודם כרמטכ"ל, עלי איוב, בן 67, הוא השורד הבכיר האחרון של מלחמת יום הכיפורים, לקראת סיום הכשרתו לקצונה. אחרון מקביליו כצוער אז בישראל, גבי אשכנזי, השתחרר מצה"ל סופית לפני כמעט תשע שנים.

מה שצה"ל למד מ-73, 96 ("חורף גשום") ו-2006 בלבנון כולל חיזוק של צפת, כמו גם באר שבע בהקשר הדרומי, לעומת תל אביב: מחלקת מודיעין מוצקה בפיקוד, בעלת יכולת לצבור בקיאות ולעמוד על שלה מול חכמי חטיבת המחקר; שיתוף דרגים מבצעיים בחומרי מודיעין, שאין בהם תועלת אם הם נשמרים רק ליצרניהם; חיבור הדוק של המודיעין למאמץ ייצור המטרות לאש הארטילרית, הרקטית והאווירית בפיקוד, בשנים האחרונות בראשות אלופי-מישנה מחיל האוויר; והגדלת סמכותם של קציני המודיעין באוגדות ובחטיבות.

רב-סרן י', קצין המודיעין של חטיבת הגולן, התגייס לפני עשר שנים ליחידת החוזי של אמ"ן, 9900, ומלווה בגזרת הגולן את תהפוכות מלחמת האזרחים הסורית מראשיתה, כמו גם את השפעותיה על ישראל. דורות קודמים של קצינים בתפקידו לא נהנו כמותו מהיכולת להפעיל סוכנויות איסוף ברחבי קהילת המודיעין, להשלמת תמונת האויב החמקמק באד"ס.

באוקטובר 73 היה פיקוד הצפון שאנן דיו - לצד דרישה מהמטכ"ל לתגבור כוחות, אם כי לא מהסיבה הנכונה - להחליף כמתוכנן את מפקד חטיבת הקו, שמוספרה אז 820. הפיקוד והחטיבה גם לא טרחו לבדוק את התחמושת במוצבים, שם הגדודים המתחלפים של גולני והצנחנים גנבו זה מזה (תיקון: השלימו ציוד). המחסור, והעיד מפקדו בפועל של גדוד 50, יורם יא-יא יאיר, הורגש בכל חריפותו בקרבות.

לאחר המלחמה קיבלה הגזרה הרגישה של מוצבי החרמון חטיבה נפרדת. כשהגולן אורגן מחדש להגנה, בשנים האחרונות, היא קופלה בשגרה לתוך חטיבה 474. כיום מפקד עליה צנחן, אל"ם אבינועם אמונה. מולו ערוכים הסורים, כמו לפני מלחמת האזרחים, בשתי חטיבות, 90 הצפונית ו-112 הדרומית. נעלמה ואינה חטיבת העתודה של הקו, 61.

אילו אד"ס טילפן לאסד, היה עליו להסתפק בהודעה, "אנא המתן ותיענה לפי התור". עוד לפני הפלישה הטורקית, כדי לכונן רצועת ביטחון שתתעלם מריבונותה של סוריה בצפון-מזרח המדינה, היו לאסד בעיות מיידיות יותר משליטת ישראל בגולן. הוא אינו שולט במרחב אל-תנף הגובל בירדן ובמעבר אבו-כמאל שבאמצעותו מנסים האיראנים להזרים לסוריה, והלאה ללבנון, תגבורות וציוד. חשובה מכולן: מובלעת אידליב, על מיליוני אזרחיה ורבבות המורדים לקבוצותיהם ועדותיהם ואנשי דאעש שהופנו לשם ממחוזות אחרים.

אידליב תחילה, גם מפני שהיא מסכנת באש לדרום-מערב את רוסיה הקטנה שלאורך הים התיכון, בסיסי הים והאוויר, וצפוי שלאחר התבהרות הערפל הטורקי-כורדי, או אולי דווקא בחסותו, יאשר ולדימיר פוטין לאסד לצאת למבצע הגדול האחרון של המלחמה הפנימית המתחוללת מאז 2011. כבר עתה, כשהמדיניות הטראמפית ההפכפכה נקבעת בהבל ציוץ, ברור מיהי המעצמה הקובעת בסוריה.

עמדת רוסיה לא השתנתה: היא תומכת בשיחות בין ישראל לסוריה על תנאי החזרת הגולן. האיום הישראלי, להפיל את אסד אם יפריע לצה"ל לפעול נגד הכוחות האיראניים שנערכו לפגוע בגולן, או בכל שטח אחר בישראל, משפיע על שיקולי פוטין, אבל בחשבון קר ברור שירושלים תיזהר שלא להתגרות במוסקבה. בגן החיות המזרח תיכוני, אסד אינו באמת, כשמו, אריה - דומה שהסורים אוהבים במיוחד חיות טרף ומעניקים לאוגדות ולמיליציות כינויים כ"פנתר" ו"נמר"; אך לדב עוצמה שאינה מעודדת עימות, בעיקר כשהנשר האמריקני מתעופף מכאן. גבעות פוטין יישארו גם לאחר קיפול רמת טראמפ.

האיראנים הורחקו 85 ק"מ מקו ההפרדה, משמע 100 ק"מ כדרישת ישראל פחות רוחב השטח שבין קווי 5 ביוני 1967 ל-10 ביוני (ו-12 בחרמון). מוסמרו שתי עובדות: ישראל לא תשלים עם נוכחות איראנית עוינת וסוריה ורוסיה לא ישלימו עם סיפוח הגולן. המסקנה היא שלאחר הפוגת עשור, מאז שהתפוגג המיקוח של נתניהו עם אסד באמצעות השליח האמריקני פרד הוף, הממשלה הבאה בישראל תיאלץ - נבון יותר, תיזום - חידוש ההידברות עם דמשק, כשיהיה עם מי לשאת ולתת שם וכשתנאי מובהק הוא פינוי כוחות עוינים, מונח שאינו חל על חילות האוויר והים של רוסיה. הפעם עלול התיווך להיות רוסי, וכל עוד בדלנותו של טראמפ שלטת, יקשה להוציא מהמקפיא תוכניות בנות רבע מאה להצבת כוח חיץ אמריקני בגולן המפונה.

בהנחה שהרמטכ"לים של כחול לבן ישתלבו בשלטון, בין בראשות ובין בביטחון, מותר לצפות מהם, גם על פי רקעם, למדיניות צפונית מפוכחת. בכיכרות לא תושמע קריאת הקרב, "אסד היזהר, ברעם וכוכבי ממתינים לך", ולא רק מפני שראש הממשלה הבא לא יהיה כבגין ושברעם וכוכבי אינם יאנוש ורפול. אלא שהנחה זו תלויה בקושיה חדשה, פרי השנה הפוליטית האחרונה בישראל, מצב שהמזרח התיכון והמעצמות הבוחשות בו לא הורגלו אליו: לא ברור איזה שלטון יתייצב תחילה, בדמשק או בירושלים.