פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      5 שנים אחרי: מה שנותר מהאביב הערבי הוא כאוס, דאעש וקרן אור אחת

      התוניסאי שהצית את עצמו ב-2010 יצר אפקט דומינו שהשפיע על המזרח התיכון ועל העולם כולו. ואולם, חמש שנים אחרי, הפך האביב הערבי ל"חורף איסלאמי" והתקווה לדמוקרטיה שתחליף את הרודנות הולכת ונגוזה לנוכח התפוררות סוריה, עיראק ולוב. ורק תוניסיה נשארה שביב של תקווה

      5 שנים אחרי: מה שנותר מהאביב הערבי הוא כאוס, דאעש וקרן אור אחת
      עריכה: ניר חן

      2010, בוקר יום שבת, החליט מוכר ירקות תוניסאי שמאס בהתנכלות השלטונות אליו להצית את עצמו. מוחמד בועזיזי בן ה-26 מהעיירה סידי בוזיז לא ידע אז כי זעמו כלפי השוטרת שהחרימה את ציודו משום שלא היה לו רישיון מתאים יתפשט ברחבי המדינה הצפון-אפריקנית ובכל המזרח התיכון. בועזיזי, שמת ב-4 בינואר 2011, לא זכה לראות את המהפכה מבית מצליחה. עשרה ימים לאחר מכן נמלט מהמדינה אחרי 23 שנות שלטון עריצות הרודן זין אל-עאבדין בן עלי.

      המחאה הסוערת שהובילה בתוך פחות מחודש לשינוי הסדר הישן סחפה את מדינות ערב במהירות, והמונח "האביב הערבי" נטבע במערב המשתאה לנוכח הפגנות הענק ששודרו בערוצי הטלוויזיה לאורך כל היממה. במקביל, פרצו הפגנות בתימן, שנמשכו שנה שלמה בטרם הבשילו למהפכה, המונים גדשו חודש לאחר מכן את כיכרות קהיר וההתקוממות החלה נגד מועמר קדאפי בלוב השכנה.

      נשיא מצרים חוסני מובארק, שליט לוב מועמר קדאפי, נשיא תימן עלי עבדאאלה סלאח ונשיא תוניסיה זין עבאדין בן עלי בפסגת הליגה הערבית ב-2010 (AP)
      התמונה האחרונה. מימין: מובארק, קדאפי, עבדאללה סלאח ובן עלי, בפסגת הליגה הערבית ב-2010 (צילום: אי-פי)

      בזמן שבמצרים הופל משטרו בן שלושת העשורים של חוסני מובארק במרי אזרחי תוך שבועיים בלבד, מלחמת האזרחים בלוב השכנה הסתיימה בסיוע אווירי של כוחות נאט"ו רק אחרי תשעה חודשים, שבסיומם הוצא להורג העריץ שדיכא כל אופוזיציה לשלטונו שהחל בשנות ה-60 של המאה הקודמת.

      העימות במדינה המדברית החל קצת לפני זה שפרץ בסוריה, שבה קריאה לחירות ולחופש נענתה ביד ברזל ובטבח רחב היקף מצדו של הנשיא בשאר אסד. שתי מלחמות האזרחים הללו, שנמשכות עד היום, לצד עלייתן של המפלגות האיסלאמיות בתוניסיה ובמצרים, שינו את מסלולן של "מהפכות הפייסבוק והטוויטר". הן הצעידו אותן לדרך של קרבות דתיים ושבטיים אכזריים ועקובים מדם, כשרעיונות הליברליזם וריבוי הדעות התחלפו בהבזק של מכת חרב בדגלים שחורים של קיצוניות דתית השאובה מימי הביניים. אז איך קרה שרוח השינוי במזרח התיכון הפכה לסערה קודרת, והאם יש עוד תקווה?

      תוניסיה: השלטון האיסלאמי המתון הוחלף בנשיא - איש המשטר הישן

      בתוניסיה, חלוצת "האביב הערבי", הצליחה מפלגת א-נהדה האיסלאמית לזכות בבחירות החופשיות הראשונות אי-פעם במדינה, שהתקיימו באוקטובר 2011. המפלגה, שפעילותה נאסרה בתקופת שלטונו של בן עלי, הוקמה מחדש זמן קצר אחרי הסתלקותו ומנהיגיה שבו מגלות ארוכה. היא נתפסה בעיני התושבים כמי שמייצגת בצורה הטובה ביותר את האופוזיציה למשטר העריצות הקודם, ולאו דווקא בשל מצעה הדתי, שהתבסס על משנתה של תנועת "האחים המוסלמים" אך לא בצורתה הקיצונית. בשביל המערב, היה זה סימן מעורר דאגה ראשון.

      כבר מימיה הראשונים בהנהגה, א-נהדה נתקלה בהתנגדות מצד גורמים דתיים קיצוניים יותר, שסברו שעליה להחיל את חוקי השריעה, ומנגד, מכיוון אנשי רוח וגופים חילוניים שחששו מהכיוון החדש שאליו הולכת המדינה. הסלפים הפגינו ברחובות, אנשי שמאל ואופוזיציה נרצחו בידי מתנקשים, אך כשהיא מביטה על הנעשה מסביב, השכילה המפלגה לוותר על השלטון כדי להקים ממשלת מעבר שתוכל לכתוב חוקה חדשה שאחריה יכונס פרלמנט חדש.

      בינואר 2014 אושר מסמך מכונן חדש, ששמר על אופייה החילוני של תוניסיה, למורת רוחם של הגופים הדתיים, שדרשו לקבוע שבסיס החקיקה במדינה יהיה הקוראן והתנגדו לשוויון מובנה בין גברים לנשים. א-נהדה אף הפסידה בבחירות למפלגת "נידא תוניס" שאירעו באוקטובר אשתקד, רק כדי לגלות חודשיים לאחר מכן שנציגה? ואיש המשטר הישן אל-באג'י א-סבסי נבחר לנשיא המדינה.

      הממשלה החדשה נקטה מאז שורת צעדים שצמצמו את היכולת להעביר ביקורת על כוחות הביטחון, ושרשרת הפיגועים הקטלניים שפקדו את תוניסיה בשנה החולפת שימשו בסיס להרחבת סמכויות הרשויות. ענף התיירות, שעליו נשענת במידה רבה כלכלתה של המדינה, נפגע קשות בשל מתקפות הטרור שעליהן קיבל אחריות ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) - אחד המרוויחים הגדולים ביותר מהמצב המתחולל באזור בחמש השנים האחרונות. אולם למרות הכול, נותרה תוניסיה המגדלור האחרון בחשיכה שאופפת את העולם הערבי ועל כך היא קיבלה השנה – די במפתיע - פרס נובל לשלום.

      מצרים: מהפכת הדמוקרטיה ש"נגנבה" על ידי מורסי

      כשהיה נדמה שמצרים עוברת תהליך דומה לזה בתוניסיה עם עליית מפלגת "החופש והצדק" המזוהה עם "האחים המוסלמים", החליט הנשיא מוחמד מורסי שנבחר בבחירות החופשיות הראשונות במדינה לנסות ולטהר את הצבא ואת מערכת המשפט מאנשיו של מובארק. מדיניותו הפלגנית הקימה עליו חלקים גדולים מהעם, שראה כיצד "נגנבת" ממנו המהפכה שחרתה על דגלה דמוקרטיה וצדק.

      מחאות ענק נגד מורסי, שהואשם בנטילת סמכויות נרחבות ובכפיית ההלכה האיסלאמית, הולידו הפיכה צבאית נגדו ביולי 2013, אחרי שסירב להיענות לאולטימטום שניתן לו להתפטר ולקיים בחירות חדשות. הנשיא הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות במצרים הורד בבושת פנים מכסאו ונלקח למעצר, יחד עם ראשי מפלגתו ומנהיגי תנועת "האחים המוסלמים".

      במקומו עלה הגנרל עבד אל-פתאח א-סיסי, שדיכא ללא רחמים את תומכיו של מורסי בימים הראשונים והמדממים שאחרי ההפיכה. מאות בני אדם נהרגו, אלפים נוספים נעצרו ומצרים חזרה עשרות שנים אחורה, עת מחץ השליט החדש בארץ הנילוס את כל מי שהעז להשמיע קול של ביקורת. בוושינגטון הביטו בתדהמה על המתרחש, אך א-סיסי הצליח לשכנע את המערב שבלעדיו תידרדר המדינה לתהומות הכאוס של לוב, סוריה ועיראק, שם שגשג דאעש בזכות היריבויות עתיקות השנים בין השיעים לסונים ובין שבטים שונים שעליהם כפה העולם גבולות מלאכותיים ומסגרות מדומיינות.

      חרף מאמציו להביא שקט לארץ הנילוס אחרי שנתיים סוערות, א-סיסי נאלץ להתמודד עם צרה חדש שצמחה בחצי האי סיני. אחרי שניצלו את הכאוס ששרר, ארגוני ג'יהאד עולמי צברו כוח וכלי נשק והחלו לתקוף ביתר שאת את כוחות הביטחון של מצרים אחרי הפלתו של מורסי. הנשיא החדש ניסה להמעיט בגודל הסכנה, אך חבירתו של הארגון המקומי "אנסאר בית אל-מקדס" בקיץ שעבר ל"מדינה האיסלאמית" ציינה שלב חדש במאבק המתחולל בחצי האי.

      הסכמתה של ישראל לכך שמטוסי קרב מצריים יתקפו יעדים של הארגון בסיני, יחד עם מלחמת החורמה שהכריז א-סיסי על מנהרות ההברחה מרצועת עזה חשפו את החשיבות שמייחסים בקהיר לאיום שבעבר הוגדר כשולי. המתקפות המתוזמנות של לוחמי שלוחת דאעש בסיני בשנה האחרונה, ובראשן הפלת המטוס הרוסי לפני כחודשיים - תקרית שבמצרים עדיין מסרבים להגדיר אירוע טרור - מטילות צל כבד על "איש הברזל" שמתרץ את מדיניות הדיכוי שלו בטיעונים ביטחוניים.

      לוב: ארץ המיליציות הבלתי-נשלטות

      בלוב המצב התפתח מתחילת המחאה העממית בצורה מבשרת רעות. באמצע פברואר 2011, כשהם מעודדים ממה שהתחולל בשכנותיהן ממזרח וממערב, יצאו תושבי לוב ל"יום של זעם" והשתלטו על עיר החוף בנגאזי, שבמזרח המדינה. בהמשך הוצתו מוקדי עימות נוספים בין מתנגדי השלטון לכוחותיו של קדאפי, שהגיבו באש לניסיונותיהם לכבוש ערים נוספות מידי המשטר.

      השינוי האלים באופיין של ההפגנות וחוסר הסכמתו של הרודן שנהג לקבל כבוד מלכים בבירות אירופה לפרוש בדרכי שלום, סימנו את התפנית הראשונה ב"אביב הערבי". אחרי שתי מהפכות שהושלמו בתוך כחודש וללא שפיכות דמים רבה, זאת בלוב התדרדרה למלחמת אזרחים שנמשכה כתשעה חודשים.

      כוחותיו של קדאפי, שנתמכו באלפי שכירי חרב שזרמו למדינה מרחבי אפריקה, הצליחו להדוף את המורדים ולהתקדם ל"בירת המהפכה" בבנגאזי בתחילת חודש מרץ. בטרם הצליח השליט למחוץ את האופוזיציה, החליטו במערב להתערב בלחימה. בפעם הראשונה - והאחרונה עד כה - סיפקה נאט"ו חיפוי אווירי וימי לכוחות מורדים במדינה ערבית ובכך הביאה לקריסתו ההדרגתית של משטר קדאפי.

      חרף הצהלה עם הוצאתו להורג של הרודן האכזר, לוב נותרה בכאוס גם לאחר לכתו. שלל המיליציות שפעלו בזמן העימות סירבו להניח את נשקן ולהצטרף לצבא לאומי מאוחד וכל פלג פוליטי אימץ כוח מזוין לחקו. בחירות חופשיות ראשונות אחרי 60 שנה ביולי 2012 לא הביאו מזור לאלימות, על אף שבניגוד למצרים ולתוניסיה, החילונים היו אלו שזכו ברוב קולות.

      לנוכח חוסר יכולתה של הממשלה לתפקד ולהקים מחדש את מוסדות המדינה, בחירות נוספות בקיץ שעבר ליצירת גוף מחוקק חדש הסתיימו במפח נפש נוסף למפלגות האסלאמיות. אלו סירבו לוותר ולהכיר בתוצאות וחמושים המזוהמים עמם השתלטו על הבירה טריפולי. הם אילצו את "נציגי העם" (שיעור ההצבעה היה נמוך מ-20%) להימלט לעיר טוברוק שבמזרח והותירו שתי ממשלות יריבות להילחם האחת השנייה. לריק הפוליטי נכנסו לוחמי דאעש, שהתבססו באזור החוף האסטרטגי.

      לוב היא אחד מכאבי הראש הגדולים ביותר עבור המערב בימים אלו, בין היתר מאחר שממנה יוצאים בסירות רעועות מאות אלפי מהגרים, פליטים ומחפשי עבודה השוטפים את חופי אירופה. החשש שאליהם עשויים להשתחל גורמי טרור האיץ את המגעים שכפה המערב על הצדדים, שחלק מנציגיהם חתמו השבוע על הסכם פוליטי בחסות האו"ם. הבעיה היחידה היא שראשי הגופים הפוליטיים שלהם מסרבים להכיר בכך.

      סוריה: הנשיא שאוחז בקרנות המזבח

      עד לקיץ שעבר, במערב התעלמו מהאנרכיה שפשתה במזרח התיכון. המלחמה בסוריה הפסיקה לעניין אחרי שההכנות לתקיפה אמריקנית בספטמבר 2013 נבלמו על ידי רוסיה ששכנעה את אסד לוותר על הנשק הבלתי-קונבנציונלי שלו ומרבית ארסנל הנשק הכימי של דמשק פורק על ידי פקחים בינלאומיים (שלימים דווח שאסד הסתיר חלק מהמאגרים). מפעם מפעם נעשו ניסיונות עקרים לחדש את המשא ומתן בין המשטר לבין האופוזיציה המפולגת, אך חוסר רצונו של נשיא סוריה לפרוש והמחלוקות הפנימיות בשורות עשרות הפלגים השונים שלחמו בנאמניו של אסד ובחיזבאללה ברחבי המדינה מנעו כל אפשרות לפתרון אמתי.

      רבים חזו לאסד גורל דומה לזה של קדאפי בלוב, מובארק במצרים, בן עלי בתוניסיה ועלי עבדאללה סלאח בתימן. ההערכות היו שבתוך כמה חודשים המחאה השקטה שהחלה עם ריסוס גרפיטי בעיר דרעא במרץ 2011 תסתיים כשידם של המורדים על העליונה. ואולם, העריץ העלוואי לא נכנע, גם כשבכירי משטרו חוסלו בפיגוע בלב דמשק ביולי 2012.

      הוא החזיק מעמד עם הנשמה מלאכותית מצדן של איראן ושל רוסיה. צבא סוריה החופשי, שהתגבש עם פרוץ העימותים ואיגד לוחמים שערקו מהצבא, התפזר ואנשיו חברו לקבוצות קיצוניות שצצו בכל פינה במדינה החרבה שמיליונים מתושביה נסו מעיי החרבות ויצרו את משבר הפליטים הגדול ביותר מאז מלחמת העולם השנייה.

      אסד איבד במרוצת השנים שטחים רבים לטובת המורדים, וכיום הוא מחזיק רק בכשליש משטחה של סוריה - אם כי רובה של האוכלוסייה נמצאת באזורים שתחת שליטתו. בעוד שהאזורים המרכזיים שנפלו לידי המורדים המתונים שוחררו ברובם, כמו העיר חומס שבמרכז המדינה, על חלק ניכר מהטריטוריה "החופשית" השתלטו קבוצות בעלות אידיאולוגיה קיצונית, כמו ג'בהת א-נוסרה ודאעש.

      שני הארגונים הללו, שצמחו מאותו האב הקדמון אל-קאעדה, כבשו שטחים נרחבים במזרח המדינה וצפונה. "המדינה האסלאמית" נותרה מבודדת מיתר ארגוני המורדים, שגם עמם היא מצויה במלחמה אכזרית, אך ג'בהת א-נוסרה חבר לפלגים אחרים, שחלקם מקבלים תמיכה מהמערב וממדינות ערב, וכמעט שהבקיע השנה את דרכו עד לרצועת החוף, לב לבו של המשטר העלוואי.

      התגייסותו של ולדימיר פוטין בספטמבר האחרון לטובת אחד מבעלי בריתו האחרונים שנותרו באזור בעקבות "האביב הערבי" הפיחה רוח חיים בכוחות הביטחון השחוקים, הגם שלא עמדו ביעדים השאפתניים שהוצבו להם. אנשי המשטר הצליחו לייצב את השורות ואף להתקדם בכמה מוקדים מסוימים, אך הסיכוי שיצליחו להכניע את האופוזיציה בכוח הנשק נראה קלוש מאוד.

      עיראק: הסונים המרירים גויסו לשורות דאעש

      בעיראק השכנה המצב הידרדר מיד עם עזיבתם של החיילים האמריקנים האחרונים את אדמת המדינה בדצמבר 2011. דם רב הוקז שם מדי יום, עם התחדשות הפיגועים של ארגוני הטרור הסוניים, ובראשם "המדינה האיסלאמית בעיראק". מספר הקורבנות עלה בהתמדה והזכיר את ממדי ההרג של תחילת הכיבוש האמריקני, עם כאלף הרוגים מדי חודש. המשטר הדמוקרטי לכאורה במדינה שרר עוד בטרם "האביב הערבי", אך במהלכו התבהר פעם נוספת כי קיום קלפיות ופרלמנט לא מעיד בהכרח על שלטון תקין.

      מנהיג דאעש אבו-בכר אל-בגדאדי בתמונה מיולי 2014 (AP)
      ניצל את מרירות המיעוט הסוני. אל בכר אל-בגדאדי (צילום: אי-פי)

      ארגוני הטרור ניצלו את מרירותו של המיעוט הסוני כלפי ראש הממשלה השיעי נורי אל-מאליכי, שבמידה רבה פעל לפי הוראותיה של טהראן והפלה אותם אחרי עשרות השנים שנהנו תחת חסותו של סדאם חוסיין. אותם ארגונים גייסו את הסונים לשורותיהם ואלה גדלו והתרחבו. ביוני שעבר, כאשר ארגונו של אבו בכר אל-בגדאדי כבש חלקים נרחבים במערבה ובצפונה של המדינה נחרדו במערב - ובמיוחד בבית הלבן - לחזות כיצד קורסים הלוחמים המקומיים שבאימוניהם הושקעו מאות מיליארדי דולרים מול חבורת פושעים וצעירים חדורי אידיאולוגיה מכל רחבי העולם. או אז, אילצה הקמת "המדינה האיסלאמית" את נשיא ארצות הברית לשוב למקום שממנו כה רצה לסגת, גם אם בצורה מוגבלת.

      איראן וערב הסעודית: תחילתן של מלחמות השליחים

      פרט לדאעש, גם איראן וערב הסעודית ניצלו את הוואקום שנוצר עם נפילת הסדר הישן. הרפובליקה השיעית והממלכה הסונית הפעילו, מימנו והכשירו את הגורמים השונים שלחמו אלו באלו על מנת שיעצבו ברוחן את המשטרים החדשים במזרח התיכון. במרץ 2011 שלחה ריאד כוחות לבחריין, שבית המלוכה הסוני שלה עמד להתמוטט מול ההפגנות ההמוניות של הרוב השיעי. בסיוען של יתר מדינות המפרץ, גבר המלך חמד אל-חליפה על מתנגדיו וסימן את ראשיתן של מלחמות השליחים בין שתי היריבות הגדולות ביותר באזור, ששרדו את התקופה ללא זעזועים משמעותיים.

      בין עימות אחד למשנהו, גם בטהראן אירעו חילופי גברי, אם כי ללא אקדחים או שפיכות דמים, אלא דרך פתקי ההצבעה. ביוני 2013 ירד מהבמה מחמוד אחמדינג'אד, שסיים קדנציה שנייה ושמונה שנות שלטון רוויות שערוריות. אף שבלתי-אפשרי להגדיר את איראן כסוג כלשהו של דמוקרטיה, העם החליט במסגרת המצומצמת שניתנה לו להכתיר מועמד מהזרם המתון יותר בדמותו של חסן רוחאני.

      חסן רוחאני, הנשיא החדש של איראן. 16 ביוני (אתר רשמי)
      השיג הסכם היסטורי ושיפר את מצב אזרחיו. רוחאני

      משימתו הראשונה של רוחאני הייתה לשפר את המצב הכלכלי העגום ששרר ברפובליקה האיסלאמית לנוכח הסנקציות הקשות שהשית עליה המערב - ובעיקר ארצות הברית - בשל תכנית הגרעין שלה. המנהיג העליון עלי חמינאי וראשי משמרות המהפכה הבינו ששלטון עריצות יכול להטיל מורא על האזרחים לאורך זמן, אך אבטלה ומחסור במוצרי יסוד עשויים לשבור את מחסום הפחד כפי שקרה במדינות ערב. לשם כך, הנשיא החדש נשלח ל"מתקפת חיוכים" שהניבה שיחות היסטוריות עם המערב.

      בתוך כחצי שנה הושג הסכם הביניים בז'נבה, שלפיו התחייבה איראן לצמצם את הפרויקט הגרעיני שלה בתמורה להקלה מסוימת בעיצומים הכואבים. ההבנות ההיסטוריות בין טהראן למעצמות הדליקו נורה אדומה בארמון המלוכה בריאד, שם הבינו כי בוושינגטון מאמינים שאיראן יכולה להביא ליציבות באזור וכבר אינם מסתמכים רק עליהם. במקביל, העמיקו שתי המדינות את תמיכתן בצדדים הנצים בסוריה – ערב הסעודית הזרימה כלי נשק לארגוני המורדים ואיראן שלחה יועצים צבאיים שיסייעו לכוחותיו הקורסים של אסד, לצד לוחמי חיזבאללה ומיליציות שיעיות נוספות שנקראו לדגל.

      תימן: מלחמה עקובה מדם שלא השיגה שינוי פוליטי

      עימות עקיף נוסף החל בספטמבר אשתקד, אז כבשו החות'ים את צנעא, בירת תימן. המורדים השיעים, המשתייכים לזרם דתי שונה מזה של איראן, לחמו בשלטון המרכזי עוד בתקופתו של סלאח, בן עדתם. ואולם, לאחר שהנשיא הוותיק נאלץ לעזוב את תפקידו אחרי שניצל בעור שיניו מניסיון התנקשות, הגבירו החות'ים את פעילותם עד שביצעו הפיכה של ממש בתחילת השנה נגד הנשיא החדש עבד רבו מנסור האדי, שהושם במעצר בית. בטרם כבשו המורדים השיעים את עיר הנמל הדרומית עדן, שנחשבה למעוז האחרון של נאמני השליט הסוני, גייסה ערב הסעודית את מדינות המפרץ ומדינות ערביות נוספות בחודש מרץ והקימה קואליציה נרחבת שמטרתה הייתה להשיב לכס השלטון את האדי. כמו בכל זירה אחרת, מותם של אלפים רבים לא הוביל להכרעה בשדה הקרב ולשינוי פוליטי אמתי.

      חמש שנים אחרי גל המחאה שהצית את המזרח התיכון, נותרו מעטים שעוד מאמינים כי "האביב הערבי" עדיין יכול להפציע מבעד ל"חורף האיסלאמי" – מטבע לשון אחר שתבע המערב, לאחר שהמיזם הדמוקרטי והליברלי כשל. התערבותה של רוסיה במלחמה בסוריה לפני שלושה חדשים שינתה פעם נוספת את כללי המשחק, שעתה כבר לא נותר עניינם של עמי האזור, כי אם של מעצמות מרוחקות שנאבקות מחדש על אזורי השפעה.

      פוטין, שאיבד את בעל בריתו קדאפי ובעקבות זאת את אחיזתו בלוב, סירב לעמוד מנגד כשאסד היה במצב דומה. הוא יצא להרפתקה שרבים מנבאים לה כישלון מפואר כמו זה של ברית המועצות באפגניסטן בשנות ה-80, ועד כה היא לא הצליחה להביא לשינוי מהותי במהלך המלחמה, פרט להעצמתה לנוכח תגובת הנגד של המדינות הסוניות, שבראשן ערב הסעודית וטורקיה.

      התעקשותם של שני הצירים המתחרים – זה הסוני בהובלת ריאד מצד אחד וזה השיעי בהובלת טהראן (ובגיבוי מוסקבה) מצד שני – לראות באסד הפתרון או המכשול לכל לא צפויה להיעלם בזמן הקרוב, למרות חידוש השיחות בניו יורק בסוף השבוע. ערב הסעודית ומדינות ערב הסוניות הולכות ומתרחקות מארצות הברית, שעליה הן זועמות בעקבות הסכם הגרעין שנחתם ביולי בווינה. מועד הסרת הסנקציות הולך ומתקרב, ועמו החשש מפני כספים רבים שתשקיע הרפובליקה האיסלאמית בארגונים השיעיים בתימן, בעיראק ובלבנון.

      נקודת האור היחידה שנותרה בימים אלו היא תוניסיה. על אף העובדה שהיא "יצואנית" הלוחמים מספר אחת שמצטרפים לשורות "המדינה האיסלאמית", היא השכילה להישאר מאוחדת ולא להתפורר חרף המחלוקות הפנימיות על אופייה של המדינה. מולדת "האביב הערבי" עדיין מאוימת מצדו של הארגון שהשכיח את העובדה שעד לא מזמן מאות אלפים העזו לצאת לרחובות בדרישות בסיסיות לחופש ולזכויות אדם. עם זאת, היא גם מהווה שביב של תקווה לכך שגם ממשטרים אפלים יכולה לקום דמוקרטיה, גם אם היא לא בדיוק מתנהלת לפי הדגם שאותו ניסה המערב לכפות ללא הצלחה על האזור.